הדמוקרטים בורחים מהמרכז: לחיי הקיטוב שבדרך
אופוזיציה יכולה לעשות דברים טובים למפלגות פוליטיות, בייחוד לאחר שהן מבלות שנים ארוכות בשלטון, ומתרגלות לתפנוקיו ולטובות ההנאה שלו. אופוזיציה היא הזדמנות להתנקות, להתנער ממלחכי פנכה, להגדיר יעדים ושיטות.
אופוזיציה אומנם אינה משאת הנפש של מפלגה פוליטית, אבל גם אינה אסון. כמובן, היא חדלה להיות נסבלת כשהיא הופכת להרגל קבוע, אבל הבה נעמיד פנים שאנחנו עוסקים בדמוקרטיות נורמליות, שבהן אין לשום מפלגה חזקה על השלטון, והתוצאות אינן ידועות מראש.
אופוזיציה, אבוי, יכולה לעשות גם דברים רעים. היא עלולה לפטור מפלגה פוליטית מן הצורך לשקול את התוצאות של מעשיה. מה קל למפלגת אופוזיציה להיקלע למצב רוח רדיקלי, לנטות אל קצה מרוחק, לשנוא את המתינות ולבוז לצורך בהסכמות רחבות.
פרגמטיות שזורה באמנות הכוח הפוליטי. אנחנו מגלים את הפרגמטיות אפילו במפלגות של קנאים מופלגים, כשהם אנוסים להתמודד עם המציאות ולהתוודע אל משוכותיה. אבל מפלגת אופוזיציה עלולה להתמכר להכחשה קבועה של המציאות, או לאשליה שהיא תוכל להתאים את המציאות למאווייה.
זהירות וקיצוניות
בארה"ב עתה זה יצא ספר המוקדש לשבחי המתינות בפוליטיקה. שמו, בתרגום מחוספס מאנגלית, "הוויגים הוותיקים". (Old Whigs) הוויגים היו ליברלים של המאה ה-18 וה-19, שדגלו בהתקדמות הדרגתית, בניגוד להתקדמות באמצעות גיליוטינה.
עדיין לא ראיתי את הספר עצמו, ואני מצטט להלן מביקורת עליו (ב'וול סטריט ג'ורנל'): מהי זהירות? לפי מחבר הספר, גרג וויינר, היא "כרוכה בריקוד המעוצב בזהירות בין עקרונות לנסיבות". מדינאות חכמה דוחה את הקיצוניות. אבל אף כי המנהיג השקול הוא לעיתים קרובות זהיר, אין הוא יְרֵאָָן. "המפתח לשיקול הדעת", על-פי וויינר, הוא "יכולת השיפוט המבחינה בין רגעים רגילים למשברים של ממש, ומתאימה את המעשה למטרה".
אחד החיוויים הפוליטיים המנוגדים ביותר לדרך המחשבה הזו בקע מגרונו של מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-1964. שמו היה בארי גולדווטר, והוא ייצג את ההפך מכל מה שמפלגתו ייצגה במאה השנה הראשונה של קיומה.
גולדווטר אומנם נחל תבוסה ניצחת, אבל הוא העמיד דור של תלמידים ששינו את כיוון נשיבת הרוח באמריקה. "קיצוניות בהגנת החירות אינה חטא", הוא אמר, "ומתינות ברדיפת הצדק אינה מעלה". המפלגה הרפובליקנית שיילד גולדווטר התרחקה ימינה.
היא עשתה כן בייחוד באופוזיציה. שלוש התיימנויותיה הגדולות מאז גולדווטר התרחשו לאחר שנבחרו נשיאים דמוקרטיים, קרטר, קלינטון ואובמה.
הבריחה מן המרכז
הדמוקרטים מעולם לא משכו שמאלה באותה המידה, אולי מפני שגם לאחר תבוסותיהם הגדולות ביותר בבחירות לנשיאות, ב-1972 וב-1984, הם הוסיפו לשלוט לפחות באחד משני בתי הקונגרס. כוח והתאפקות היו שזורים זה בזה.
