לי אייאקוקה/ צילום: רויטרס, Fred Prouser
לי אייאקוקה, שמת אתמול (ג') בשיבה טובה מאוד, היה כנראה הגיבור העממי האחרון שהניבה התעשייה הישנה, הקלאסית, זו שהפיחה חיים ב'חלום האמריקאי' מסוף המאה ה-19 ואילך. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הוא היה האיש הנערץ ביותר באמריקה. שמו הלך לפניו גם בחלקים אחרים של העולם.
האוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה בידי סופר צללים, עמדה במשך חמישה חודשים בראש טבלת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"'. 15 אלף עותקים שלה היו נמכרים מדי יום. על פגושי מכוניות הופיעו תוויות שקראו לו להתמודד על הנשיאות. הוא ייצג תופעה נדירה: איל תעשייה, שפועלי כפיים ובנקאים עשירים סגדו לו במידה שווה. אפילו מנהיגים של איגודים מקצועיים קשרו קשרים ל"אנושיותו".
אין זו אלא הגזמה קלה להגיד, שלא היה אדם אחד באמריקה אשר לא הכיר את שמו. פניו היו מרוחות על שערי מגזינים, רשתות טלוויזיה ריאיינו אותו מעשה שיגרה, אלפים היו מאזינים לנאומיו בנשימה עצורה. "האיש שאמריקה אוהבת לשמוע", הכריז עמוד השער של השבועון "טיים" באפריל 1985.
החופש להיכשל
תהילתו של אייאקוקה הייתה תוצאה של מה שתואר אז כ"נס תעשייתי". ב-1978 הוא קיבל לידיו את יצרנית הרכב קרייזלר, שחישבה להתמוטט. בתוך שלוש שנים הוא חזר והעמיד אותה על רגליה. הוא עשה כן בצירוף מושלם של חספוס ושל חן. הוא הילך אימים על הממשלה הפדרלית ועל האיגודים המקצועיים, הוא עשה עיניים לבנקאים ולספקים.
הקונגרס בוושינגטון חוקק חוק מיוחד, שאיפשר לממשלה להעניק הלוואת חירום לקרייזלר, מיליארד וחצי דולר. זה היה סכום עתק ב-1979. שום בנק פרטי לא היה מעניק אותו בלי ערובות ממשלתיות.
טהרני השוק החופשי חשבו את ההלוואה ההיא לאקט של התערבות בלתי נסבלת בחופש להיכשל. רק ארבע שנים קודם, נשיא רפובליקאי סירב לבוא לעזרת העיר ניו יורק, שפשטה את הרגל. כותרת מפורסמת בטבלואיד המקומי "דיילי ניוז" הכריזה "פורד לניו יורק: שתמותי" (תרגום חופשי של Drop Dead). אבל ב-1979 היו נשיא דמוקרטי וקונגרס דמוקרטי, ולדמוקרטים הייתה ברית הדוקה עם האיגודים המקצועיים של פועלי הרכב. הם היו מוכנים לפגוע בציפור הנפש של חסידי 'היד הנעלמה'.
קרייזלר לא קמה לתחייה בן-לילה. בחודשים הבאים היא חזרה והתנדנדה על פי תהום. בין 1978 ל-1981 היא הפסידה שלושה מיליארד וחצי דולר, יותר מכל חברה אחרת בהיסטוריה התאגידית של זמנה.
הצלתה לא הייתה מושלמת. לפני המשבר היו לה 52 מפעלים, אייאקוקה סגר 16 מהם; לפני המשבר היו לה 157 אלף עובדים, אייאקוקה פיטר יותר ממחציתם. לפני המשבר קרייזלר הייתה יצרנית הרכב השישית בגודלה בעולם, מקץ הקיצוצים וההתאמות היא ירדה למקום ה-12.
אבל 75 אלף פועלים, שמקומות העבודה שלהם ניצלו, פירנסו ערים שלמות במערב התיכון של ארה"ב ורבים מעבר להן. בעיתוני הזמן ההוא אפשר למצוא ראיונות עם אמריקאים מכל תחומי הפעילות האזרחית והמקצועית, שאמרו פחות או יותר כי הם חבים את חייהם, את שלמות משפחותיהם ואת כבודם העצמי ללי אייאקוקה.
"יש לך 30 יום. סיונארה"
מוטב לזכור, כי הימים היו הקשים ביותר שבהם התנסתה ארה"ב מאז השפל הגדול של שנות ה-30. רוח נכאים התהלכה על אמריקה. כלכלתה עמדה בעיצומו של המכוער במשברים, זה שכלכלנים טבעו בשבילו את המונח 'סטגפלציה', צירוף של מיתון ושל אינפלציה.
