נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס, KEVIN LAMARQUE
לפני שבוע נפגשו נשיאי ארה"ב וסין במסגרת דיוני ה-G-20 באוסקה שביפן והחליטו על חידוש המשא ומתן להשגת הסכם סחר בין שתי המעצמות ללא תנאים מוקדמים, ותוך התחייבות שלא להטיל לפי שעה מכסים נוספים זו על זו, כלומר, שלא להסלים את מלחמת הסחר. היה זה עוד מהלך, אחד מיני רבים, בשרשרת של מהלכים שנקטה כל אחת מהן, זו כנגד רעותה, שבמסגרתם הוטלו מכסי מגן זו על זו, והושמעו התבטאויות פסימיות ואופטימיות כחלק ממלחמה פסיכולוגית ביניהן.
על אף שדונלד טראמפ הגדיר את מפגש הפסגה הזה כ"מצוין", ספק אם הוא השיג הרבה, ובשלב הנוכחי זה נראה יותר כמהלך יחצ"ני, מסוג המהלכים שנועדו למנוע מבוכה מן הצדדים. המהלך לא פיזר את הספקות ואת האי-ודאות, אלא בשלב זה הוא מצטייר כסוג של "הפסקת אש" ופסק זמן שנוחים לשני הצדדים. נראה שהתעקשותה של סין מול ארה"ב הוכיחה, לפי שעה, את עצמה.
כל הנשיאים האמריקאים שקדמו לטראמפ ב-30 השנים האחרונות, רפובליקנים וגם דמוקרטים, דיברו בגנותה של סין ברמה כזו או אחרת, בטענה שהיא נוהגת בפרקטיקות פסולות ביחסי הסחר שלה עם ארה"ב, לרבות גניבת קניין רוחני, הכבדה ביורוקרטית על יבוא אליה, דרישתה מחברות זרות שפועלות בה להשלים עם 50% בעלות סינית, מניפולציות בשער המטבע שלה ועוד. כל זאת, בניגוד למחויבויות שהיא נטלה על עצמה כאשר הצטרפה לארגון הסחר העולמי לפני כמעט 20 שנה.
ארה"ב נגד "הגניבה הגדולה בהיסטוריה"
ואולם, הנשיא טראמפ, שהירבה לדבר על כך עוד בטרם נבחר לנשיא, הוא הראשון לעשות מעשה של ממש, ומאז המהלך הראשון שלו, של הטלת מכסים מוגבלת על תוצרת סינית, מלחמת הסחר ארה"ב-סין רק החריפה כאשר כל התבטאות של צד אחד גוררת התבטאות חריפה מן הצד השני, וכל מהלך של צד אחד מביא למהלך נגדי של הצד השני.
אבל מרוב עיסוק במלחמת הסחר, שהוא כשלעצמו נושא חשוב מאין כמותו עם השלכות הרבה מעבר לארה"ב ולסין, על כל הכלכלה העולמית, ובכך עסקתי בלא מעט במאמרים במדור זה, נשכחת העובדה שמלחמת הסחר הזו היא רק חלק ממשהו הרבה יותר גדול - מלחמה על עליונות טכנולוגית בין שתי המעצמות בתחומים, כמו חלל, סייבר ובינה מלאכותית, מלחמה שיש לה גם משמעות גיאו-פוליטית.
בראיון שפורסם ב"גלובס" בימים האחרונים (27.6.19) דיבר כריסטופר קרבס, ראש הסוכנות לאבטחת סייבר של ארה"ב, על האתגר שמציבה סין בתחום זה בפני ארה"ב, וכך הוא אמר: "סין היא מדינה שהקדשנו לה זמן רב לאחרונה. היא ידועה בגין גניבת הקניין הרוחני והעברת העושר הגדולות ביותר בהיסטוריה העולמית. היא הולכת להמשיך לחתור להשגת יתרון אסטרטגי, דומיננטיות כלכלית ועמדה גלובלית בשוק - והיא תעשה זאת באמצעות שוד וחיקויים... היא מפתחת יכולות הרבה יותר מדאיגות מבחינה אסטרטגית ומבחינת התשתיות, כמו אלה שמבחינה היסטורית מאפיינות את הרוסים. למשל, הסינים מפתחים גם יכולות טירגוט של תשתיות אסטרטגיות".
ואחרי שאמרנו את זה, נוסיף מימד אפשרי נוסף לשני המימדים האלה: ייתכן שמאחורי שתי המלחמות האלה - סחר וטכנולוגיה - מסתתרת עוד מלחמה, ועליה אני רוצה להרחיב כאן.