לא עוד. עכשיו נראה שבין "שיקול הדעת" של הוויגים הוותיקים לבין "קיצוניות בהגנת החירות" של גולדווטר, ידה של הקיצוניות על העליונה. המפלגה הדמוקרטית, שהלם הבחירות של 2016 אינו מרפה ממנה, מתרחקת מן המרכז כהתרחק דונלד טראמפ ממנו.
עד לאחרונה ממש התעורר הרושם שהמפלגה מקבלת את הגיונם של מנהיגיה בקונגרס, והיא תנסה להוציא את טראמפ מן הבית הלבן באמצעות פנייה אל מצביעים מתונים. כך הדמוקרטים הצליחו להשתלט על בית הנבחרים בנובמבר שעבר. אבל זהירותם של אדריכלי הניצחון ההוא לא נשאה חן מלכתחילה בעיני האגף הרדיקלי. אין להם עניין בהתקדמות הדרגתית, הם רוצים תמורה מיידית.
עימות הטלוויזיה הראשון, בשני סיבובים, בשבוע שעבר, בין 20 מ-24 הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות, הטעים את הפנייה שמאלה. הדמוקרטים מסכימים כמעט פה אחד שהם רוצים להפקיד את כל ביטוח הבריאות בידי הממשלה, ולבטל את הביטוח הפרטי. הם רוצים להוציא הסתננות של לא-חוקיים מחזקת הדין הפלילי. הם רוצים לפרק את משטרת ההגירה. חלקם רוצים להעניק חינוך גבוה חינם, ולבטל את כל החובות שסטודנטים צברו בגין חינוכם. הרשימה מתארכת.
מעידותיו של סגן הנשיא לשעבר ג’ו ביידן בעימות הטלוויזיה הטעימו את התרחקות המפלגה מן המרכז. הוא הפרגמטיסט הצרוף האחרון, האיש המתפאר ביכולתו להגיע לעמק השווה עם יריבים פוליטיים ורעיוניים. הוא מסוגל לפנות אל מתונים ואל עצמאים, כולל מי שהצביעו לטובת טראמפ ב-2016. היה לו יתרון מוחץ בסקרים עד השבוע שעבר. שני סקרים שנעשו לאחר העימות הראו שהוא איבד בין רבע לשליש מתומכיו בן-לילה.
אם הדינמיקה הזו תעמוד בעינה, הבחירות של נובמבר 2020 יציגו שני הפכים פוליטיים. זה יהיה ויתור על גישור; זה יהיה קיטוב כדרך חיים וכאמצעי של התארגנות פוליטית.
לשבור את הכלים
הדעות חלוקות על המשמעות הטקטית של ההתקטבות. מבקריה מזהירים שהדמוקרטים עומדים לוותר על חלק של ציבור הבוחרים, שבלעדיו לא יוכלו לנצח במדינות מפתח. מחייביה אומרים שהיא תביא מצביעים חדשים ורדיקליים אל הקלפי, שיפצו את הדמוקרטים על היעדרם של המתונים.
אין זו הפעם הראשונה שהיגיון כזה משמש את חסידי הרדיקליזציה. בבריטניה ההיגיון הזה השאיר את השמאל באופוזיציה במשך 18 שנה; בצרפת הוא דן את השמאל לעמדה של חוסר רלוונטיות במשך 23 שנה. רושם של רדיקליות הקפיא את הדמוקרטים בארה"ב מחוץ לבית הלבן במשך 12 שנה.
כמובן, הכללים אינן חקוקים באבן. איש לא חשב שדונלד טראמפ יהיה נשיא. הוא שבר את הכלים והתנער מן הכללים. זה בדיוק מקור הפיתוי הרדיקלי של הדמוקרטים. זה עניינה של קיצוניות: היא מידבקת. מתינות אינה נוטה להלהיב. אנשים אינם נוהרים לאספות בחירות כדי לשמוע נאום בזכות שיקול דעת. הו, הוויגים הוותיקים, התואילו לחזור הביתה?
