עו"ד רומי קנבל / צילום: יונתן בלום
הבית
"וואו". זו המילה שהדהדה לי בראש כשהגעתי לביתם של רומי ואלרואי קנבל במושב טל שחר, הממוקם מזרחית לגדרה וצפונית-מערבית לבית שמש. במבט ראשון הבית מרשים. וגם במבט שני ושלישי. הכול מעוצב, יוקרתי, גדול, מפנק, וניכר שכל פריט נבחר בקפידה, והונח במקום המתאים לו בדיוק.
מחוץ לווילה רחבת הידיים שולטת פסטורליה מרגיעה, מהפנטת כמעט, החל ממיטת העץ החבויה תחת רעמתו של שיח אדמוני, דרך הגזיבו שמאכלס שולחן עצום המתאים לאירוח של עשרות אנשים, וכלה בבריכת השחייה שאת מימיה מקשטים עלי כותרת ורודים שנשרו מהעץ הסמוך.
צבעי הגן - ירוק הדשא, צבעוניות הפרחים ותכול המים - משמשים מעטפת מושלמת לליבו ותוכו של הבית, ומשתקפים מכל כיוון דרך חלונות הענק המקיפים אותו. בפנים הפסטורליה מתחלפת ביוקרה, בגווני לבן, קרם, חום ושחור. אני מביטה על שולחן האוכל העצום בגוון עץ טבעי, בגופי התאורה המודרניים, בספות ובכורסאות בגוונים ובעיצובים השונים, שמשתלבים יחד באופן מושלם, באח המעטרת את אחד הקירות ובכל פריטי הנוי החבויים בחלל ולא משתלטים עליו, וחושבת לעצמי שיד מוכשרת עיצבה את הבית.
"אני עיצבתי את הבית", אומרת לי בעלת הבית, כאילו קוראת את מחשבותיי. היא מתיישבת על כורסה כהה מולי, ונראית בדיוק במקומה הטבעי. היא אישה יפה ומטופחת, שמשדרת עוצמה שלווה, ואינטליגנציה (גם רגשית), וזה עבר, כך נראה, גם לעיצוב הבית.
במשך שעות ארוכות היא יושבת נינוחה ומספרת לי את סיפור חייה ולא ממהרת לשום מקום. עד לפני שבוע, כשהייתה בעיצומו של המרוץ לראשות מחוז מרכז בלשכת עורכי הדין, שבו ניצחה, הרוגע הזה היה בגדר חלום רחוק.
התאונה
"כל הקמפיין לא ישנתי. אין זמן לישון. יש לי משרד ודיונים דחופים שהקמפיין לא עצר אותם; היו לי חוגי בית ומפגשים סביב הלשכה, פגישות במשרד ואינסוף טלפונים. וגם כשאלה הסתיימו והגעתי הביתה באחת-שתיים בלילה, המשכתי לעבוד על חומרים של המשרד. ואז הגיעו ה-48 שעות של הבחירות, שבכלל לא ישנתי - ביום הבחירות, ואחר-כך בספירת הקולות כל הלילה והבוקר אחרי, עד הערב.
"זו הייתה יממה מטורפת. ואז בשבע בערב, אחרי שהוכרזו הזוכים, בעלי אמר לי 'את לא עולה לרכב. את במצב קשה ואת לא נוהגת'. אבל הרגשתי שאני יכולה לנהוג, ונסעתי הביתה. כל הדרך נהגתי בסדר גמור, אבל דווקא בפתח הבית קרתה לי תאונה.
"20 שנה אפילו לא שרטתי את הרכב. אני נוהגת בסדר גמור, אבל כשהגעתי לרמזור של הפנייה למושב, הרגשתי ש'זהו, הגעתי הביתה', ופוף המשכתי ישר לתוך האוטו שעמד לפניי. לא באתי במהירות או התרשלתי, פשוט העייפות נפלה עליי. כאילו הגעתי למיטה, ובבת-אחת כל העייפות נחתה עליי.
"כשנכנסתי הביתה נשכבתי על הספה ונרדמתי כמו בול-עץ עם הבגדים. בחיים זה לא קרה לי. אני חייבת תמיד להתקלח ולהחליף בגדים, אבל קרסתי על הספה. הספקתי לשמוע את בעלי נכנס עם אלון, ואומר 'אמא עייפה. ניתן לה לישון. הייתי במצב של עייפות מטורפת".
