חגיגת הניצחון של מפלגת העם הרפובליקאית באיסטנבול / צילום: רויטרס, HUSEYIN ALDEMIR
לא נעים לצפות במפלגה גדולה וזקנה לעת שקיעתה. מפלגות אינן חיות לנצח, אפילו לא מפלגות שמדעני מדינה היו מוסיפים לשמן את האפיון "מפלגת השלטון הטבעית".
"המפלגה הגדולה הזקנה" הוא תוארה ההיסטורי של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, והוא מצטרף אל ראשי התיבות GOP, הכלול אפילו בכתובת האינטרנט שלה, gop.org. קצת משונה, מפני שהמפלגה הדמוקרטית זקנה ממנה לפחות ב-30 שנה (תלוי איך מחשבים); והרפובליקאים קיבלו את התואר הזה רק ב-1888, כאשר היו בני 32.
הם נעשו מפלגת השלטון הטבעית של אמריקה בעקבות מלחמת האזרחים. ב-70 השנה הראשונות שלאחר המלחמה, רפובליקאים החזיקו בנשיאות 54 שנה. אחר כך התחיל עידן של בכורה דמוקרטית, שהגיעה אל קיצה ברבע האחרון של המאה ה-20.
הדמוגרפיה הפוליטית רומזת, שימי הזוהר של הרפובליקאים נמצאים מאחוריהם. הבסיס הפוליטי שלהם הוא בעיקר לבן ובעיקר מבוגר. אמריקה משחימה ומצעירה. אבל מפלגות אמריקאיות תמיד הצטיינו ביכולת וירטואוזית להשיל עור ולהחליף צבעים. בהחלט ייתכן שגם GOP תצליח. איננו מציעים אפוא לכלול אותה, לפחות לפי שעה, ברשימת המפלגות הגדולות הזקנות המוּעדות להסתלק מבמת ההיסטוריה.
חרחורי גסיסה
לעומת זאת, קרובה להפתיע אל הרשימה, או לפחות אל הטיוטה הראשונה שלה, היא האמא של מפלגות השלטון הטבעיות, הלוא היא המפלגה השמרנית של בריטניה. התואר "שמרנית" עושה איתה קצת אי צדק, מפני שלא פעם היא הייתה ראש החץ של רפורמות היסטוריות. היא לימדה אותנו ששמרנות אמיתית היא זו המסדירה את קצב ההתקדמות במקום לנסות ולהכשיל אותה.
היא הייתה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות, אבל באמת תמיד. אנחנו מדברים על איזה 250 שנה. ברבע האחרון של המאה ה-20, השמרנים עמדו בראש הממשלה 18 שנה רצופות. עכשיו הם עומדים בראשה זה תשע שנים. אבל שני סיבובי בחירות אחרונים, לשלטון המקומי ולפרלמנט האירופי, הנחילו להם תבוסות מזעזעות. במקומיות הם ירדו למקום השלישי, באירופיות הם ירדו למקום החמישי (8.8% של הקולות). הבחירות הכלליות הבאות מהלכות עליהם אימים.
בהודו, המפלגה הזקנה הגדולה פולטת עכשיו מה שנשמעים כחרחורי גסיסה. זה לא רק מפני שמפלגת הקונגרס בת 135 השנה הפסידה בפעם השנייה ברציפות. הפסדים כאלה כשלעצמם אינם הורגים. זה איך היא הפסידה, ואיך מקור הכוח ההיסטורי שלה - הדומיננטיות של משפחת נהרו-גאנדהי - הפך למקור החולשה, ואיך אין לה מושג מה לעשות עכשיו; ובייחוד איך השתנה הנרטיב של הפוליטיקה ההודית. הקונגרס היה עד זה לא כבר נושא הנס של אתוס המייסדים: הודו כארץ חילונית, רב לאומית ורב לשונית. עכשיו הודו חפונה באגרוף הברזל של תנועה דתית לאומנית, המטעימה את עליונות הרוב ההינדואי ותוקפת את האליטות התרבותיות המזוהות עם הקונגרס.
