בנימין נתניהו נואם במוען ראש הממשלה / צילום: יוסי זמיר
ממשלת נתניהו חוללה מהפכה בבריאות בישראל: ההוצאה התקציבית גדלה בעשרות אחוזים, מספר מיטות אשפוז עלה פלאים, תקציב סל הבריאות זינק, התורים לבדיקות MRI ולניתוחים התקצרו באופן דרמטי והמחסור החמור ברופאים נעלם כלא היה.
בתוך משפט הפתיחה הדמיוני הזה חבויה עובדה אחת אמיתית: ההוצאה התקציבית על בריאות באמת עלתה בעשרות אחוזים בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית.
השבוע פורסמו הדוחות הכספיים של מדינת ישראל, שבהם נתוני האמת: כמה כסף הממשלה הוציאה בתכל'ס מהכיס.
הדוחות מגלים כי ההוצאה הממשלתית השנתית על בריאות ב-2018 הייתה גבוהה ב-7 מיליארד שקלים מזו של 2015 (שנתה הראשונה של ממשלת נתניהו הנוכחית). הגידול בהוצאה הממשלתית לבריאות מאז 2012 הוא לא-פחות מדרמטי: 66%, שני שליש. האם השירותים הרפואיים לציבור השתפרו בשיעור דומה? התחושה שרמת הרפואה הציבורית בישראל ממשיכה לסגת, ולבטח איננה משתפרת.
אז לאן הלך הכסף? לכיסוי גירעונות קופות החולים ובתי החולים הממשלתיים? לשכר הרופאים? למימון הגידול בהוצאות עקב הגידול הטבעי?
אותן שאלות מתעוררות למקרא נתוני ההוצאה על חינוך - שגדלה ב-40% מאז 2012. עוד 15 מיליארד שקל הולכים היום לחינוך בכל שנה. בחינוך, בבריאות וברווחה המספרים מספרים סיפור אחד והתחושה הציבורית - סיפור אחר לגמרי. מי ייתן לציבור דוח מה נעשה בתוספות התקציביות הענקיות? ההוצאה על שכר עובדי המדינה גדלה בין השנים 2015 ל-2018 ב-12.5% מ-91 ל-102 מיליארד שקל. לפחות שם אנחנו יודעים בדיוק לאן הלך הכסף.
למה אסור לפרגן. "למה אתם אף פעם לא מפרגנים?" התלונן השבוע באוזני אחד משושביני הרפורמה במשק החשמל. השבוע נעשה צעד חשוב ביישום הרפורמה, כשתחנת הכוח הראשונה שחברת החשמל אמורה למכור, באלון תבור, נמכרה תמורת 1.9 מיליארד שקל למאיר שמיר ושותפים ישראלים וסינים.
התלונה מעלה שאלה עקרונית (וגם המתלונן הוא, נאמר בעדינות, מתלונן עקבי): למה אנחנו העיתונאים אף פעם לא מפרגנים. במישור תיאורטי-פילוסופי אפשר לשאול האם תפקיד העיתונות במדינה דמוקרטית הוא גם להלל ולשבח או רק לבקר.
אני מעדיף תשובה פרקטית: פרגון הוא סיכון מקצועי. כשם שאין לצפות מפוליטיקאי שיעלה מסים מרצונו החופשי, כך אין לצפות לפרגון מעיתונאי. עיתונאי מפרגן יוחזק כמי שעשה עבודה שטחית, אפילו רשלנית, כי פספס או סתם לא הבין היכן נמצא העוקץ בסיפור הלכאורה-חיובי שהעביר. במקרה הפחות טוב, יואשם המפרגן שהוא חנפן, "כתב חצר" או גרוע מכך שהוא מקיים קשרים לא לגיטימיים עם מוטבי הפרגונים.
ביקורת והתרסה הם לא רק מהות תפקידו של העיתונאי, אלא גם מסלול בטוח שאין בו סיכון ליוקרתו המקצועית. תחזיות וניתוחים קודרים, רצוי בתוספת ניחוח קונספירטיווי אינם הימור: אם יתאמתו מה טוב ואם יופרכו (ע"ע מתווה הגז) - מי יזכור?
ויש גם פרדיגמה משולשת מנצחת: אם היזם מרוויח, הרי שהרווח בא על חשבון הציבור והאשם הוא הפקיד שמכר את האינטרס הציבורי, מתוך רפיסות או מניעים לא-כשרים. רגולטור או שר, שהעבירו רפורמה בשיתוף המגזר העסקי, יוחזקו כמי שבגדו בציבור בעוד שרגולטור או שר שיכפו על השוק מהלכים חד-צדדיים או יטרפדו רפורמות של שרים אחרים - יקבלו לעתים קרובות חותמת הכשר.
קריירה עיתונאית נבנית לא רק מחשיפות חשובות של שחיתויות, מחדלים והתנהלות רשלנית, אלא גם מהריסה שיטתית של האמון במערכת הציבורית. "אלה לא הפוליטיקאים שלנו שדפוקים, אלא התמריצים" נוהג לומר פרופ' יוג'ין קנדל, אז אנא אל תתלוננו על העיתונאים, תתלוננו על התמריצים.
ואחרי כל ההקדמה הזאת מגיע האקט עצמו, שבכלי תקשורת מסויימים עשוי היה להיחשב לאקט התאבדותי. "גלובס", מציג גישה אחרת לתפקיד העיתונות ולבניית אמון ומשום כך אני חש דווקא חש בנוח לפרגן. לשר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ ולשר האוצר משה כחלון, למנכ"ל האוצר שי באב"ד ולמנכ"ל האנרגיה בעבר וכיום הממונה על התקציבים שאול מרידור ולמנכ"ל משרד האנרגיה כיום אודי אדירי. ליו"ר רשות החשמל ד"ר אסף אילת ולממונה על רשות התחרות עו"ד מיכל הלפרין, וגם ליו"ר חברת החשמל האלוף (מיל') יפתח רון טל ומנהלי החברה האחרים, ולראשי ההסתדרות ו-ועד העובדים, על כך שהצליחו במקום שבו נכשלו קודמיהם והעבירו רפורמה חיונית בחברת החשמל.
רפורמה לא זולה ובטח לא מושלמת, שחלקים ממנה (כמו הקמת חברת ניהול המערכת) תקועים עדיין עמוק - אבל בסך הכל חיה ומתקדמת ומשרתת לא רע את האינטרסים של המדינה, העובדים, היזמים בשוק הפרטי ובעתיד מי יודע, אולי אפילו תוזיל את תעריף החשמל לאזרחים.