המלחמה שמתפתחת בין ארה"ב לבין סין, היא לכל עניין ודבר מלחמה קרה, כזו שמזכירה יותר ויותר את המלחמה הקרה בין ארה"ב לבין ברית-המועצות. המלחמה ההיא הייתה מלחמה בין שתי תפיסות עולם ובין שתי שיטות כלכליות שהיו ביטוי לתפיסות העולם השונות, זו הדמוקרטית המעמידה את הפרט וזכויותיו במרכז, המעודדת ביזור, תחרות וחדשנות, לבין זו הטוטליטרית המעמידה את המדינה במרכז והמקבעת תכנון מרכזי של המדינה בכל התחומים לרבות הכלכלה.
ב-1989 ברית-המועצות קרסה. בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לומר שזו הייתה בראש ובראשונה קריסה כלכלית שהתממשקה עם קריסה תודעתית ועם הרצון של הפרט להשיג יותר חירויות, כמו גם הרצון של עמי ברית-המועצות לשעבר להשתחרר מעולה. זה היה הניצחון המתוק של הקפיטליזם על הקומוניזם. ארה"ב לא נזקקה ליכולותיה הצבאיות כדי להביא לקריסת ברית-המועצות, מה שעלול היה להביא להכחדת האנושות. די היה לה לעשות שימוש ביכולותיה הכלכליות העדיפות בהרבה מול ברית-המועצות שסבלה מכלכלה ריכוזית ולא יעילה.
כשהגולם קם על יוצרו
יחסי ארה"ב-סין ידעו עליות ומורדות מאז מלחמת העולם השנייה. ארה"ב התייצבה במלחמת האזרחים הגדולה בסין לצד צ'אנג קאי שק, מנהיג התנועה הלאומנית, שנלחם במאו דזה דונג - מנהיג הקומוניסטים הסינים, שנעזרו בברית-המועצות הקומוניסטית.
המלחמה הזו הסתיימה בניצחון הקומוניסטים ובכינון משטר ברוח זו בסין, סין העממית הגדולה, כאשר מנהיג הלאומנים ברח לאי השכן פורמוזה והקים מדינה סינית קטנה בהשוואה לסין העממית, טייוואן של היום, שבה הכירה ארה"ב כנציגת העם הסיני. בימים הראשונים, פורמוזה הקטנה, ולא סין העממית הגדולה, הייתה נציגת העם הסיני באו"ם עם מקום קבוע במועצת הביטחון, עד אשר היא שילמה את מחיר ההתקרבות בין ארה"ב לבין סין העממית שראשיתה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, לפני כ-50 שנה.
מנקודת ראותה של ארה"ב באותם ימים, ההתקרבות הזו נועדה לשרת אותה בהתמודדות העיקרית שלה מול ברית-המועצות, ונועדה לסייע לה להיחלץ מהסתבכותה במלחמת וייטנאם. ארה"ב סייעה לסין בפיתוחה הכלכלי גם מתוך מחשבה שככל שזו תצא מנחשלותה, היא תגלה את הקסם שבקפיטליזם, והכלכלה הצומחת שלה תייצר משטר דמוקרטי ותרחיק אותה מברית-המועצות, שגם כך, למרות ששתיהן - ברית-המועצות וסין - היו מדינות קומוניסטיות, היחסים ביניהן היו מורכבים.
אלא שהמחשבה הזו על כינונו של משטר דמוקרטי בסין התבררה כנאיבית. מהפכת התרבות הזוועתית שכונן מאו דזה דונג בסין מ-1966 עד למותו ב-1976, והדיכוי בכיכר טיינמאן בדיוק לפני 30 שנה, חיסלו את התקווה הזו להרבה מאוד שנים. המשטר הפוליטי בסין נשאר טוטליטרי, זכויות האזרח תחת דיכוי, המפלגה הקומוניסטית נוכחת בכל והמשטר הכלכלי הוא תערובת מוזרה של קומוניזם וקפיטליזם - ריכוזיות וביזוריות משמשים בו בערבוביה, ודמוקרטיה אמיתית - אין.
ובינתיים, סין התעצמה הן מבחינה צבאית ויש לה דרישה לריבונות על ים סין הדרומי, והן מבחינה כלכלית ויש לה יומרות גם הרבה מעבר לגבולותיה שמתבטאת, בין היתר, ב"דרך המשי הימית" ובתוכנית 2025 שמיועדת להביא אותה בשנה זו לעליונות טכנולוגית בתחומי מפתח, תחומי העתיד. מתברר, איפוא, שהגולם - סין, מבקש "לקום על יוצרו" - ארה"ב.
עכשיו ארה"ב ניצבת מול מציאות חדשה והיא צריכה להתמודד איתה. טראמפ הקיף את עצמו באנשי ממשל ויועצים שחלקם "סובלים" מסינופוביה. הם חוששים מסין, כשם שלפני 40 שנים חששו אחרים בארה"ב מיפן, אבל הפעם בעוצמה הרבה יותר גדולה. אחד מהם, פיטר נאברו, כתב עוד ב-2012 ספר בשם "Death by China". כאן מתגנבת המחשבה שאולי מלחמת הסחר שיזמה ארה"ב היא בעצם חלק קטן מן הסיפור, והסיפור הגדול הוא שארה"ב מבקשת, בדומה לסיפור שלה עם ברית-המועצות, להשתמש ביכולותיה הכלכליות שעדיין עדיפות בהרבה על אלו של סין, כדי להביא לקריסתה הכלכלית, או לפחות, לנסיגתה הכלכלית, גם אולי כדי לחולל שינוי במשטר הכלכלי והפוליטי שלה, וגם על ידי יצירת לחץ פנימי מלמטה, מאזרחי סין. גישה זו לא זרה לארה"ב והיא מופעלת הלכה למעשה בימים אלה כלפי איראן.
טראמפ ששידר מהרגע הראשון לנשיאותו תפיסה בדלנית לגבי מדיניות החוץ של ארה"ב, מבחינת "ארה"ב אינה השוטר של העולם", מגלה שהעולם מורכב מעט יותר, ושבתוקף מעמדה של ארה"ב בזירה הגיאו-פוליטית, הצבאית והכלכלית, היא אינה יכולה להרשות לעצמה מדיניות בדלנית. העידן הזה, שהיה אולי אפשרי לפני 100 שנה, הוא, להערכתי, מאחורינו. העולם פשוט נעשה קטן הרבה יותר.
ארה"ב מפעילה, איפוא, אמצעי לחץ מגוונים על סין מעבר להטלת מכסים, אמצעים שנוגעים גם לחברות סיניות ספציפיות, וגם לגבי סטודנטים סינים שלומדים או מתכוונים ללמוד באוניברסיטאות בארה"ב. מנופי הלחץ האלה פוגשים את סין בנקודת חולשה כלכלית, בשעה שההתרחבות הכלכלית שלה נבלמת, והיא סובלת ממגוון של בעיות יסודיות וביניהן - בועת נדל"ן, בועת אשראי, בעיקר של הסקטור העסקי, וחששות לגבי יציבותה של המערכת הבנקאית.
לסין, כמובן, יש כלים להגיב, כלים עליהם עמדתי בלא מעט מאמרים במדור זה (כמו פיחות היואן, הכבדה על חברות אמריקאיות, מכירת אג"ח ממשלת ארה"ב ועוד), אבל בסך הכל היא בעמדת חולשה. זה אינו אומר, כמובן, שסין תתכופף. הכבוד הלאומי והמשמעת של הציבור הם כל כך חזקים בסין, שהיא תהיה מוכנה לחיות עם קשיים כלכליים, אם זה ייגזר עליה.
האם ייתכן שטראמפ, שמוקף, כאמור, ביועצים שחוששים מאוד מסין, מכוונותיה וממעשיה, ושהוא, טראמפ, מושפע מאוד מתורת הכאוס ומהצורך לכונן סדר עולמי חדש, מבקש שלא להסתפק בהשגת יתרונות כלכליים באמצעות הסכם סחר, אלא שואף להרבה מעבר לכך מבחינה כלכלית, כדי להביא לשינוי המשטר בסין? האם יש כאן ניסיון לשידור חוזר של התמוטטות ברית-המועצות? האם טראמפ מבקש להיעזר ברוסיה של היום לעניין הזה ורק ההסתבכות הרוסית שלו מקשה עליו בכך? ואם זו אכן מטרתו, אז מדוע הוא רב גם עם אירופה, גוש האירו, וברית נאט"ו? ובכלל, האם ארה"ב לא איחרה את המועד כי ה"גולם" חזק דיו לעמוד בכך? רק לאלוהים, בשלב זה לפחות, הפתרונים.
הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים של כל אדם.