ב-1979, האינפלציה נסקה לגובה חסר תקדים של 13.3%; והריבית קצרת המועד עמדה על 18%. בעיני רבים, חיי הקפיטליזם האמריקאי היו תלויים לו מנגד. משבר אמון הרסני פקד את ארה"ב, ונשיא חלש, ג'ימי קרטר, הגביר אותו בהופעת טלוויזיה שניתן לה אחר כך הכינוי "נאום המחלה הלאומית".
אייאקוקה היה בדיוק מה שציווה הרופא לאמריקה: איש מעשה, שניחוח של שכל ישר נדף ממנו. הוא היה בולדוזר, לא אידיאולוג. לא הייתה שום פרה קדושה שהוא לא היה מוכן להוביל לשחיטה.
למען האמת, חלק לא מבוטל של הדברים שאמר היו יכולים להיות מיוחסים בקלות לאיש עשיר אחר, שנעשה גיבור עממי בעיני חלקים ניכרים של המעמד העובד באמריקה. שמו של האחר הוא דונלד טראמפ.
בראיון ב"טיים", ב-1985, אייאקוקה הכריז, "אכלנו אותה" (בתרגום חופשי, הוא השתמש במילה המעודנת suckers) כדי לתאר את הפסדיה של ארה"ב מהתמכרות ממשלתה לעקרונות של סחר חופשי. הוא תיאר את גירעון הסחר של השנה ההיא, 123 מיליארד דולר, כסכנה הגדולה ביותר לשלום האומה (ב-2018, גירעון הסחר עמד על 621 מיליארד דולר). "לא אכפת לי מה הסיבה, אני יודע את התוצאה הסופית". התוצאה, הוא התנבא, תהיה מנוסה של תעשיות אל מחוץ לגבולות ארה"ב. "אנחנו הופכים את ארצנו לשממה תעשייתית".
התרופה? לפני 34 שנה ויותר, לי אייאקוקה הציע "מכסים ומיכסות" על יבוא. זה היה שמונה שנים לפני שארה"ב חתמה על נאפט"א, הסכם הסחר עם מקסיקו ועם קנדה.
אז, התלונות הגדולות ביותר כוונו אל יפן. אייאקוקה נשא נאום, שהקפיץ רבים ממקומם. הם האשימו אותו בגזענות, כאשר הציע להציג אולטימטום לראש ממשלת יפן דאז, יאסוהירו נאקאסונה. גירעון הסחר עם יפן עמד על 37 מיליארד דולר. הוא היה אומר למנהיג היפני, "זה יותר מדי, אפילו בשביל חבר. אני נותן לך יעד: להפחית את הגירעון לעשרה מיליארד בשנה הבאה. תגיד לי איך אתה מתכוון להגיע לשם. זה עניינך. יש לך 30 יום. סיונארה".
תרועות מרצועת החלודה
נקל לשער איך קהל עצום של כחולי צווארון בהיכל ספורט ענקי ב"רצועת החלודה" של המערב התיכון היה מגיב על המלים האלה, אילו נאמרו ב-2019. התשובה היא כמובן שהן נאמרות. אייאקוקה בוקע מפעם לפעם מגרונו של טראמפ.
מעניין שהוא, בניגוד לטראמפ, עבר מן המפלגה הרפובליקאית למפלגה הדמוקרטית. ב-1985 דובר בו כמועמד אפשרי של המפלגה לנשיאות שלוש שנים אחר כך. הוא לא התמודד, אבל הרבה בזכותו התחיל להכות שורשים מוטיב האיש העשיר, שיגיד את האמת, יפסיק את המסיבה, ויציל את אמריקה מפוליטיקאיה.
בבחירות של 1992, רוס פרו, המיליארדר הטקסאני, קיבל 19% מן הקולות, והוריד את הרפובליקאים מן השלטון לטובת ביל קלינטון. מייקל בלומברג הניח לשמו לרחף בגבהים נשיאותיים בשנים הראשונות של המילניום. ב-2016 השלים טראמפ את כל המשפטים שהתחיל אייאקוקה.
מה היה קורה אילו נכנס אייאקוקה לפוליטיקה? האם היה פורט מיד את ההערצה הציבורית למטבע-עובר-לבוחר? הייתה סיבה טובה לפקפק בזה בגלל בעיות של חום מזג. אייאקוקה נטה להגיד כל מה שעלה בדעתו, והוא שנא להתפשר או לכוף את עצמו למשמעת. אנשים כאלה אינם נבחרים לנשיאים, הלוא כן?
הוא היה בן 94 במותו. מעט מאוד אנשים בני 50 ומטה יזכרו את תהילתו. אבל הוא סיפק אנציקלופדיה של לקחים, והיא מוסיפה להיות ראויה מאוד לקריאה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny