חדש וישן בטייפה / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
בטייוואן אוהבים להשוות את עצמם למדינת ישראל. שתי המדינות בגודל דומה. שתיהן נוסדו בסוף שנות ה-40, והצליחו להתקדם ממצב של מחסור ועוני לשגשוג כלכלי יחסי. שתיהן מבודדות משכנותיהן - טייוואן היא אי ללא גבולות יבשתיים עם שכנותיה, וישראל גם היא סוג של אי, שגבולותיה עם שכנותיה אינם נראים כמו אלה של אירופה, כידוע. גם טייוואן מתמודדת מיום הקמתה עם איום ביטחוני מצד שכן גדול ואגרסיבי, ועם תחושה של "ארץ קטנה מוקפת אויבים". וכשרואים את ההפגנות הסוערות המתקיימות בהונג קונג בימים אלה, אפשר להבין לליבם.
אפשר להגדיר את היחסים בין טייוואן וישראל כרומן יציב מחוץ לנישואים. לא ניתן למסד את היחסים הדיפלומטיים בגלל מעמדה הבינלאומי הבעייתי של טייוואן מול סין הגדולה (שמחרימה מבחינה מדינית וכלכלית כל מדינה שמכירה בטייוואן). ובכל זאת, מתקיימים בין השתיים יחסי מסחר פרודוקטיביים במיוחד, בעקבות פתיחת משרדי כלכלה וסחר מקבילים, בטייפה ובתל-אביב.
ובכן, האי הגדול הזה, שמומלץ להקדיש לו מינימום עשרה ימים, מציע שילוב יוצא דופן בין גורדי שחקים וטכנולוגיה מתקדמת לבין מקדשים עתיקים ופסטיבלים מסורתיים. בין שוקי לילה עם אוכל רחוב מסורתי לבין קולינריה מתוחכמת. בין מלונות שהם חוד החנית של המודרניזציה והטרנדיות באסיה, לבין לינה כפרית בבתים של תושבים מקומיים בעיירות ציוריות, שביקור בהן הוא טעימה מטייוואן של פעם, הפחות מוכרת.
יש בטייוואן שבטים ילידיים, אבוריג'יניים, נוף הררי קסום עם מעיינות חמים ופארקים ירוקים; והיסטוריה שכוללת אימפריאליזם סיני וקולוניאליזם יפני (ששלט באי מסוף המאה ה-19 ועד סוף מלחמת העולם השנייה) שהטביע את חותמו גם בבתי תה, ושמקורותיו הם דווקא בשכנה הסינית.
אגב, על תעשיית התה המקומי, שניטע ביערות באזורים הרריים בידי התושבים המקוריים של האי, כבר המלכה ויקטוריה גמרה את ההלל ושיבחה את התה הלבן שהובא אליה מטייוואן.
מהצד המודרני, מעניין לשים לב שטייוואן היא המדינה היחידה באסיה שהנשיאה שלה היא אישה, שמקדמת במרץ חקיקה בנושאי מניעת אלימות נגד נשים, הפסקת הפליית נשים וצמיחה משמעותית של ייצוג נשי בקבינט. ואולי ההוכחה המובהקת ביותר לפלורליזם ולקדמה היא שממש לאחרונה אישר הפרלמנט של טייוואן נישואים חד-מיניים.
הייטק, אריגה וקעקועים
אבל מכל סממני הקדמה - מגורדי השחקים ועד לחברות ההייטק והתעשייה המתקדמת - כמי שמרבה לטייל סולו ברחבי העולם, הכי התרשמתי מהפרסום שהגדיר את טייוואן כאחת מעשר המדינות הכי בטוחות בעולם לנשים שמטיילות לבד.
ואכן, יש תחושת ביטחון ביעד. זה לא דבר של מה בכך, לטייל לבד בשוקי הלילה ולהתמצא בהם, גם בלי לדעת סינית. אבל זה קורה, כי המקומיים הם ידידותיים ומסבירי פנים באופן יוצא דופן, וגם כי בתחבורה העיקרית בטייפה, רכבות, יש שילוט באנגלית, והן מוארות בלילות ונקיות בצורה מופתית. וזה לא הכול: שלטים גדולים מבהירים איפה יש חדרי הנקה לאימהות, ובתאי השירותים לנשים יש לחצני מצוקה. הפתיע אותי גם לראות "אזורי המתנה בטוחה" בכל הפלטפורמות המרכזיות של הרכבת התחתית, שמקושרות למוניטור מצלמות, מגובה בנוכחות של פטרול משטרתי ולחצני מצוקה, שמזניקים עזרה במקרים של אלימות והטרדה מינית.
