תנועת Black Lives Matter בארה"ב / צילום: Shutterstock, אס איי פי קריאייטיב
קשה לחשוב על נושא אחד מהותי, מעצב וטרגי יותר בהיסטוריה האמריקאית מאשר גזע. מאבקם של האפריקאים-האמריקאים להשתחרר מכבלי העבדות, להשיג ולממש זכויות שוות נמצא בלב כל ההתפתחות ההיסטורית של המדינה. ממלחמת האזרחים במאה ה-19, דרך התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60 של המאה ה-20 ועד הרגע הנוכחי כנושא עיקרי בבחירות הקרובות לנשיאות.
"עבור אמריקאים שחורים", אמר ההיסטוריון פרופ' ח'ליל ג'ובראן מוחמד מאוניברסיטת הארוורד, "שיטור הוא ההיבט המתמשך ביותר במאבק למען זכויות האזרח". המשטרה היא זו שהיסטורית אכפה את ההפרדה הגזעית, הגנה על מרחבים לבנים ושלטה על האוכלוסייה השחורה בכוח. עד היום היא מסמלת מערכת של אי-שיוון מתמשך במשפט, בדיור, בחינוך, בבריאות ובכלכלה.
הקרע בין אוכלוסיות מיעוטים, ובמיוחד זו של השחורים בארה"ב, הביאה במשך השנים לשורה של התלקחויות ומחאות חובקות מדינה. מאז 1935 היו מעל 100 מהומות משמעותיות, האחרונה בהן הייתה ב-2014, ומתוכה צמחה תנועת Black Lives Matter, אותה קריאה אותה זועקים היום בכאב, גם חברי הקהילה האתיופית בישראל.
ב-2014 זה קרה משום ששוטר בפרגסון מיזורי ירה 12 פעמים בבחור צעיר בן 18 בשם מייקל בראון. השוטר לא הועמד לדין. "שוטרים לבנים לא היו מגיעים לשם, אלמלא הם לא היו הורגים אחד את השני", יצא להגנתם העיוורת ראש העיר לשעבר רודי ג'וליאני וקעקע עוד יותר תפיסה רווחת כי שחורים זוכים לשיטור אגרסיבי בצדק.
בין לבין, מספר מקרים משכו את תשומת-הלב הציבורית וכללו את מותם של גברים ונשים שחורים. בין המקרים ניתן למנות את: אריק גרנר שמת אחרי שהוחזק באחיזת חנק באדישות בחשד שמכר סיגריות בודדות; תמיר רייס בן ה-12 שנורה בפארק בקליבלנד; סנדרה בלאנד שנעצרה על שלא השתמשה באיתות ונמצאה מתה בתאה שלושה ימים מאוחר יותר; פרדי גריי שנכנס לניידת משטרה בריא ויצא ממנה בתרדמת בעקבות פציעה בעמוד השדרה ומת מאוחר יותר; ולקואן מקדונלד הלא חמוש שנורה 16 פעם. מרביתם נהרגו בזמן או זמן קצר אחרי שנעצרו, ונגד מרבית השוטרים לא הוגש כתב אישום. זאת, למרות עדויות שונות על שימוש בכוח מוגזם מצד השוטרים ואף עדויות מצולמות.
המחקרים מוכיחים את התחושות בשטח
אף שאלה מקרים ספציפיים שמצליחים ליצור איזשהו הד תקשורתי, מדובר על שבריר מהמתרחש בפועל. מחקר מאוניברסיטת קליפורניה שפורסם ב-2018 מצא כי "לשחורים ואמריקאים ילידים יש סיכוי לא פרופורציונלי למות בידי המשטרה". בסך-הכול, 57 אלף שנות חיים נאבדים על-ידי המשטרה בכל שנה.
אף ששחורים מהווים 13% מהאוכלוסייה בארה"ב, 51.5% משנות החיים שאבדו הם של שחורים. על-פי מחקרים אחרים, לגברים שחורים יש סיכוי גדול פי 9 להיהרג על-ידי המשטרה מאשר קבוצות אוכלוסייה אחרת. מחקר אחר מסטנפורד שניתח מצלמות גוף של שוטרים מצא שללבנים יש סיכוי גבוה יותר ב-57% לשמוע משוטרים מילים מכבדות כמו "תודה" ולשחורים סיכוי יותר גבוהה ב-61% לשמוע פקודות כמו "ידיים על ההגה".
