צפון אמריקה בסטיישן
"אני נורא מצטערת, אך אין מקום בחניון הקרוואנים שלנו עד אמצע יולי", אמרה פקידת הקבלה בטון מתנחמד אחרי שהמתנו בסבלנות מאוד לא ישראלית 48 דקות בתור. כבר הסתובבתי ללכת, אך הגברת הראשונה חייכה. זה היה בדיוק הרגע שלו חיכתה: היא הרימה את הרביעית שבכתה בקול לא חרישי והחלה לאסוף את תלתליה הבלונדיניים לקוקו תרנגולת תוך שהיא אומרת לשנייה באמריקאית מצויה, "אל תדאגי סוויטי, אנחנו נמצא לך מקום בטוח לישון בו הלילה". התוצאות היו דרמטיות, מהר מהצפוי: "ווייט אה סקנד. לט מי צ'ק אגיין. או מי גודנס, יו גאיז אר סו לאקי".
41 שנה של אלתור ארצישראלי, יש שיאמרו חילטור, לא הכינו אותי במאומה להתמודדות המתישה עם ארץ האפשרויות המוגבלות. כאן אין קיצורי דרך ובדל גמישות, ומחשבה חופשית היא ערך שטראמפ הוציא מחוץ לחוק. רובוטריקים בתחפושת של בני אדם.
הגענו לשלב התשלום. "האו דו יו פיי, דביט אור קרדיט?", היא שאלה, ומיד תקתקה את פרטינו במהירות של חרדון עצל בחום של מדבריות יוטה. אלא שאו אז חלה רעידת אדמה בעוצמה 9 בסולם השבר הדרום קולורדואי: הזיפ קוד שנתנו לה לא תאם את מספר הספרות שהוקצו לכך באלגוריתם. לא עזרו כל הסבריה הסבלניים למוות של הגברת הראשונה, שניסתה לתרץ את המחדל בכך שאנחנו מיזרעאל, ובארץ הקודש יש 7 ספרות, הרובוטריקית בשלה. "אי הב טו קול טו דה ספורט - טו סי וואט קן ווי דו אבאוט איט" - היא ניגנה בלופ בלתי נגמר.
זה היה הזמן המושלם בשבילי לפרוש. אף שאני דוגל עקרונית במאבק בלתי אלים - אמריקה מצליחה להוציא ממני את כל הטוב שבלבנט. פעם כבר כמעט זרקתי כתר פלסטיק על מישהו שסירב לבדוק למה יש 11 ספוטים בלתי מאוישים בקמפגראונד, בעוד הוא חוזר ואומר שהם פולי בוקד.
המורמונים של המיד-ווסט הם בכלל יצורים על אנושיים. עם שמונה ילדים למשפחה הם מוצאים את הזמן המושלם להטיף לך על מצוות פרו ורבו: בדיוק כשהראשונה והשלישית היו בשיא דיון עקרוני על השאלה מי מתקלחת ראשונה אחרי הטבילה בנחל - סמואל פצח בסדרת מנטרות על העם הנבחר.
אז הלכתי איתו ראש בראש ואמרתי שאני אתאיסט מושבע. איך לומר זאת באנדרסטייטמנט? הוא לא ממש התחבר לאמונתי היוקדת בחשיבות המצוות שבין אדם לחברו. היות שהמקום הוא הדי ג'יי - פשטתי בגדיי והלכתי למפל המים הקרירים לצנן את נפשי התועה.
אלא שגם על גדות הנחל הפסטורלי, המעצמה הגדולה בעולם התגלתה במלוא ריקבונה: האמא שרדפה אחרי ילדיה לבל יעזו לסטות במילימטר מהשטח המסומן כמותר לרחצה; האב שלא הזיז בוהן כדי לערער על חלוקת התפקידים המסורתית; והילדים - שגילמו כבר בגילם הרך סממנים מתקדמים של היעדר תעוזה וסקרנות, משל היו אופטימוס פריים על מורפיום.
אין מה לומר: שטיפת המוח שהם עוברים, עובדת. אף אחד כאן לא חוצה באדום, ואוי למי שייתפס שותה בירה מעבר לגבול המסומן ביציאה מכל מסעדה. אלא שלצד היתרונות בציות העיוור לחוק, יש מחיר אנושי כבד: הם שכחו תאוות חיים מהי. זו שגורמת לנו לקום בבוקר ולחיות כל יום כאילו הוא האחרון על פני כדור הארץ, זו שמדמיעה אותי כילד כל פעם שאני רואה את פלאי הטבע שיש כאן. אומת הרובטריקים בניוון שרירים - ונדמה שאין מזור למחלה הסופנית.