עמיר פרץ / צילום: איל יצהר
ח"כ עמיר פרץ ניצח את הבחירות בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה אמש (ג') והביא לקלפיות כמעט 14 אלף מצביעים, ביום בו המדינה עומדת בפקקים ומי שאינו בפקקים, ממעט לחשוב על מפלגת העבודה.
שנתיים אחרי שהפסיד את ראשות המפלגה לאבי גבאי, עשה פרץ תיקון ולקח לידיו את המושכות של המפלגה בה צמח לאורך כמעט כל חייו הפוליטיים. פרץ עזב את המפלגה בעבר, אך מעולם לא התנתק, והמשיך להשפיע מבחוץ ובמפנים. קשריו העבותים עם אנשי ההסתדרות ועם מצביעים ומשפיעים בפוליטיקה הפנימית של מפלגת העבודה עשו אתמול את העבודה, מה שלא הצליח לפרץ לפני שנתיים.
השנתיים בראשות אבי גבאי עשויות להסתמן כשפל הגדול של המפלגה, והשאלה הגדולה הניצבת בפני עמיר פרץ היא לא רק מערכת הבחירות הקרובה, ב-17 בספטמבר, אלא שאלת הישרדותה של המפלגה שמלווה את ההיסטוריה של המדינה מיום קומה.
גם אם פרץ יוביל למיזוג עם מפלגות אחרות, על כתפיו נמצאת משימה מקבילה כמעט בלתי אפשרית - להציל את המותג הזה שיש לו משמעות רבה עדיין בציבוריות הישראלית.
פרץ אמור להתחיל כבר היום במגעים עם יושב הראש החדש של מרצ, ניצן הורוביץ, ואם השניים הללו יצליחו לחזק האחד את השני, הם עשויים עוד לייבש את אהוד ברק בחוץ.
ברק אינו מסביר בשלב זה את מלוא כוונותיו, אך ההנחה היא שהוא אינו מכוון להיות מספר 2 של מישהו, ולכן יש לו אולי ציפייה (או תכנית מו"מ מתוחכם) להיות מי שיעמוד בראש גוף מאוחד של העבודה-מרצ ומפלגתו החדשה. אך עמיר פרץ עשוי להיות אגוז יותר קשה לפיצוח.
ובשולי הדברים, חשוב לזכור את מערכת היחסים החמה בין עמיר פרץ לגבי אשכנזי, מספר 4 במפלגת כחול לבן. גם שם בכחול לבן עשויים להעדיף את פרץ עם הורוביץ, בייחוד כאשר ברק לא זוכה להיות חלק מן הקבוצה הזו.