לארי פינק / צילום: רויטרס
בשנת 2015 הקמתי, יחד עם ד"ר יעל אלמוג זכאי, את המיזם שקראנו לו "קפיטליזם קשוב", תרגום לא מילולי, ויורשה לי לומר, מוצלח מאוד, של ארגון Conscious Capitalism שבסיסו בארה"ב ויש לו כיום שלוחות בכ-20 מדינות בעולם. "קפיטליזם", משום שאנחנו רואים עצמנו קפיטליסטים ורואים במשטר הכלכלי הזה את הראוי והנכון, משטר שהתחרות היא נשמת אפו, שמתחבר היטב לאופי האנושי, ושתרם המון לקידום האנושות במונחים של חינוך, רמת חיים ואיכות חיים, ושהחדשנות היא אחד מתוצריו.
"קשוב", משום שהוא מדבר על הקשבה - מנהיגות קשובה, תרבות ארגונית קשובה, הקשבה לצרכים של כל בעלי העניין בחברה העסקית ולא רק של בעלי מניות השליטה, ומעל לכל אלה עומד הצורך של חברה לאמץ לה ייעוד, ייעוד, ולא קוד אתי, ייעוד ולא אחריות חברתית, ייעוד ולא אחריות תאגידית. כל אלה הם חשובים, אבל הם רק חלק ממכלול הרבה יותר גדול ומגישה הרבה יותר הוליסטית-מכלילה שמייצג הקפיטליזם הקשוב.
קפיטליזם קשוב עומד מול הקפיטליזם הדורסני שהתפתח בעשרות השנים האחרונות בעולם ובישראל, באופן שהיטיב, ללא כל הצדקה עניינית ומוסרית, עם שכבה צרה מאוד של אנשים ויצר פער אדיר בינה לבין שאר האוכלוסיה, מה שהביא להקמת תנועת "לכבוש את וול סטריט" בארה"ב, ומה שהביא למחאת קיץ 2011 בישראל.
בין קפיטליזם דורסני לסוציאליזם דורסני
גם אם יש מי שסבור, שאין שום בעיה עם פערים גדולים של אי שוויון - ושכל איש רשאי לקצור את מלוא פירות כישרונותיו, יכולותיו, חריצותו, ולמקסם אותם במונחי כסף, ומי שאינו כזה, לא "מגיע לו", וגם אם נתעלם ונאמר שאין בכך שום בעיה מוסרית, הרי שעדיין נותרנו עם שתי בעיות.
הבעיה הראשונה היא החברתית. פערי האי שוויון עלולים לייצר מתחים שיתפרצו גם באופן אלים, ובגרסה הקיצונית - יחליפו את הקפיטליזם חסר הגבולות בסוציאליזם דורסני שהוא גרוע הרבה יותר. די לעיין במשנתו הכלכלית-חברתית של מנהיג מפלגת הלייבור ג'רמי קורבין, ולהבין שאם בבריטניה מדברים במונחים שלו, זה יכול להגיע לכל מקום, ואפילו בארה"ב, מבצר הקפיטליזם, ישנם סימנים ראשונים שהגישה הזו עלולה לתפוס. יש כבר מי שמזהיר מסוציאליזם בארה"ב, כמה סנאטורים תוקפים את המשטר הקפיטליסטי במתכונתו הנוכחית, והדברים הגיעו לכך שריי דליו, מייסד קרן הגידור הגדולה בעולם, לא אדם שאפשר לחשוד בו בסוציאליזם, מזהיר מפני מהפכה בארה"ב בשל פערי השכר והזנחת מערכת החינוך, שפירושה גם פגיעה בעיקרון של שוויון הזדמנויות.