המסע שלי בטייוואן עמד כולו בסימן נשי, כמו גם בסימן הדילוג המרתק שבין עבר, הווה ועתיד. הייתי סקרנית להכיר קצת יותר את התרבות האבוריג'ינית של ילידי האי המקוריים.
לשם כך נסעתי לאולי (Wulai) - עיירה ציורית השוכנת בהרים, כ-40 דקות נסיעה מטאיפיי הבירה. באולי חיים בני האטיאל, שהם השבט האבוריג'יני השלישי בגודלו בטייוואן, מתוך כ-16 שבטים שקיבלו הכרה רשמית בייחודיותם. במוזיאון של בני האטיאל אפשר ללמוד הרבה על ההיסטוריה של העיירה ועל הגיאוגרפיה המעניינת של האזור. אבל מה ששבה את לבי במיוחד הוא עבודת הרקמה הכי גדולה במוזיאון, פרי יצירתן של קבוצת אורגות בהנחייתה של המאסטרית סאיון יוראו (Sayun Yuraw). סאיון הסבירה על מקומה החשוב של האריגה בתרבות ובזהות שלהן כנשים ילידיות. התוצר המוחשי הזה, הטקסטיל, הוא למעשה הטקסט והסאב-טקסט שלהן, הסבירה. לאבוריג'ינים אין שפה כתובה, ובדומה לתרבויות לא-כתובות אחרות, התרבות החומרית מעבירה מסרים.
ואכן, כשהכיבוש הזר רצה לנתק את הילידים ממסורתם, נאסר עליהם לעסוק במלאכתם. "בתקופת הכיבוש היפני נאסר עלינו לארוג, וגם לקעקע את הפנים בצבע כחול, שזו הייתה ההכרה בכך שאישה השיגה את ייעודה בחיים כאורגת טובה, שתמכה בכלכלת משפחתה", סיפרה סאיון. "לפי האמונה שלנו, מי שאין לה קעקוע על פניה, לא תוכל במותה לקבל את ‘הקשת בענן', שמשמעותה היא לחצות את ‘הגשר של אלוהים' כדי להתאחד עם אבותיה. "כיום, הדרך שלנו לשחזר את המורשת היא רק באמצעות מלאכת האמנות".
סאיון היפה, שהתברר להפתעתי שהיא כבר סבתא, התחילה ללמוד אריגה רק בגיל 40, וכיום היא המורה הכי בכירה בתחום, שנותנת השראה לאמניות צעירות הלומדות ממנה.
מהמפגש המרתק עם העבר, נסעתי ברכבת מהירה כשעה וחצי מטייפה למחוז מיאולי (Miaoli) כדי לפגוש את העתיד בדמותה של סאנדי צ'אנג (Sandy Chung), אשתו ושותפתו של טייקון מקומי, הבעלים של תאגיד הג'ינס הגדול באסיה - Nien Hsing Textile ואחד מחמשת יצרני הג'ינס הגדולים בעולם, שמייצר עבור ליווי'ס, טומי הילפיגר, רנגלר, גאפ, אמריקן איגל ועוד מותגים. כ-80% מעובדי המפעל הן נשים, כ-11 אלף עובדות, גם בשלוחותיו בדרום אפריקה, מקסיקו ווייטנאם.
"תפירה היא מיומנות נשית, כמו עוד שלבי עבודה שדורשים תשומת לב לפרטים. לכן אנחנו מעסיקים בעיקר נשים וגם מתייחסים אליהן ככוח חשוב בכלכלת המשפחה", הסבירה צ'אנג, ובכך טוותה חוט מקשר בין הג'ינס המערבי-מודרני המיוצר בטכנולוגיה מודרנית לאריגת הביגוד הטקסי שמקודד בשפת הסימנים האבוריג'ינית.
מהמפעל הרווחי והמסקרן לקחתי את הרכבת המהירה, שהיא ממש חללית שממריאה ב-230 קמ"ש אל בירת התרבות של טייוואן; טאינן. במוזיאון לאמנות, שהוא חדש בעיר, פגשתי את אוצרת האמנות, וירג'יניה יו-טינג-חן (Virginia hui-ting chen), שהתגאתה בפסלי החוצות שמוצבים בשטחו.
