ד”ר סיגל שלח / צילום: איל יצהר
אני: בעלת יכולת חשיבה מגוונת ואסטרטגית, יודעת לחבר אנשים למטרה משותפת עליונה, ומאמינה בכבוד הדדי, סבלנות וסובלנות.
משפחה: מצד אבא, סבתא ילידת תל-אביב וסבא הגיע לפני המלחמה לארץ, שירת בצבא הבריטי והיה מורה ומפקח במשרד החינוך. גם סבתא הייתה מורה. הם נפגשו, התחתנו, עברו לטבעון, ובסוף העשור הרביעי לחייה התחילה ללמוד פסיכולוגיה ועבדה כפסיכולוגית עד מותה. שניהם חידשו את ברית הנישואים ביניהם כל שנה. סבתא מצד אמא הייתה נצר למשפחת סוחרי בשר עשירה מצ'כוסלובקיה. היא התאהבה בסבא, עלתה איתו ארצה כשמלאו לה 18, ורוב משפחתה נספתה בשואה. הם הגיעו לכפר רופין, הוא היה מזכיר הקיבוץ והיא, שסירבה להיות קיבוצניקית כי לא נתנו לה להיות מורה, הייתה הראשונה בארץ בסטטוס של "אשת חבר קיבוץ". אחרי 14 שנים הם עברו לטבעון.
ההורים הכירו בתיכון, התאהבו ואחרי השירות הצבאי התחתנו כשאני כבר הייתי בבטן. כשהייתי בת ארבע עברו לרמת השרון. אבא היה מהנדס אלקטרוניקה. ב-78' הוא נסע לארה"ב לעבוד בפרויקט של אלסינט לשלושה חודשים ואמר שאם ימצא עבודה אחרת, נחבור אליו. הוא התקבל ל-HP בפאלו אלטו, ואנחנו טסנו לשם לזמן בלתי מוגבל. ההורים נשארו שם 30 שנה.
ילדות: פאלו אלטו, ישראלית יחידה, עם אנגלית רעועה. למדתי שם לחיות בזהות כפולה, אמריקאית-ישראלית. בכיתה ט', כשהקימו שם את הסניף הראשון של תנועת "צבר", מצאתי את המקום שלי. במהלך השנים הארוכות האלה ביקרתי בארץ רק פעמיים, כי הטיסות היו יקרות. בביקור שבין י"א לי"ב, יצרתי קשר עם חברי הילדות שלי וכשחזרתי, הודעתי להורים שאני מתגייסת לצה"ל. היו המון ריבים סביב זה, למרות ששניהם מאוד ישראלים. בתיכון למדתי ביולוגיה, כי חלמתי להקים חווה אורגנית מחקרית.
החזרה לישראל הייתה שוק תרבותי, כי גדלתי במנטליות של סובלנות, אבל הבחירה לגור עם סבא וסבתא בטבעון ריככה אותו. כשהשתחררתי למדתי תואר ראשון בהגנת הצומח בפקולטה לחקלאות. כשסיימתי ופגשתי את בן הזוג שלי, הבנתי שחלום החווה לא ריאלי יותר, ואחרי שהתחלתי תואר שני בהנדסה גנטית, עברתי לחוג ללימודי עבודה, שם סיימתי תואר שני ושלישי. לימדתי באוניברסיטה סטטיסטיקה, שיטות מחקר, ניהול משאבי אנוש ושוק העבודה. את התואר השלישי עשיתי, לא במקרה, על המודל הכלכלי של מהגרים שבוחרים לעזוב את ארה"ב.
רענן: בעלי, עובד בחברה בתחום האלקטרו-אופטיקה, טייס קרב לשעבר, בעל תואר שני במנהל עסקים. אביו היה מפקד טייסת שנעדר במלחמת יום כיפור והוכרז כחלל, וכשהמשפחה עברה מתל נוף לרמת השרון הפכנו לזוג. שנים לא היינו בקשר, עד שערב אחד הלכתי עם חברה לרקוד סמבה, וחבר משותף שם אותנו יחד. רענן מיד זיהה אותי. גרנו בבסיסים של חיל האוויר כשהוא טס וכשהגדול סיים ח' עברנו לעשרת. יש לנו שלושה ילדים.
קריירה: בשלב מסוים החלטתי לעזוב את האקדמיה ועברתי לעבוד במנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. אחרי שש שנים הגעתי ל"תבת", ארגון “תנופה בתעסוקה" של הג'וינט שפועל ליד הממשלה, דרך פרופ' יוסי תמיר. התחלתי כראש תחום לפיתוח תוכניות תעסוקה לערבים, חרדים ועולים. בהמשך, מוניתי למנכ"לית "תבת", משנה למנכ"ל הג’וינט, וכשפרופ' תמיר פרש מוניתי למנכ"לית.
ג'וינט: ארגון צדקה יהודי-אמריקאי שקם לפני 105 שנים במטרה לסייע ליהודים ברחבי העולם, ועובד ב-70 מדינות ברחבי העולם בשותפות עם הממשלות, במטרה להפוך את חייהן של אוכלוסיות חלשות לטובים יותר, בתחומי התעסוקה והחינוך. אנחנו פועלים כמעבדת חדשנות ומשום כך עברנו תהליך של הסתגלות אסטרטגית, למשל בהתמקדות באוכלוסיית הקשישים בגלל הזדקנות האוכלוסייה, באנשים עם מוגבלות, פרויקטים של מובילות חברתית וחיזוק הפריפריה הגיאוגרפית והאמצע החלש של האוכלוסייה העובדת שנמצאת על סף העוני.
פנאי: לא מוותרת על הזמן המשפחתי והזוגי, ועל אירובי מדרגה עם קומבינציה של ריקוד. לרענן ולי יש רישיון סקיפר ואנחנו מפליגים עם המשפחה.
תפיסת עתיד: הג'וינט מתפתח לתחומים חדשים ואני מתרגשת לקחת בזה חלק. בעוד חמש שנים אשמח להשתמש במיומנויות החברתיות שרכשתי בהסתכלות מדינית לטובת ישראל.