הבעיה השנייה היא הכלכלית. איזו תועלת כלכלית משיג משק שבו, כמו בארה"ב, 36 מנהלי בנקים מקבלים שכר, בונוסים ואופציות בגובה של עשרות מיליוני דולר כל אחד שמושקעים בנדל"ן יוקרתי ו/או בתיקי ניירות ערך, ואינם מניבים ערך משקי כלשהו, כאשר עובדיהם מן השורה מקבלים 15 דולר לשעה, או כ-30 אלף דולר בשנה, כ-0.1% ממה שמקבלים הבנקאים ה"שמנים"?
ברור שאי שוויון זה הוא גרוע ביותר גם מן הבחינה הכלכלית וצמצום האי-שוויון היה תורם הרבה מאוד למשק. כלומר, גם אם מתעלמים משיקולי מוסר וסולידריות חברתית, הרי שמתוך גישה תועלתנית גרידא, זה נכון לפעול באופן שונה.
מול חסידיה של איין ראנד
תפיסת העולם הנגדית לתפיסה של הקפיטליזם הקשוב היא הגישה הכלכלית הליברטריאנית מיסודה של איין ראנד, שיש לה לא מעט מעריצים בעולם ובישראל. בבסיסה של גישה זו עומד ה"אני" וחירותו, גם אם חירות זו היא ביטוי לאגו שבא על חשבון האחרים. יש לגישה הזו נציגים בישראל הן בדרג הפוליטי והן בדרג האקדמי. לגישתם, המדינה צריכה לדאוג רק לצרכים הבסיסיים של אזרחיה בתחומים כמו ביטחון, בריאות וחינוך, תוך רגולציה מינימלית ומתן חופש פעולה כלכלי שיעודד יוזמה וחדשנות. נשמע טוב: תחרות, חדשנות, חירות, חיסול כמעט כליל של הרגולציה. מי לא רוצה בזה? אבל, מה לעשות והחיים הרבה יותר מורכבים מהגישה הפשטנית והקיצונית הזו.
כשיש תחרות ללא מגבלות נוצרים כשלי שוק, עלולים להיווצר מונופולים שידכאו את התחרות, שיפגעו בחירות, שיפגעו בזכויות הבסיסיות של האדם לרבות הזכות לפרטיות. לא צריך ללכת רחוק - די להתבונן בפייסבוק ובגוגל כדי להבין מה קורה ומה עלול עוד לקרות כאשר אין כללי משחק מוסדרים ואין כלל רגולציה. יהיה זה נאיבי לחשוב שבכל מקרה "כוחות השוק" יסדירו ויפתרו את כשלי השוק. לפיכך, הגישה הכלכלית הליברטריאנית היא לא רק פשטנית, אלא גם מלאת סתירות, וסופה שתהרוס את עצמה כאשר בדרך היא תפגע גם בעקרונותיה שלה וגם במרקם החברתי.
כאשר הקמנו את החברה לתועלת הציבור - "קפיטליזם קשוב" - הייתי אופטימי, אבל הבנתי שהתחלנו כאן בריצת מרתון. זו לא משימה פשוטה לשנות את תפיסת העולם של מנהלים שהתחנכו באוניברסיטאות בחוגי הכלכלה ומנהל עסקים על ברכי התיאוריה הכלכלית של מילטון פרידמן, גאון כלכלי, שראה במיקסום רווחים את מטרתה היחידה של חברה עסקית ושטען שמשטר קפיטליסטי חופשי יעשה טוב לכולם. זה נשמע טוב, ויש בזה גם חלקים טובים, אבל עובדתית זה לא מה שקרה בעשרות השנים האחרונות. יש כאלה שזה עשה להם טוב מאוד, אפילו מצוין, ויש כאלה שלא זכו, ולו בחלק מן הטוב הזה. כמי שאמון על גישה של טווח ארוך, הן בהשקעות בורסאיות והן בניהול עסקי, ריצת המרתון לא הרתיעה אותי.
היום, 3 שנים אחרי, אני הרבה יותר אופטימי משהייתי.