בנוסף, סקר של האקונומיסט שפורסם השנה מצא כי 63% מהשחורים מודאגים מפני אלימות משטרתית, זאת לעומת 21% מהלבנים. 78% מהשחורים מאמינים כי מותם של חברי הקהילה שלהם במפגש עם המשטרה אינם אירועים בודדים כי אם סימן לבעיה רחבה.
למרות הכול, הפרופיילינג נמשך
לפי מחקר של משרד המשפטים האמריקאי שפורסם ב-2013, לנהגים שחורים יש סיכוי גבוה פי 31 להיעצר על-ידי שוטרים. מחקר משותף של אוניברסיטת סטנפורד וניו יורק שפורסם לפני חודשיים ובחן 100 מיליון אירועים בהם נהגים התבקשו לעצור בצד ברחבי המדינה בין השנים 2011 ל-2017, מצא כי לנהגים שחורים יש סיכוי גבוה ב-38% להתבקש לעצור בצד. מרבית הקריאות לעצור, כך עולה, מתבצעות במהלך היום. בזמן שקל יותר לשוטר להבחין בצבע עורו של הנהג. סטטיסטית אגב, יש יותר נהגים לבנים משחורים ומחקרים מצאו כי דווקא הסיכוי שתמצא סחורה לא חוקית בעקבות עצירה וחיפוש מסוג זה היא אצל נהגים לבנים (36%), מאשר נהג שחור (33%) או היספני (22%).
נתונים עגומים אלה נאספו ונותחו בעקבות סנטימט של קהילת האפרו-האמריקאים שטבעו את קטגוריית הפשע-שאינו פשע - Black While Driving או DWB. התחושה היא שהקהילה השחורה בארה"ב כפופה לפרופילים גזעניים כל העת במרחב הציבורי או הפרטי על-ידי המשטרה. תחושה זו מגיעה לא במקרה. להתבקש לעצור בזמן נהיגה היא אחת מהאינטראקציה הנפוצות ביותר של אזרחים עם כוחות האכיפה, ולכן אירוע זה ממלא תפקיד עמוק בגיבוש התפיסה הבאה: איך המשטרה רואה אוכלוסיות שונות והאם היא מעניקה יחס שווה לכל.
נכלאים פי 3.5 משיעורם באוכלוסייה
מהמעצרים עוברים לכליאה. היום כלואים, מעצר ומאסר ברמה המדינית והפדרלית יחדיו, בארה"ב 2.3 מיליון איש שמהווים 21% מהאסירים בעולם כולו. לפי האגודה לזכויות האזרח (NAACP), שחורים מהווים 40% מהאסירים - הרמה הנמוכה ביותר ב-25 השנים האחרונות. עם זאת, אך עדיין מדובר בפי 3.5 משיעורם היחסי באוכלוסייה. גברים שחורים נכלאים פי 5 מהלבנים, נשים שחורות נכלאות פי 2 מנשים לבנות ומכל הילדים הכלואים, ילדים שחורים מהווים 32% מהאסירים.
לפי דוח של משרד המשפטים האמריקאי, ב-2016 כחצי מיליון אסירים, או 65% מהאסירים בבתי הכלא המקומיים לא הורשעו ונותרו במתקני הכליאה בהיעדר יכולת כלכלית לשלם את הערבות שנדרשה מהם. אולי המפורסם מכולם היה קליף בראודר, שנעצר בגיל 16 על עבירה שלא ביצע, לא יכול היה לשלם את דמי הערבות בסך 3,000 ומצא עצמו במאסר במשך שלוש שנים, שנתיים מתוכם בתא בידוד. ב-2015, שנתיים אחרי ששוחרר ללא הרשעה, התאבד בשל דיכאון מתמשך.
המספר הגבוה של הכלואים אינו תוצאה של עלייה בשיעור הפשיעה בארה"ב, אלא של מדיניות כליאה מכוונת ומורשת של גזענות ממוסדת. בין היתר, על חקיקה נרחבת משנות ה-80 וה-90 שקבעה עונשים מינימליים על עבירות סמים, הטילה עונשים גבוהים יותר על החזקת סם מסוג קראק לעומת קוקאין, יצרה תוכניות מענקים לעידוד שוטרים לבצע יותר מאסרים הקשורים לסמים ועוד. כל אלה השפיעו דה-פקטו בעיקר על הקהילות השחורות ברחבי המדינה.