ילדות
"נולדתי וגדלתי במושב טל שחר. הייתה לי ילדות כיפית, עם חברים קרובים, שרובם חזרו לגור במושב היום. אבי, ויקטור עיני, היה איש פוליטי. הוא היה פעיל שנים רבות בסוכנות היהודית, שימש כמזכיר היישוב ואחד מ'נערי בן-גוריון'. הוא גם עבר כמנכ"ל 'מקורות ירושלים'. הוא היה בחוץ, ואמי הייתה בפנים, בבית, במשק. היה ועדיין יש לנו משק חקלאי, עם מטע זיתים ועופות ועוד, שאמי הייתה אחראית עליו. היום יש לנו מטע זיתים ויקב של המשפחה, 'יקב פאר' בנחלת הוריי.
"הייתי תלמידה מצטיינת, חנונית, עם תעודות הצטיינות ובגרויות טובות, אבל תמיד ישבתי מאחור בכיתה עם ה'ברדקיסטים', וכשהיו מעירים להם, הם אמרו למורה שאין מה לדאוג, יש להם את רומי שתייצג אותם. אחד מחבריי כתב לאחרונה בפייסבוק, שכשהמורה שאלה אותו 'מה ייצא ממך בסוף?', הוא ענה: 'אל תדאגי, אני בקשרים טובים עם רומי. היא תגן עליי'. הייתי 'עורכת הדין' של חלק מחבריי בכיתה. התנדבתי למועצת תלמידים ולוועדים, ונלחמתי את המלחמות של הכיתה והתלמידים".
פעילות ציבורית
"כל חיי אני בפעילות ציבורית התנדבותית. ירשתי את האהבה לזה מאבי. החברים שלו שביקרו בביתנו היו יצחק נבון ושמעון פרס. הם סיימו את השבוע אצלנו בבית, והתחילו אותו אצלנו, כי המושב נמצא בין תל-אביב לירושלים. הם היו מתארחים אצלנו לארוחות והיה המון רעש סביב פוליטיקה ועשייה בבית. זה מה שחוויתי כילדה, אבל זה לא משהו שאתה רק חווה, אלא זה גם בדנ"א שלך. ירשתי את העשייה הציבורית מאבי בגנים.
"כבר כסטודנט לראיית חשבון בעיראק, אבי הקים עם חברים את התא הציוני באוניברסיטה. כשהממשל בעיראק 'עלה' על התא הציוני, הגיעו מהמוסד לאבי, שהיה בן 19, הביתה באמצע הלילה, ניתקו אותו ממשפחתו, שכולה נשארה בעיראק, והעלו אותו בדרך לא דרך לארץ. אבי אימץ את מקימי המדינה כמשפחה שלו. הוא היה ממקימי המושב ותמיד היה בעשייה. על זה גדלתי".
החיידק הפוליטי
"אני לא קוראת לזה 'חיידק פוליטי', כי הקטע הפוליטי מעולם לא עניין אותי. אף פעם לא עניינה אותי מפלגה ולא השתייכות למחנה. אבי היה במפלגת העבודה, ממקימי רפ"י, אבל לא עניינה אותי ההשתייכות הפוליטית-מפלגתית שלו, אלא העשייה הציבורית, במה אני יכולה לתרום לציבור בחלקת האלוהים הקטנה שלי, בתחום שאני נמצאת בו. תמיד הייתי בוועדות חינוך, בפורום של הנהגות ההורים ובעשייה מהסוג הזה, כי שם אפשר לקדם ולתרום.
"פחות מעניינת אותי הפוליטיקה הארצית. עד חודש לפני הבחירות איני יודעת במי אני בוחרת".
רפואה או משפטים
"כילדה רציתי להיות רופאה, אבל אני פחדנית. אפילו היום אני הולכת עם בעלי לבדיקות דם. אני רק נראית גיבורה, אבל תמיד בכל בדיקת דם הייתי בהיסטריה, והבנתי שאני לא יכולה להיות רופאה. זה המקצוע הכי מדהים בעולם, אבל הבנתי שבתי חולים לא יכולים להיות העבודה שלי.
"הבן שלי שלומד רפואה צוחק עליי שאני יודעת על מחלות, תרופות, תופעות לוואי יותר ממנו; ושאני יכולה לרשום את האנטיביוטיקה המתאימה. אני היפוכונדרית, לכן אני אלופה ברפואה וקוראת המון בנושא.
"האופציה האחרת הייתה משפטים. תמיד היה לי את הקונפליקט בין הצד הליטיגטורי, לוחמת הצדק שבי, לאהבתי לרפואה. לתואר הראשון במשפטים למדתי בלונדון, כי היה לי בן-זוג שנסע ללונדון מטעם הצבא, והצטרפתי אליו. סיימתי בהצטיינות, במקום הראשון מתוך 300 סטודנטים במחזור, על אף שאנגלית אינה שפת האם שלי. כשחזרתי לארץ, במקביל להתמחות במשרד עורכי הדין ש. הורוביץ, למדתי לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל-אביב, ובהמשך עשיתי תואר נוסף".
אלרואי - בעלי
"הכרתי את אלרואי כשהתחלתי את התואר השני במשפטים. באחד הערבים כשסיימתי ללמוד והתכוונתי לצאת מהחניה, הוא ניסה לחתוך אותי בתור. סימנתי לו שזה לא יפה, והוא סימן לי תנועה של 'טוב, תעברי', ואני סימנתי לו שכבר יעבור, כי היינו תקועים סתם, והוא עבר. כשהגעתי לקופה לשלם, השומר בחניון אמר לי 'כבר שילמו עלייך, זה שעקף אותך'. הוא גם השאיר לי כרטיס ביקור. שאלתי את השומר כיצד הוא ידע כמה זמן חניתי? אז הוא אמר 'הוא לא ידע, אז הוא שילם על כל היום'.
"באותה תקופה לא רבים למדו תארים מקבילים, עריכת דין וראיית חשבון; ובכרטיס היה כתוב עו"ד, רו"ח, אלרואי קנבל. הייתי בטוחה שזה חרדי, כי אלרואי הוא שם דתי, והוא גם רו"ח. קצת עצבן אותי שהוא שילם עליי, אבל לא עשיתי כלום. אחרי שבועיים אני יוצאת מאותו שיעור, וחברה אומרת לי שמישהו עם חליפה מחפש אותי. ראיתי בחור שמסתובב ושואל 'מי זאת רומי'. הוא שאל את השומר מה שמי, ובא לחפש אותי.
"שאלתי אותו: 'אתה מחפש אותי?'; והוא השיב: 'כן, חתכתי אותך בחניון לפני שבועיים, חיכיתי שתתקשרי אליי, ולא התקשרת. לפחות תודה יכולת לומר'. אמרתי לו, שאם הוא עשה זאת בשביל תודה זה יותר חמור בעיניי, הוא התעקש שנשב לקפה, וחברה אמרה לי 'הוא נחמד, מה אכפת לך, תלכי'. ומאז אנחנו זוג.
"כשיצאתי איתו לקפה הראשון, הוא כל הזמן הסתכל אחורה לרכב. היה לו רכב ספורט, ואמרתי לעצמי 'מה הבן-אדם ההזוי הזה כל הזמן מסתכל לאחור'. אחר-כך הוא אמר שרצה להראות לי שיש לו ברכב כיסא לתינוקת; ורצה שאשאל על זה כדי שיוכל לספר לי שהוא גרוש עם ילדה. הוא פחד שזה ירתיע אותי".
דיני משפחה
"כסטודנטית למשפטים ידעתי מה אני לא אעשה: לא אעסוק בתחום הפלילי ולא במעמד אישי. עשיתי תואר שני בדיני חברות, ני"ע והגבלים עסקיים, ולא עניין אותי מעמד אישי. אחרי ההתמחות עבדתי במשרד עורכי הדין לוי-תדמור, אצל עו"ד יוסי לוי, בהגבלים עסקיים, אבל תיק שהגיע אליי בתחום המעמד האישי שינה את המסלול שלי.
"פנה אליי אדם שאייצג אותו בתיק משפחה. אחת הסוגיות בו הייתה הסכם ממון שעורר את השאלה אם מניות שיש לבעל הוחרגו או לא מהשיתוף בין הצדדים. הוא ביקש ממני חוות-דעת לגבי עליית שווי המניות, ההשבחה וכו', אבל לא יכולתי לעשות זאת בלי להכיר את דיני המשפחה. אז למדתי את התחום, ומשם זה התגלגל לפרקטיקה שלי בתחום.
"אחרי התיק הראשון, פנה אליי אחד מבעלי "הארץ" בזמנו, אמר שקיבל עליי המלצה, וביקש שאייצג אותו במשבר משפחתי. אמרתי לו, שאני לא מטפלת במעמד אישי, אלא רק בהחרגת מניות, והוא אמר שגם אצלו יש משהו דומה. משם זה התגלגל לזה שעזבתי את המשרד בברכת יוסי לוי. בהמשך, לוי הפנה אליי את גיסו שהתגרש, והגיעו תיק אחרי תיק.
"כאם לתינוק, עבדתי בהתחלה מהבית, והתאים לי להיות אדון לזמן שלי. אולם להיות עצמאי בתחילת הדרך זה דורש הרבה יותר שעות מאשר שכיר. וזה רץ מהר. מאוד מהר התחילו לפנות אליי, וכעורכת דין צעירה, עם שלוש שנות ותק במקצוע, כבר היו לי תיקי ענק בתחום המשפחה".
כאוס משפטי
בתחום המעמד האישי אין כיום ודאות משפטית. אפילו ישנם תחומים כאוטיים. בתחום הזה קשה להגיע לבית המשפט העליון, להלכות ברורות וסדורות, כי זו כבר ערכאה בגלגול שלישי, אחרי בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזיים, והכאוס גדול. בתי המשפט לענייני משפחה קובעים את ההלכות בתחום, וכל שופט מכריע לפי השקפת עולמו ודעתו, ולא מחויב לפסיקה של הקולגות באותה ערכאה. במקום שההלכות יתחילו מלמעלה בפסיקת העליון, הפסיקה מתחילה מלמטה, ואין סדר.
"מהכאוס הזה אפשר רק ליצור סדר בהמשך, כי הגענו לקצה שבו לעתים נשכחה טובת הקטין. תפקידו של בית המשפט לענייני משפחה הוא לשמור על טובת הקטין, לשים אותו במרכז, וכל השינויים והמהפכות שמתרחשים בדיני משפחה - כמו השוויון בנטל המזונות (הלכת העליון שקבעה שוויוניות בין ההורים במזונות בין גיל 6 ל-15 כשהמשמורת משותפת והיכולות הכלכליות דומות), וביטול חזקת הגיל הרך (הקובעת שטובת קטין עד גיל 6 להיות במשמורת אמו) - גרמו לכך שבתי המשפט למשפחה לא שמים את הקטין במרכז, אלא את זכויות ההורים. השוויוניות וההורות המשותפת, שמות את ההורים במרכז. זה בסדר, כי הדור הזה שונה והמעורבות של אבות היום היא שונה, אבל לפעמים בהליכה הקיצונית לכיוון מסוים, מאבדים בדרך דברים שצריך לשמור עליהם, כמו הילדים.
"למשל, יש לי תיק שבו האב לא מעורב בגידול תאומים בני שנתיים, אבל מבקש משמורת עליהם. יש לו קושי לטפל לבדו בתאומים, והוא מודה שאינו יכול לנסוע איתם לבדו ברכב. וזה עדיין לא מוביל את השופט להגיד: 'רגע, למה אתה מבקש משמורת משותפת?. החוק טרם שונה ויש חזקת הגיל הרך, אבל בפועל בתי המשפט למשפחה מייצרים את השינוי מתוכם. היום מבקשים משמורת משותפת על תינוק יונק. וכשאני אומרת 'אבל הוא יונק', הצד השני עונה 'אז שלא יינק'. זה לא היה בעבר, ולא הגיוני, אבל איש לא אומר 'עצור'.
"זו התקופה הכאוטית בעיניי. יש מחוקק, חוק, חזקה, ואם צריך שינוי, עליו להגיע מבית המחוקקים ולא מבתי המשפט. כל שופט מתנהל בדרך שנראית לו. השופט השמרן יתנהל בשמרנות; השופט שהוא הורה מאוד מעורב, ורואה את הדברים לפי רוחו. אין אחידות".
השוויון המזונות
"פסק הדין של בית המשפט העליון, שקבע שוויוניות בין ההורים במזונות בין גיל 6 ל-15, כשהמשמורת משותפת, נתון לאלף פרשנויות, אין קול והלכה אחידה, ובתי המשפט השונים לקחו את זה למקומות אחרים. נוצרה בעיה. הייתי בדיון שבו שופט אמר לי 'אני יכול להחליט שפסיקת העליון אומרת ככה, ואני יכול להחליט שהיא אומרת אחרת'. זה לא נאמר מבריונות שיפוטית, אלא מפרשנות אמיתית שיפוטית. וזה יוצר כאוס.
"בעבר הוויכוח היה פחות על אם האבא ישלם או לא ישלם מזונות, ויותר על מה יהיה הסכום. אבל כשיש חיבור בין כסף למשמורת, ופסיקת העליון יצרה את החיבור, המאבקים מתעצמים וסובבים סביב הדרישות של אבות לא לשלם, ומשמורת משותפת. הדבר הוליד מאבקים חדשים וישנים על משמורת, והילדים, הנפשות הקטנות, הופכים לכלי משחק. וזה עצוב. ברגע שחיברנו בחדות משמורת למזונות, הסכסוך רק גדל.
"בשנים האחרונות יש בבתי הדין הרבניים דיינים נאורים ושוויוניים. לפעמים אני הולכת עם אישה דווקא לבית הדין הרבני, במיוחד בענייני מזונות. היום בתי הדין הרבניים פוסקים מזונות לילדים ביותר נדיבות מבית משפט. בעקבות פסיקת העליון בנוגע לשוויון במזונות, יש פסקי דין של בתי משפט לענייני משפחה שפוסקים מזונות של מאות שקלים בלבד, גם כשהמשמורת לא משותפת. בבית הדין הרבני זה לא קורה".
המתנה של נוה לחימי
"ריכזתי את תחום הירושה בלשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב. פעלתי בתחום המקצועי בהתנדבות, ולא הייתי בעולם הפוליטי שלה. אחרי שראש הלשכה החדש, עו"ד אבי חימי, הודיע שיתמודד לראשותה, קיבלתי טלפונים מחברים בלשכה שארוץ לראשות מחוז מרכז. הכרתי את חימי ברמה המקצועית, כי היה לנו תיק משותף. ידעתי שהוא ראש מחוז מרכז בהקמה, שמעתי עליו דברים טובים, אבל לא הייתה לי היכרות חברית איתו.
"כשהתבקשתי להתמודד לראשות המחוז סירבתי. אבל דיברו איתי על העשייה לטובת הציבור, תרומה ללשכה ולמקצוע, שזה מחוז חדש שאהיה הראשונה בתפקיד לאחר שהוא הוקם, ואוכל להביא משהו אחר, וגם שצריך להפסיק להתלונן שאין ייצוג נשי ולהתמודד - וזה עבד עליי.
"כל הזמן שידרו לי שזה הכי עשייה בעולם, הכי נקי, ואין בזה פוליטיקה; וברגע שהסכמתי הגיעה הפוליטיקה ב'בום'. תקפו אותי התקפות חסרות שחר, ולקחו אותי לשלושה סיבובים משפטיים מיותרים בשל מידע לא נכון. ההתקפות נגדי היו קשות, כי במחנה היריב הבינו שיש לי סיכוי גבוה לנצח. ביום הבחירות, כשנסגרו הקלפיות, הגיע אליי מישהו מהמחנה היריב, שרדף אחרי, ואמר לי 'בהצלחה'. אמרתי תודה, אבל הייתי בשוק. ואז הוא אמר 'די, נגמר הקמפיין'. וזה מסכם הכול. זו הייתה אסטרטגיה של הקמפיין.
"בהתחלה לא הבנתי לאן נפלתי. יום-יומיים אחרי שהכרזתי שאני מתמודדת נשלחה לכל עורכי הדין הודעה שאני 'המתנה' של ראש הלשכה הקודם, אפי נוה, לחימי. הייתי בהלם. לא הייתה לי חברות עם נוה. הכרנו באופן כללי ושטחי. לא הייתה לי נגיעה ולא הייתי מינוי שקשור לנוה. לאורך כל הדרך האמנתי ביושרה ובהגינות שלי, ובאתי ממקום נקי, אמיתי וישר. אז ידעתי שלא משנה מה יגידו, אני אוכיח בדרכי מי אני".
"ההתקפות עליי התבססו על פוסט שכתבתי כשנוה נעצר ונחקר בפרשת החשדות במניעים זרים במינוי שופטים. טענו שזה פוסט שתמך בנוה, אבל זה לא נכון. הפוסט הגן על הדמוקרטיה. כתבתי שבעיניי נחצה הגבול של חדירה לפרטיות כשמאפשרים לעיתונאים לפרוץ לטלפון של עו"ד או כל אדם אחר. ביקרתי את כשרות מעשיה של כתבת גל"צ, הדס שטייף, שפרצה לטלפון של נוה, בלי צו והכשר לפגוע בפרטיותו. זו התנהלות שהייתה צריכה לזעזע את המדינה.
"הפוסט שלי מתחיל בכך שאם נוה עשה משהו לא תקין או לא חוקי, עליו לתת את הדין בבית משפט, ואם הוא עשה משהו לא מוסרי ברמה התוך-משפחתית שלו, אז הוא ייתן את הדין בתוך המשפחה. אבל, ופה האבל הגדול, הזדעזעתי מההתנהלות של הבכירים במערכת המשפט סביב הבאת אדם לחקירה באמצעות פגיעה כל-כך קשה בפרטיות. זה תמרור אזהרה רציני לדמוקרטיה שלנו".
המשרד בנתניה
"המתקפה המרכזית נגדי בבחירות הייתה שכאילו הקמתי משרד פיקטיבי לתקופה קצרה בנתניה, כדי שאוכל להתמודד לראשות מחוז המרכז בלשכה. מי שכתב זאת, לא נתן לעובדות לבלבל אותו. הוא לא הראה לציבור את כלל החומרים המלאים שהעברתי לו, כדי להוכיח שהמשרד קיים ועובד כבר מ-2017, ולא הוקם ב-2019 ולא לתקופה קצרה.
"הבאתי תצהירים של עורכי דין שעובדים במשרד בנתניה ושל לקוחות, והצגתי פרסומות של המשרד במקומון בנתניה מ-2017, אבל הם המשיכו לנסות לטעון שזה משרד פיקטיבי. בהמשך, שלוש ערכאות שיפוטיות דחו את הבקשה לפסילת מועמדותי בגלל הטענות האלה. אבל אם עוד נותר למישהו ספק, אז יש לי משרד בנתניה, יש לי שותף ועורכת דין שכירה בנתניה; ואני גם עובדת מנתניה בהתאם ללו"ז שלי.
"במחנה של עו"ד ציון אמיר (שהתמודד מול חימי על ראשות הלשכה, א' ל"ו) זיהו שמחוז מרכז יכריע את הבחירות, אז תקפו אותי ללא הפסקה. לא רצים אחרי מי שלא מאיים עליך. הם הבינו שאני מועמדת חזקה. ובסוף זה באמת הכריע את הבחירות. אמיר ניצח בתל-אביב, ואנחנו ניצחנו במרכז. אחרי כל מה שהם עשו לי, והספק שניסו לטעת בי, קיבלתי 90% מקולות המצביעים בנתניה".
סדר יום
"אני עושה הכול מהכול. אני ליטיגטורית בתחום דיני המשפחה, והרבה ימים שלי מתחילים בדיונים בבית משפט, או שיש דיוני הוכחות בצהריים. בין לבין יש לי פגישות במשרדי עם לקוחות קיימים וחדשים, הכנה לדיונים, כתיבת מסמכים, ישיבות עם הצוות. לפני ואחרי כל זה, אני עושה את הפעילות הציבורית וההתנדבותית, בלשכת עורכי הדין, במושב, בבית הספר של הילד ועוד.
"אין לי שעות קבועות. היום יכול להתחיל בחמש בבוקר ולהסתיים בשלוש לפנות בוקר, ויש גם ימים שאני לא ישנה, ומחברת לילה עם בוקר, כי יש לי דיוני הוכחות וצריך להכין את תיק ההוכחות לחקירה ולעבור על כל נייר ומילה. הבדיחה של עורכי הדין במשרד זה לנחש אם ישנתי או לא ישנתי הלילה. הם רואים את זה לפי השעות שאני שולחת אליהם מיילים, לפעמים בארבע בבוקר. אני לא זקוקה להרבה שעות שינה.
"ללוח הזמנים הזה אני מכניסה עכשיו את הפעילות ההתנדבותית כראשת מחוז בלשכה, שהיא עולם ומלואו. פעם מישהו אמר לי שדווקא לאלה שעושים הרבה, תמיד יש מקום להכניס עוד הרבה; ואלה שלא עושים הרבה, פתאום כשמכניסים להם משהו, זה משבש אותם. ברור שכעת אצטרך להוריד עיסוקים מסוימים לטובת הלשכה".
אמא קרייריסטית
אני שלמה עם האימהות שלי. אני מאמינה שזה מזל שאני אמא-קרייריסטית ומוצאת זמן גם לפרנסת ביתי, וגם לציבור ולחברה, כי זה החינוך שילדיי יונקים ונתרמים ממנו. אני רואה את הזיק בעיניים של בני הקטן כשאני באה לפתוח את שנת הלימודים בבית הספר כיו"רית הנהגה הורית בית ספרית. הוא גאה שאני תורמת לבית הספר, מעורבת, שאכפת לי, ובמיוחד כשהחברים אומרים לו 'תגיד לאמך שצריך עוד כדורים בכיתה'.
