יוכי ברנדס / צילום: איל יצהר
סמוך לביתה של יוכי ברנדס בכפר-סבא יש גן ילדים. בליל של צחוק, צעקות, קולות משחק ובכי נושב פנימה דרך הדלת הפתוחה לגינה הירוקה שלה עם הרוח הקלה, כמוזיקה משיבת נפש לאוזני מי שפרסמה עשרה רומנים, האחרון שבהם "אדל", ושני ספרי עיון, ועומדת מאחורי הסדרה "יהדות כאן ועכשיו".
הקולות המתוקים האלה הם בשבילה סוג של קשר לעולם שבחוץ, בימים הארוכים של הבדידות מול מסך המחשב. וזה קשה לה שבעתיים, כי ברנדס פורחת בחברת אנשים, זקוקה לקשר האנושי כמו חמצן כדי ליצור.
לאורך הקריירה הספרותית שלה, שהחלה עם פרסום "גמר טוב" ב-1997, הפכה בת שושלת האדמו"רים שחזרה בשאלה למתווכת בין ההיסטוריה היהודית לדורותיה לקהל הקוראים העכשווי, גשר בין דמויות נשגבות לקוראים צעירים. בתהליך הכתיבה הסיזיפי נהגה להתייעץ עם בעלה, עופר, חילוני ואתיאיסט גמור ועם החברות הטובות, חולקת איתם את ההתלבטויות לאן לפנות בצמתי עלילה חשובים, כשנתקלה בקירות ולא ידעה איך להמשיך, וכשסתם בא לה לפרוק תסכולים.
בפסטיבל "לא בשמיים" ה-21, שיתקיים בתחילת יולי במכללת תל-חי, ברנדס תעשה לראשונה דבר שמעולם לא עשתה. היא תקיים שם מפגש עם קהל, תתייעץ ותנהל סיעור מוחות רב-משתתפים על בניית הסינופסיס בספרה הבא. וכמו לפני כל הופעה מול קהל, היא כמעט מאבדת שליטה מרוב התרגשות. עד כדי כך היא מתרגשת, ששכחה שקבענו להיפגש לפני שיצאה לעוד הרצאה על "אדל". היא התנצלה שוב ושוב, התרוצצה מפה לשם, התקשתה למצוא תנוחה על הספה, ביקשה כמה דקות הפסקה באמצע לסדר את השיער, ובין לבין דיברה בקצב אש, כמעט בלי לנשום.
"כשהילדים היו קטנים", אמרה ומיד הסבירה שהם כבר בני 30 פלוס, אנשים חכמים שתענוג לנהל איתם שיחה על הכול, "עופר והחברות היו הפידבק שלי להתלבטויות, ויש כל-כך הרבה כאלה בתהליך המורכב שאני עוברת עם כל ספר. לפני שכתבתי את ‘אדל’ קראתי 200 ספרים על הבעל שם טוב, התקופה ההיסטורית שבה הוא חי, כל מה שקשור אליו. חקרתי, למדתי ואז הייתי צריכה להפוך את כל המידע העצום הזה לפרוזה.
"ב'אדל' קרה לי דבר מדהים. נסענו עם הילדים לארה"ב לפני שנה, עשינו קמפינג בחוף המערבי, ישבנו במעגל סביב המדורה ואיכשהו יצא שהתחלתי לדבר על המכשולים ב’אדל’, וכשחזרנו לארץ סיימתי את הספר תיק-תק. כשדיברו איתי על הרצאות בפסטיבל, מיד אמרתי שאני רוצה לדבר עליו, וכשרצו ממני עוד משהו, חשבתי שאולי זאת תהיה הזדמנות בשבילי לשבת עם 30-20 אנשים שאוהבים את היצירה שלי ורוצים לעבוד איתי. אני אספר על מה הספר ואבנה בעזרתם את הסינופסיס. ביקשתי שלא יגבו מהם תשלום, כי הם עוזרים לי, ולצערי, הכניסה תהיה בתשלום וזה מרגיז אותי, תכתבי. בא לי להחזיר להם את הכסף מהכיס שלי".
את קצת מגזימה. את נותנת הזדמנות חד פעמית ללמוד ממך איך בונים סינופסיס, איך מתמודדים עם דילמות, מחסומים, אלה סודות מקצועיים ששווים הרבה כסף.
"ואני חשבתי שלא יירשמו, שאף אחד לא יבוא".
את רצינית?
"לגמרי. למה שיבואו?"
ללמוד מהניסיון שלך.
"זה כן. אני מאוד מנוסה ומיומנת בכתיבה היסטורית, לקחת סיפור עתיק ולהפוך אותו לרומן עכשווי. הספר הבא הוא על שיבת ציון הראשונה, על עם מפוזר ומפורז, בלי מדינה, ארץ ושפה ואיך הפכו אותו לעם אחד. יש לי גם שם לספר, לגלות?".
בטח.
"שלא יגנבו לי. יקראו לו ‘האישה השלישית’, ובמרכזו גיבורה, אישה, חיה ונוכחת, אבל לא מכירים אותה בשמה, היא זו שכתבה את מגילת רות".
את "מגילת רות" כתבה אישה?