והסיבה היא שלתפיסת העולם הזו של הקפיטליזם הקשוב, או למה שקרוב אליה, יש כיום הרבה יותר גיבוי מהעולם הגדול.
עולם ההשקעות הוא מקום טוב להתחיל ממנו משום שדרך ההשקעות ניתן להשפיע על אופן ההתנהלות של החברות. הדוגמה המובהקת ביותר ניתנת בשנים האחרונות על ידי גוף ההשקעות הגדול בעולם - בלאקרוק. הרגע המכונן היה מכתבו של לארי פינק, מנכ"ל החברה בשנת 2018, שפנה לעשרות אלפי החברות, ש-6 טריליון דולר שמנהלת בלאקרוק מושקעים בהן, באמירה שעליהן לדאוג לשיפור אופן ההתנהלות שלהן במונחי ESG, קרי, סביבה (Environment), חברה (Society), וממשל תאגידי (Governance).
בלאקרוק לא הסתפקה באמירה אלא הקימה צוות שלם של אנשים שמתפקידם לעמוד בקשר עם החברות, לבוא איתן בדברים, ולעקוב אחרי התנהלותן. פנייתה של בלאקרוק נעשתה, כמובן, ברוח טובה, אבל אין ספק בכך שעצם הפנייה הייתה בחזקת מנוף לחץ על החברות, שכן הייתה בה אמירה סמויה שבלאקרוק תכניס לשיקולי ההשקעה שלה גם את המרכיב הזה, ואיזו חברה לא מעוניינת שבלאקרוק תשקיע בה. בלאקרוק לא לבד. גם ואנגרד, החברה השנייה בגודלה בעולם בניהול נכסים, פועלת באותו כיוון, וכך גם חברות אחרות. הגישה הזו חדרה חזק לאוסטרליה, למדינות סקנדינביה ולאירופה, כאשר ארה"ב עדיין מפגרת אחריהן.
השאלה הבסיסית היא עד כמה יש לגוף השקעות מנדט לפעול באופן ערכי עבור לקוחותיו, כאשר לא ברור האם לקוחותיו חולקים אותם ערכים והאם הם, או אפילו חלקם, רוצים בכך.
פינק מאמין: כל חברה צריכה ייעוד
במכתב נוסף ששלח פינק למנכ"לי החברות בעולם בראשית השנה הנוכחית, הוא התייחס לסביבה הכלכלית הנוכחית, שהיא יותר שברירית ועלולה להוביל להתנהלות קצרת טווח של מנהיגי העולם העסקי ושל ממשלות, ועל סכנותיה של מדיניות כזו, הן במונחים של הבטחת פנסיה עתידית וחיים בכבוד של אוכלוסיה מאריכת ימים, והן במונחים של פופוליזם ולאומנות.
הוא עומד על חשיבותו של הייעוד (Purpose) שכל חברה צריכה לאמץ ולהטמיע בתרבות הארגונית שלה ובאסטרטגיה העסקית שלה. הייעוד הוא מה שצריך להנחות את פעילותה היומיומית של החברה כדי לייצר ערך למחזיקי העניין שלה, הוא גם הכוח המניע להשיג את הרווחים. המונח רווחים אינו עומד בשום אופן בסתירה למונח ייעוד. להיפך, הם מחוברים זה לזה. רווחים הם חיוניים לחברה שרוצה לשרת את כל מחזיקי העניין שלה, לרבות עובדיה, לקוחותיה וקהילותיה לאורך זמן. זו הגישה שתנצח בעולם של מחר. ראינו מה קורה לחברת טבע בעולם של האתמול.
אני לא משלה את עצמי. המעבר מהעולם העסקי של אתמול לעולם העסקי של מחר יהיה קשה, רצוף מהמורות, אבל הוא יקרה, יותר מהר ממה שחושבים, ויותר מהר ממה שאני עצמי חשבתי לפני כמה שנים.
הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב-דש, ויו"ר איגוד החברות הציבוריות. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק