אוטובוס מונגש / צילום: shutterstock
בתקופה האחרונה מתפרסמים ראיונות וסיפורים של סלבריטאים שהפכו לאנשים עם מוגבלות מכל מיני סיבות. למשל, מתי כספי שמאבד את ראייתו ושמיעתו או מיכל אנסקי שקיבלה שיתוק בפניה, צביקה פיק שקיבל שבץ מוחי ונפגעה יכולת הדיבור והתנועה שלו והוא בהליך שיקום. ישנו גם יגאל בשן שהתאבד בשל דיכאון, שלהערכתי נבע ממוגבלות נפשית.
המקרים הללו הם קמצוץ מתוך רבים אחרים, שבהם אנשים הפכו למוגבלים במהלך חייהם. יש לזכור שמוגבלות יכולה להיות דבר נרכש - לא תמיד נולדים עם מוגבלות ולעתים פוגשים אותה במהלך החיים.
סרטן, סוכרת, תאונות דרכים, שבץ מוחי, ירידה בשמיעה או בראייה, פיגוע ועוד - כל אלה יכולים להפוך כל אחד ואחת מאיתנו לאנשים עם מוגבלות. וככל שמתבגרים- כך גדל הסיכוי.
לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) כשליש מהציבור בישראל מעל גיל 65 הם אנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה. יותר מחצי מהציבור בישראל מעל גיל 75 הם בעלי מוגבלות תפקודית חמורה.
כל אלה הם חלק ממיליון אנשים עם מוגבלות חמורה שחיים בישראל: כ-815 אלף איש עם מוגבלות תפקודית חמורה מעל גיל 20, ועוד כ-235 אלף ילדים שלומדים בחינוך המיוחד. כלומר, אנחנו מדברים על ישראלי אחד מתוך שמונה.
לפני שנתיים וחצי אמא שלי, רבקה, חלתה בסרטן במוח. את החודשים האחרונים לחייה הקדשנו לטיולים על כיסא גלגלים בתל-אביב. כשמגיעים לסיטואציה הזו - פתאום מבינים כמה הרבה זה 5 ס"מ. פתאום מבינים שתל-אביב - ויתר הערים בישראל - לא נגישות.
יש להבין שהמדרכות בתל-אביב משוקעות. זה נכון. אבל הן משוקעות עבור עגלות ילדים, לא עבור כיסאות גלגלים של אנשים עם מוגבלות. רוב המדרכות - ותאמינו לי שחרשתי את כל תל-אביב - פשוט לא מתאימות לאנשים עם כיסאות גלגלים. הירידה לכביש במעברי חצייה משובשים, עם הפרשי גבהים של 5 סנטימטרים במקרה הטוב. כיסאות גלגלים נתקעים שם.
כולנו מדברים על החשיבות של הנגישות וזה קריטי עבור אנשים עם מוגבלות. האם אנחנו - שהולכים על שתי רגליים - בכלל מבינים מה זה 5 סנטימטר?
נגישות זה לא רק מעליות ורמפות. יש הרבה סוגים של מוגבלויות, שנגישות פיזית לא רלוונטית לגביהן. אנשים עם מוגבלות נפשית או קוגניטיבית ועוד - שזקוקים לנגישות רגשית, או סתם הכלה - שזו מדרגה אחת מעבר לשילוב.
ולמעשה - "הכלה" זו מילת המפתח, כי היא כוללת בתוכה נגישות, שילוב בחברה, בעבודה ובמערכות החינוך ועוד.
בלי נגישות והכלה במקומות עבודה, למשל, לא יהיה שילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה. לפי מחקר של משרד הכלכלה - המשק הישראלי ימשיך להפסיד 5 מיליארד שקל מדי שנה ונמשיך לפגוע בערכי הגיוון התעסוקתי וליצור שוק תעסוקה לא שוויוני.
אז מתוך הנחה שקיימת סבירות שכל אחת ואחד מאיתנו עלול להפוך למוגבל - אולי נזנח את מדיניות ה"לי זה לא יקרה" - ונבין ונפעל לכך שהחברה הישראלית תהיה מכילה יותר, משלבת, נגישה עבור אנשים עם מוגבלות - ואולי גם עבורנו, אם חס וחלילה נגיע לשם יום אחד?
קצת חשיבה על העתיד שלנו יכולה להפוך את ישראל למקום טוב יותר בהווה.
הכותב הוא סמנכל בחברת החשמל, מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה