יוצאי אתיופיה מפגינים על הירי בסלומון טקה ז"ל / צילום: שלומי גבאי - וואלה,
אין טעם בוועדת חקירה ממלכתית בנוגע לאלימות המשטרתית נגד יוצאי אתיופיה - זהו קישוט דוחה זמן המכסה את ערוות הממשלות, המשטרה והחברה הגזענית שהתבססה מקום המדינה. (1959 - אירועי ואדי סאליב בחיפה, הפגנות אלימות נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי. 1971 - הפגנות קשות של צעירי שכונת מוסררה בירושלים על קיפוח ואפליה של מזרחים).
גם הסתת הרג הצעיר סולומון טקה לעניין של מצוקות כלכליות ודרישה להגדלת קצבאות, או לשוטרים וחוקרי שוטרים מתנשאים/מפוחדים - לא יפתרו את המהות שבעיקרה שחורים מול לבנים. יהיו הלבנים מי שיהיו, והשחורים - בעלי גוונים ומוצא שונה.
עוד ועדה/צוות ממשתי בכיר, כמו ועדת אמי פלמור, מנכל"ית משרד המשפטים, שקמה בעקבות המחאות הקשות במאי 2015 - אף היא מיותרת. פקידים יכולים רק להמליץ על גיוס עוד ממונה בכיר, להקים עוד יחידה ממשלתית, לקדם עוד ביורוקרטיה, פרוצדורה וניירת.
הפתרון הנכון הוא שותפות, היכרות, צמיחה משותפת. כאשר ילד בן שלוש ילך לגן ילדים, יפגוש, ישחק ויגדל עם ילדה בלונדית וילד שחרחר, עם חברה מוגבלת גופנית וחבר עם מגבלות התפתחותית, וכך יהיה גם בבית הספר, בחטיבה ובתיכון - הוא יחווה ויספוג את העולם המלא, שיש בו כאלה ויש בו כאלה, אף אחד לא רם ולא נמוך.
2% מתלמידי הארץ הם ממוצא אתיופי, רובם ילידי הארץ ולומדים בחינוך ממלכתי. למרות הנחיה מ-2011 לסגור מוסדות עם ריכוזים גבוהים של בני העדה - הם עדיין לומדים במוסדות לימוד בהם ריכוז גבוה של בני מוצאם. הם לא מכירים אחרים - אחרים לא מכירים אותם. מכאן מתחילה חשדנות שהיא בסיס הטרגדיות.
דרך השילוב וההיכרות לא יעברו באילוץ/חוק/הוראה לעירוב, היא עוברת רק בדרך אחת: בהפיכת בתי הספר בהם ריכוזי תלמידים מסוג מסוים - להכי טובים שיש. הממשלה ומשרד החינוך חייבים למצוא, לגייס ולממן את המורים המעולים ביותר שיש, לשלם להם שכר גבוה במיוחד, פי חמישה ופי שישה מהמקובל. הם ילמדו באזורים עם ריכוזים גבוהים של ילדי משפחות ממוצא אתיופי, יהפכו את בתי הספר למעולים במיוחד, מצטיינים במבחנים, בציוני בגרויות גבוהים במיוחד. בתי ספר כאלה שמשפחות אחרות, אמידות, מועדפות, פריבילגיות - ירצו, יתאמצו, לרשום את ילדיהם אליהם. רק כך.