"החוקרים יודעים זאת בוודאות. ולאישה הזאת היו אג’נדות מרחיקות לכת, נגד גירוש הנוכרים של עזרא. היא מתרעמת על העובדה שאישה היא חסרת מעמד, אבל היא חייבת להסתתר, כי אם היו יודעים שאישה כתבה את המגילה, היא לא הייתה נכנסת לכתבי הקודש. היא גם הייתה מספיק חכמה כדי להתחיל את המגילה בסיפור שפעם היה גבר והיו לו שני בנים ואישה, ומיד אחר כך היא הורגת אותם, ואז היא מספרת על הנשים, על רות ונעמי. היא עוטפת אותן בכסות פטריארכלית".
אז איפה את תקועה?
"בשאלה מי תהיה המספרת של הספר".
למה שלא יהיה מספר גבר?
"אני מרגישה שאני סופרת טובה יותר כשאני כותבת מנקודת מבט של אישה. עזרא עשה דברים נהדרים ואיומים ליהדות בו זמנית. אני מתלבטת על אפיון הדמויות, המורכבות שלהן. אני רוצה שזה יהיה מותחן. בא לי לכתוב ספר קליל, קצבי ומהיר".
לשמוע מסופרת של רומנים היסטוריים, שלמדה בבתי ספר חרדיים, עשתה תואר שני בתנ"ך ויהדות ולימדה תנ"ך ומחשבת ישראל בבית המדרש "בית שמואל", שהיא רוצה לכתוב ספר קליל וקצבי, זה כמו לחשוב שפרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ ז"ל היה מפרסם רומן רומנטי נוטף סקס. במילים אחרות, או שלברנדס נמאס מארכיאולוגיה של דמויות, או שסוף-סוף היא רוצה לכתוב משהו פרי דמיונה הפרוע ולא להיצמד לטקסטים שמחוברים לעובדות היסטוריות.
"אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת לא פעם, למה אני נצמדת להיסטוריה. האם אני רוצה ויכולה לכתוב מפעם לפעם רומנים, ספרי מתח של כאן ועכשיו. אבל כשאני כנה עם עצמי, אני מבינה שזה לא באמת מעניין אותי. הבעש"ט מדבר על שורש הנשמה וזה שורש הנשמה שלי".
והנשמה שלך מאוד פמיניסטית.
"אחת המטרות בכתיבה שלי, חוץ מלהפוך את התרבות המורכבת לסיפור שכל אחד יוכל להזדהות איתו ולהביא אותה מנקודת מבט אחרת, שתיתן בוקס בבטן, של הלוזרים, היא להעצים את קולן של נשים בתרבות. התרבות היא תרבות פטריארכלית ואני מחפשת לפעמים בכוח את הנשים, כי אין מלכות, אדמו"ריות או חז"ליות".
ביהדות הנשים מופלות לרעה.
"גם במרחב הציבורי, אבל אני לא אוהבת שאומרים שהתרבות היום פטריארכלית. MeToo נלחמת באחד השרידים הפטריארכליים, והמלחמה נגד ההפרדה באוטובוסים היא כזו, אבל אני תומכת לגמרי במי שרוצה לערוך אירועים נפרדים לגברים ולנשים. שכל אחד יעשה מה שמתאים לו".
לפי התיזה הזו, אין הדתה במערכת החינוך.
"אין הדתה. מצד אחד אנחנו נועזים יותר וליברליים יותר, הרי מצעד הגאווה לא היה לפני 20 שנים, ולפני 40 שנים פחדו לצאת מהארון. מהצד השני, הישראלים רוצים יותר יהדות ואני מעודדת את זה, אבל לא שיבוא רב שירביץ בנו יהדות, אלא לתת מקום ליהדות על כל גווניה".
עופר, בעלך, הוא בכלל אתיאיסט.
"אני מאמינה באמונה מורכבת. אני יותר מסורתית מחילונית, אני מדליקה נרות שבת והילדים שלי עלו לתורה, ולבעלי אין בעיה להיות חלק מהיהדות בדרכו. הבעיה שלי היא עם התפיסה המגבילה, כי ליהדות יש כל-כך הרבה פנים. אני עובדת עכשיו על תסריט לסרט עם אמיל בן שמעון, שיצר את ‘ישמח חתני’. יצרתי איתו קשר והתחלנו לכתוב. אני התסריטאית והוא הבמאי. הסרט יעסוק במגוון הזהויות היהודיות במדינת ישראל. סיפור עלילתי שמפגיש חרדי, חוזר בתשובה ומסורתי. סיימנו את המבנה ועכשיו אני על הדיאלוגים".
מה השוני בין כתיבה כזאת לכתיבת פרוזה?
"הקולנוע זה ז'אנר אחר לגמרי, שבו ההבעה היא דרך תנועות הגוף. אני מקווה שאגמור את התסריט עוד חצי שנה. כל פעם מפסיקים כדי שהמפיקים המקסימים יגייסו כספים. זה תהליך ארוך שכולל המון אנשים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, לדבר מולם, כי בכתיבה אני מתמודדת עם הדיסלקציה והכשל בזיכרון החזותי. אני לא זוכרת מילים לועזיות, יש לי שגיאות כתיב ואני כותבת ועורכת. יש שני דברים שאני טובה בהם - לכתוב ולדבר מול קהל, ולמזלי הצלחתי להפיק מזה את המרב".