בית החולים סורקה בבאר שבע / צילום: איל יצהר
בטור שפרסמה בגלובס ("חייבים להגדיל את ההוצאה הממשלתית על בריאות", 24.6.2019) טוענת רייצ'ל ברנר שלם, בכירה במשרד הבריאות, כי הגדלת ההוצאה הציבורית לבריאות גם תשפר את רמת השירות לאזרחים וגם תקטין מאוד את הביקוש לשירותי בריאות פרטיים. לכן, טוענת ברנר שלם, הגדלת ההוצאות הממשלתיות על בריאות תייצר מערכת טובה יותר ויעילה יותר.
אך ההשערה שגידול בהוצאה ציבורית עשוי להקטין את הביקוש לשירותי בריאות פרטיים אינה מתיישרת עם הניסיון של העשור האחרון. בין 2007 ל-2017 (השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים בעת הזו) גדלה ההוצאה הציבורית לבריאות מ-4.26% תוצר ל-4.71% תוצר - גידול של 11% - והיא חזרה לרמה הגבוהה שאפיינה את סוף שנות ה-90. מדובר בתוספת של כחצי אחוז תוצר - או כ-7 מיליארד שקל מדי שנה במונחי 2019. אבל, ההוצאה הפרטית על בריאות מתוך התוצר נותרה יציבה במהלך אותה תקופה, בניגוד לתיאוריה של ברנר שלם, ולכן סך ההוצאה הלאומית לבריאות גדל באופן ניכר.
הגדלת ההוצאה הציבורית על בריאות בין 2007 ל-2017 ככל הנראה לא הביאה את המערכת הרפואית הציבורית למצב מצוין ולא גרמה לזינוק בשביעות הרצון של האזרחים מהשירות המסופק להם על ידי המערכת הציבורית.
על כל פנים, זעקות השבר בתקשורת לגבי רמת השירות לאזרחים והסכנה ל"קריסה" של הרפואה הציבורית לא תומכות באפשרות זו. גם זאת בניגוד מוחלט לתיאוריה של ברנר שלם.
התיאוריה של ברנר שלם מתבססת כנראה על שתי הנחות חזקות: ההנחה שמערכת הרפואה הציבורית יעילה מאד וההנחה שקיימת תחלופה חזקה מאוד בין הביקוש לשירותי בריאות פרטיים לציבוריים.
לאור התוצאות של יישום התיאוריה הזו במציאות, בין 2007 ל-2017, אולי כדאי לבחון את אמיתות שתי ההנחות האלה, לפני שממהרים להגדיל את נטל המס המושת על הציבור במיליארדי שקלים (בהתאם להצעתה של ברנר שלם) על מנת לאפשר מועד ב' לבחינת התיאוריה הזו.
האוכלוסייה בישראל תזדקן במהלך העשורים הבאים ותזדקק למערכת רפואית איכותית ויעילה. לכן, חשוב מאוד לבחון מדוע נכשלה מערכת הבריאות הציבורית בעשור האחרון בהגדלת איכות השירותים הרפואיים לאזרחים, למרות הגדלת התקציבים במיליארדי שקלים.
ייתכן שהדבר קשור גם לכישלונה של מערכת החינוך הציבורית לשפר את הישגי התלמידים בישראל, למרות הגדלת תקציב החינוך במיליארדי שקלים (וגם יחסית לתוצר). אולי הבעיה היא לא בהיקף התקציב, אלא במבנה תמריצים לקוי במערכות הציבוריות וביכולת הניהול והקצאת המשאבים במערכות אלה.
למשל, קיומם של ועדי עובדים חזקים, חסמים לתחרות פרטית, תכנון מרכזי, רכש ריכוזי וניגוד אינטרסים בין ניהול המערכת לבעלות על משאבים.
הכותב הוא ראש פורום קהלת לכלכלה