עמיר פרץ / צילום: איל יצהר, גלובס
עם ניסיונו של עמיר פרץ לחזור לראשות העבודה, חוזר גם הטיעון על פירות השלום. "אני, בתפיסת עולמי, אינני מוותר בשום פנים ואופן על הקשר בין הדגל המדיני לדגל החברתי", הוא הצהיר לא מזמן אצל אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', "ואת זה צריך להחזיר למפלגת העבודה". לקשר הזה יש בסיס כלכלי מבוסס, הוא הסביר. "הנושא המדיני הוא מנוף כדי לסייע לנושא החברתי. איך אנחנו יודעים את זה? בכל פעם שהיה תהליך - לא הסכם, אפילו משא ומתן - המדינה הזאת הוצפה במשקיעים. בתקופה שרבין ניהל את המשא ומתן על אוסלו, עמדו כאן בפתח המדינה, הצמיחה שלנו עלתה, הצמיחה שרשרה לכל שכבות העם".
פרץ הוא לא הראשון שהצביע על זיקה בין התקדמות מדינית לשיפור כלכלי. כלכלנים כבר בחנו מקרוב את עלויות הסכסוך למשק הישראלי, וגם את הפוטנציאל הכלכלי של ניהול תהליך שלום והגעה להסכם קבע. חזרנו אל האירועים ואל המספרים כדי לראות באיזו מידה הם תומכים בתיאור ההיסטורי של פרץ.
שנות ה90: לפירות השלום היו אבות רבים
מבט בגרפים מהמחצית הראשונה של שנות ה-90, ימי ההסכמים עם אש"ף ועם המלך חוסיין, מגלה שישראל אכן ידעה באותה תקופה שגשוג וצמיחה יוצאי דופן. "לגבי אוסלו כל הטיעונים נכונים, בצורה אפילו יותר מובהקת מאשר פרץ מתאר", מאשר הכלכלן יורם גבאי, ששימש באותה עת כממונה על הכנסות המדינה באוצר. לדוגמה, בין 1994 ל-1995 גבר זרם ההשקעות הישירות לישראל פי שלושה ויותר. התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), בפרט במגזר העסקי, צמח גם הוא במהירות.
אבל תהליך אוסלו לא התרחש בריק היסטורי. הוא קרה בד בבד עם גל העלייה מברית המועצות לשעבר, שגם הוא תרם תרומה מכרעת לצמיחה. העולים החדשים לא רק נתנו תוספת נחוצה לכוח העבודה, אלא גם הגדילו במידה דרמטית את הביקושים: יותר צריכה פרטית, יותר צריכה ממשלתית, יותר השקעות בבנייה ובציוד, בייצור ובייצוא סחורות ושירותים. במקביל נפתח המשק הישראלי לסחר בינלאומי. "הייתי האחראי על פתיחת השווקים, ביטול המכסים והשתלבות ישראל בגלובליזציה", מעיד גבאי, "ובדיוק בעיתוי הזה בא תהליך השלום. העלייה מצד אחד, ותהליך השלום מצד שני, עזרו לנו מאוד".
תהליך השלום של שנות ה-90, מזכיר גבאי, היה למעשה תהליך משולש: מול הפלסטינים, מול ירדן ומול סוריה. "זה יצר אופטימיות, אולי אפילו מוגזמת, אבל כל העולם נפתח", הוא מציין. החרם הערבי הוסר, ולצדו הוסר "חרם סמוי" של חברות מיפן, דרום מזרח אסיה, מזרח אירופה ודרום אמריקה. "ראינו קצבי גידול קולוסאליים במסחר הבינלאומי ובהשקעות. זה בא על קליטת עלייה שפעלה נכון, והייתה מוטת סחר וצמיחה".
אחרי אוסלו: אשליה של קשר
אבל האם הדרך שעברה כלכלת ישראל מאוסלו ועד היום מראה כי די במגעים מדיניים להמריץ את הכלכלה? "זו אמירה מוגזמת ולא מגובה בנתונים", אומר פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית, ומזכיר כי הגידול בהשקעות שאפיין את תקופת אוסלו התמתן אחרי רצח רבין. "לא מספיק משא ומתן, צריך גם להגיע להסכם".
במחצית השנייה של 1996 נכנסה ישראל למיתון כלכלי. חוסר הוודאות שגרמה הפסקת תהליך השלום לא היטיב עם המשק. אלא שגם הפעם היו עוד גורמים במשוואה הכלכלית: זרם העולים מחבר העמים הידלדל ובשוק העולמי נרשמה האטה שפגעה גם בשוק הישראלי, שהיה עכשיו חשוף יותר לשינויים במגמות העולמיות.
נסתכל בשיחות המדיניות שהתקיימו אחרי אוסלו. הזינוק בעקומת ההשקעות הזרות בשנת 2000 עשוי לשכנע אותנו שוועידת קמפ דיוויד עודדה את המשקיעים הזרים ונסכה בהם אופטימיות. אבל התהליך הזה היה קצר ימים. כעבור חודשים אחדים פרצה אינתיפאדת אל אקצה וראש הממשלה אהוד ברק הכריז שאין פרטנר פלסטיני לשלום. האופטימיות שככה וההשקעות צנחו.
אפילו הקפיצה הקצרה הזו לא נבעה בהכרח מהסיכוי המדיני. ישראל איננה אי. אם נתבונן בעקומה של ההשקעות הישירות בעולם כולו באותו זמן, בייחוד במדינות עם הכנסה גבוהה, נמצא שם עלייה ונפילה שמזכירות מאוד את אלה שבגרף הישראלי. בועת הדוט-קום משכה את ההשקעות כלפי מעלה, עד שהתפוצצה. אותו דמיון בין שתי העקומות אנחנו מוצאים בזמן השיחות בין אולמרט לאבו-מאזן, שהתקיימו ב-2007 במקביל לראשית משבר הסאב-פריים.
העשור של נתניהו: חיים טוב בלי שלום
היום, מנגד, אחרי שנים של קיפאון מדיני, אין סימנים שהצמיחה נפגעה. גבאי מתייחס לעשור שלטונו של נתניהו כתקופה המרתקת מכולן: הוא מודה שבניגוד לציפיותיו שלו, נתניהו הצליח למנף את התנאים הגיאו-פוליטיים, למשוך השקעות ולהשיג צמיחה נאה גם בלי לשבת לשולחן המשא ומתן.
"העולם הערבי התפצל, וכבר לא היו מוקדי לחץ", אומר גבאי. "האויב האמיתי של ערב הסעודית זה איראן". החרם היעיל של הליגה הערבית איבד מעוקצו בשנות ה-90, אחרי החתימה על הסכמי אוסלו ועל הסכם השלום עם ירדן. "נתניהו הצליח לנצל את המציאות הסונית-שיעית שבה העולם הערבי כבר לא מאוחד נגד ישראל, והחרם כבר לא יכול להשפיע. ה-BDS עושים רעש, אבל החרם הוא לא רציני". אמנם הסחר עם סעודיה ועם נסיכויות המפרץ הצטמצם בשנים האחרונות, "אבל הם פחות חשובים. העולם זה ארצות הברית, סין, הודו והאיחוד האירופי. אני לא רואה שום הפרעה בסחר איתם".
עמיר פרץ הדגיש את השפעת המגעים המדיניים על השקעות זרות וצמיחה. פרופ' זעירא מסתייג מהבחירה במדדים האלה. לדבריו, קצב הצמיחה בישראל לא תלוי בגורמים מדיניים-ביטחוניים, אלא בצמיחה בעולם, ואילו השקעות זרות חיוניות יותר למדינות מתפתחות, לא למשק מפותח כמו ישראל. "זה נכון שאנשים בחו"ל רוצים יותר להשקיע הון פיננסי בישראל כשיש בה שלום, כי הם חושבים שזה יגרום לצמיחה כלכלית", הוא מציין, אבל זה חסר משמעות. "אנחנו לא צריכים את הכסף שלהם, ויכולים לממן כל השקעה גם בלעדיו". לדבריו, "אין ספק ששינוי במצב המדיני ישפר מאוד את המצב הכלכלי - אבל צריך לדייק כשאנחנו מתארים במה הוא ישפר אותו".