"בעיניי, ילדיי מקבלים יותר בעקבות הדוגמה שהם רואים ממני. בני הגדול לומד רפואה בפרויקט 'צמרת' של צה"ל, וכבר ביום השני בתוכנית הוא הקים את להקת חיל הרפואה. הוא עושה משהו לטובת הכלל ומעבר ללימודים, אז אני זכיתי.
"אני עובדת שעות ארוכות, אבל מדברת עם בני הקטן אלון, 10 פעמים ביום. השופטים יודעים שכשהילד מתקשר, אני אומרת 'סליחה כבודו. הילד שלי התקשר הרגע', גם באמצע דיון הוכחות. העיסוקים שלי לא סותרים אימהות. זה לא שאני חיה רק בקריירה ולא קשורה לבית. בשעה שתיים, כשאלוני חוזר הביתה, הוא מקבל טלפון ממני וגם מבעלי שעובד בחו"ל. אנחנו מדויקים כמו שעון. הוא פותח את הדלת, ואני שואלת אותו 'איך היה' ואנחנו מדברים על היום שלו".
אלמלא הייתי עורכת דין
"הייתי אלף דברים אחרים. הייתי מעצבת-פנים או קניינית אופנה. אני מתחברת לעולם היופי והאסתטיקה. עיצבתי את הבית ואת המשרד, ואני אוהבת את זה".
בשביל הנפש
"זמן איכות עם הילדים, זה הזמן שלי בשביל הנפש. נוסף לזה, אני עושה סקי בקביעות, ואני מתה על זה. אלרואי אומר עליי 'כשהיא רואה את הלבן בעיניים, היא לא רואה כלום'. אני ראשונה שעולה להר, והאחרונה שיורדת. לרוב אני נוסעת בדצמבר, בפברואר ובמרץ, אבל השנה הקמפיין התחיל במרץ ולא יכולתי לצאת, וזה לא היה פשוט עבורי".
לא יודעים עליי
"שאני היפוכונדרית וחרדתית. אנשים חושבים שאני קשוחה וחזקה, וזה נכון, אבל יש בי גם צד פחדני. אני לא נותנת לזה לנהל אותי. אני מפחדת לטוס, אבל טסה. אין דבר כזה שאראה אדמומיות בעור או משהו שנראה לי חריג, ולא אדבר על זה עם רופא מומחה. דקה אחרי אני אצל הרופא, וגם משכנעת אותו לשלוח אותי לבדיקות נוספות, ולרופאים נוספים. רק אחרי שהרופא השני והשלישי אומרים ש'אין כלום', אני נרגעת.
"בני הקטן כמוני. לפני שבועיים, בשיא לחץ הקמפיין, הוא היה אצל חבר במושב, ובזמן הליכה על ההליכון שלו כנראה נתפס לו שריר בחזה. הילד מיד התקשר אליי ואמר 'אמא אל תילחצי, אבל קרה משהו נורא. הלב שלי כואב'. נהייתי לבנה. אמרתי לו שיתאר לי בדיוק מה קרה, ותוך שניות כבר דיברתי עם חבר, מנהל מחלקת ילדים בבית חולים קפלן. הרופא שאל 'הבן שלך כמוך?', אמרתי לו 'כנראה כן'. אבל אחרי שהרופא דיבר עם הילד, החבר אמר לי 'הוא יותר גרוע ממך'".
"אני חרדתית. פחדים מנהלים אותי"
מה מכעיס אותך?
"חוסר יושרה. זה מוציא אותי מדעתי. גם כשלקוחות לא מספרים את האמת באופן ישיר, זה מרגיז אותי. תביא את העובדות, שים אותן על השולחן ונטפל בבעיה".
על מה את מתחרטת?
"שלא עשיתי עוד ילד".
מה עלול לשבור את רוחך?
"דברים שקשורים במשפחה שלי. אני חרדתית, ותמיד חוששת ממה שעלול לקרות".
למי את מתגעגעת?
"לאבא שלי".
באיזה אמונה תפלה את מאמינה?
"חתול שחור".
מי מעורר בך השראה?
"אמא שלי".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"האהבה לחיים. אני אוהבת את החיים".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"ביום שהגישו את הערעור לעליון על הכשרת ההתמודדות שלי בבחירות ללשכה. ידעתי שאני צריכה לעבוד כל הלילה עם עורכי הדין על תשובה, ולהגיע למחרת לעליון. האמנתי שאזכה, לא היה לי חשש, אבל כשעליתי לירושלים, בדרך לבית המשפט העליון, עברתי בקבר של אבי, ובכיתי שם מאוד. זה היה בכי של שחרור, של 'די', אני כל-כך בסדר, עובדת נקי וקשה, וחשבתי שזה לא הוגן".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
"איתך כרגע. אני כל הזמן צוחקת".
על מה לא תסלחי?
"אני לא שם. אני לא תקועה. כשאתה לא סולח, אתה מכביד על עצמך. מבחינה שכלתנית אני לא עסוקה בנקמות ולא עסוקה בלא לסלוח, אני משחררת. אני מרחיקה את הדברים האלה ממני".
איזה חטא היית מבצעת אם היית יודעת שלא תיתפסי?
"אני פחדנית. בחיים לא הייתי עושה שום חטא. אני מפחדת רק מהמחשבה. פחדים מנהלים אותי".
מהו המאכל האהוב עלייך?
"אוכל של ילדים. שניצל ואורז".
מהו הריח האהוב עלייך?
"הריח של הילדים שלי. אין ריח יותר טוב מהריח שלהם".
מהו הצלילי האהוב עלייך?
"אני אוהבת את השקט. הילדים צוחקים עליי שאצלי ברכב רדיו הוא המלצה בלבד, אין בו שום צורך. כשהילדים מדליקים מוזיקה ברקע, אני תמיד אומרת להם 'תסגרו את הרעש הזה', והבן שלי בכלל מוזיקאי. הילדים תמיד אומרים ש'המוזיקה הכי טובה לאמא זה השקט'".
כיצד היית רוצה למות?
"אוי ואבוי. אני מתנגדת לעסוק במוות. לא שואלים היפוכונדרית-חרדתית שאלות כאלה".
רזומה
אישי: רומי קנבל (49) נולדה ומתגוררת במושב טל שחר. אביה, ויקטור עיני, שימש כמזכיר היישוב והיה אחד 'מנערי בן גוריון'. נשואה לאלרואי עורך דין, רואה חשבון ויזם בתחום הנדל"ן בחו"ל, ואם לשירה, בת 25, סטודנטית למשפטים ולניהול באוניברסיטה העברית (בתו של אלרואי מנישואיו הראשונים); לאהוד, בן 22, סטודנט לרפואה בתוכנית 'צמרת' היוקרתית של צה"ל; ולאלון בן 10
מקצועי: רומי ובעלה, אלרואי קנבל, חולקים אותו משרד (קנבל ושות'), אך עוסקים בתחומי התמחות שונים. בעלה עוסק במשפט מסחרי-אזרחי ונדל"ן וכן בליווי עסקאות והשקעות בישראל ובחו"ל; בעוד רומי מרכזת באופן עצמאי את תחום דיני המשפחה
מסלול: בצבא שירתה כקצינת ת"ש וכמפקדת השלמת קורס קצינות ת"ש, ושנה נוספת בקבע כמנהלת לשכת אלוף פיקוד מרכז דאז, דני יתום. לאחר השחרור מצה"ל למדה באנגליה לתואר ראשון במשפטים, וסיימה בהצטיינות יתרה. עם חזרתה לארץ התמחתה במשרד עורכי הדין ש. הורוביץ. בהמשך, למדה לשני תארים שניים במשפטים באוניברסיטות תל-אביב וירושלים, באוריינטציה מסחרית ודיני חברות
דיני משפחה: לפני יותר מ-20 שנה, בעודה עוסקת בתחומי המשפט המסחרי-עסקי, הגיע אליה תיק גירושים מורכב ששינה את המסלול המקצועי שלה, והוביל אותה להתמחות בדיני משפחה. כיום מדורג משרדה בין המשרדים המובילים בארץ בתחום דיני משפחה והירושה
לשכת עורכי הדין: בשבוע שעבר נבחרה לעמוד בראש מחוז מרכז של הלשכה, מטעם מחנהו של ראש הלשכה החדש, עו"ד אבי חימי. זה שנים מתנדבת בוועדות המקצועיות בלשכה, ובין היתר שימשה כיו"רית ועדות הקשר ודיני ירושה בלשכה במחוז תל-אביב
עיסוקים נוספים: יו"רית הנהגת הורים בבית הספר 'השחר' בטל שחר, חברה בוועד המקומי בטל שחר ובוועדת חינוך ותרבות, חברת הנהגת ראש המועצה, מרצה בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי פרס, ולהגדרתה תפקידה העיקרי - אמא במשרה מלאה