כל-כך הצטמקה המפלגה, עד שבפעם השנייה ברציפות היא לא הצליחה לזכות במינימום הנחוץ של מושבי פרלמנט (10%) כדי לקבל את המעמד של אופוזיציה רשמית.
אפשר אולי להוסיף לרשימה הזו את המפלגה הסוציאליסטית של צרפת. היא החזיקה בכהונות הנשיא במשך 19 שנה בין 1981 ל-2017, והיה לה רוב פרלמנטרי בחלק מן הזמן הזה. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, בשותפות עם עוד ארבע קבוצות מרכז-שמאל, היא התכווצה ל-6.19% מן הקולות.
מה שמביא אותנו אל הזקנה הגדולה המתכווצת שלנו. 4.43% בבחירות האחרונות קירבו אותה עוד יותר מן הנ"ל אל מיתת נשיקה.
"המפתח לטורקיה"
מהיותה עסוקה בבחירות המקדימות שלה, ייתכן שאוזניה לא היו כרויות השבוע במידה מספקת לטורקיה. שם נרשם, לפחות פוטנציאלית, אקט תחייתה של הגדולה הזקנה המקומית, הלוא היא מפלגת העם הרפובליקאית (CHP). יצר אותה האב המייסד של טורקיה המודרנית, אטאטורק, בדיוק לפני מאה שנה (ספטמבר 1919).
עד 1950 היא נהנתה ממונופול על השלטון. בדמוקרטיה רב-מפלגתית שפר עליה גורלה קצת פחות. היא בילתה יותר זמן באופוזיציה מאשר בשלטון. שמאל וימין מאסו בשיטותיה ובהרגליה. היא הפכה למפא"י טורקית, אם תרצו.
השבוע היא חוללה סנסציה. מועמדה בבחירות לראש העיר של איסטנבול הביס את מועמדו של הנשיא ארדואן בהפרש משכנע של 9%. זה היה לאחר שארדואן הזכיר לתומכיו כי איסטנבול היא "המפתח לטורקיה", ו"זה השולט באיסטנבול שולט בטורקיה". התערבותו האגרסיבית של הנשיא במערכת הבחירות הניבה תגובת בומרנג. הוא ספג סטירת לחי מצלצלת, שלא הייתה דוגמתה מאז עלה לשלטון, בסוף 2002. עיתון אופוזיציה אחד הכריז לכל רוחב עמודו הראשון, "סוף הדרך נראה לעין", זאת אומרת, סוף דרכו של ארדואן.
המפלגה הצליחה לשנות מעיקרה את הדינמיקה הפוליטית לא בזכות מערכת בחירות ארצית. שם היא חזרה והובסה. בבחירות לנשיאות של 2018, מועמדה הפסיד לארדואן בהפרש של 20%. היא עשתה כן באמצעות מערכות בחירות מקומיות. היא ניצחה השבוע באיסטנבול; היא ניצחה לפני שלושה חודשים באנקרה הבירה ובאיזמיר.
תחנות ביניים עירוניות
הייתכן שטורקיה רומזת לזקנה הגדולה המתכווצת בישראל שיש עדיין מוצא: לשנות את הדינמיקה הארצית דרך המישור המקומי?
הצרפתים פיתחו פעם את הנוסחה הזו למדרגת אמנות. מנהיגים ארציים מרכזיים עשו חניות ביניים, לפעמים ארוכות, במשרדי עיריות ומועצות מקומיות. ז'אק שיראק למשל היה ראש עיריית פריז ב-18 השנה שקדמו לנשיאותו. פרנסואה אולאנד היה ראש עיריית טול (Tulle) הקטנטנה, במרכז צרפת, במשך שבע שנים לפני נשיאותו. יש עוד דוגמאות למכביר.
הזירה המקומית יכולה להעניק למשתתפיה ניסיון ניהול. היא יכולה להוציא פוליטיקאים מבועותיהם הרחוקות, להעניק להם דימוי ומשקל, לערב אותם בחיי היומיום של ציבור בוחרים מסויג.
תמיד אפשר לסיים בנשיקה, אבל לפני כיבוי האורות, שווה לנסות עוד פעם אחת: לקום לתחייה בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה. כאן איסטנבול, כאן קפוץ.