אחד מהם, "זמנים טובים", הוא יצירה אופטימית של האמן הישראלי-ירושלמי דוד גרשטיין. מתברר שגרשטיין הוא אמן מוכר ומוערך ברחבי אסיה, במיוחד בקוריאה הדרומית ובסינגפור. עוד התברר שגרשטיין משתף פעולה עם חברה שבבעלותה של יו-טינג, שנקראת בשם המפתיע Shalom Arts והיא מתווכת בין גופים ממשלתיים לאמנים, וגרשטיין ביניהם. כך זכה במכרזים בינלאומיים ופסליו מוצגים במקומות מרכזיים.
המוזיאון לאמנות מודרנית של טאינן, שיש בו מיצבים ותערוכות מתחלפות, נמצא במרחק הליכה מרובע אנפינג (Anping), שראשיתו במבצר שהקימו סוחרים הולנדים במאה ה-17 והיה בשעתו מרכז הפעילות המסחרית ההולנדית באזור. אבל מי שבאמת הפך את הרובע הזה לשוקק היו היפנים, שהשתלטו על טייוואן מסוף המאה ה-19 והחזיקו בה עד תבוסת יפן ב-1945.
היפנים אומנם בנו גשרים ורכבות ותרמו רבות לפיתוח האי, אבל מנגד עשו כל מאמץ לדכא ולטשטש את הזהות המקומית. תושבי האי הוכרחו לעבור "חינוך מחדש" כדי להיות חלק בלתי נפרד מהאימפריה היפנית. במיוחד האבוריג'ינים סבלו - התעמרו בהם, העבידו אותם בפרך ודיכאו באלימות קשה כל ניסיון של התקוממות מצדם.
במהלך הכיבוש הדורסני שלהם באי, סחרו היפנים במלח שיש בו בשפע והקימו מזח לספינות, בתי אריזה, משרדים ואכסניות לפועלים ולחיילים. רבים מהמבנים שוחזרו והוסבו למבנים היסטוריים או למרכזי אמנות. אחד מאלה הוא "בית העץ של אנפינג", שנבנה במאה ה-19 כמחסן למסחר במלח על-ידי תעשיין יפני. כשהמבנה ננטש, החל לגדול בו פרא עץ בניאן, ששורשי האוויר שלו השתלטו על הקירות ויצרו פיסול סביבתי דמיוני.
מעיינות, ספא תה וקולינריה
משמעות המילה "אולי" היא מעיינות חמים, והיא מגיעה מהניב השבטי המקומי. ביקור באולי אינו שלם בלי טבילה מרגיעה באותם מעיינות חמים, צלולים ועשירים במינרלים, מול נוף נהדר. מצדה השני של טייפה, במרחק של כ-20 דקות נסיעה מהתחנה המרכזית, נמצאים מעיינות בייטו (Beitu). המקומיים טובלים במעיינות הטבעיים שסובבים את העיר, לצד מרחצאות פרטיים, שרובם נמצאים בתוך מלונות. שימו לב, יש בהם הקפדה נוקשה על רחצה בעירום.
ביקרתי במרחץ ציבורי חינמי, שממנו עלו אדים רותחים (40 מעלות) וריח גופרית עז. רוב האנשים עמדו במים ולא ישבו, בעודם מזפזפים בטלפון נייד או קוראים בספר, מה שקצת העיב על הרעיון העתיק של מינגלינג חברתי. בדוכן סמוך מכרו מתאבן: ביצה מבעבעת, שבושלה במי המעיין ונחשבת למעדן. אני נמנעתי, בגלל הריח.
אם מדברים על גסטרונומיה, זהו חלק חשוב בתרבות, וטייוואן נחשבת לגן עדן לפודי'ז. שעטנז של טעמים מכובשים שהשאירו מסורות חקלאיות וקולינריות התפתח לסצנת אוכל מפעימה.
בטייוואן, מתברר, לא נהוג לבשל בבית: הדירות מיניאטוריות, ברבות מהן אין מטבח מצויד כהלכה, ותרבות העבודה הקשה לא משאירה לאנשים פנאי. חם מאוד לשהות בדירות בעונת המונסונים, ולכן התפתחו מאוד מקומות האכילה בחוץ, משוקי הלילה כמוקד אכילה זול וכמקום בילוי ועד מסעדות גורמה אנינות. בחרתי לסיים בתיאור של שתי ארוחות, שהן לא רק טעימות אלא משקפות את הרוח המרתקת של טייוואן, ומשתוות בעיניי לביקור במוזאון.
ארוחה בתלת־ממד: "לה פטיט שף". לארוחה הזו חייבים להגיע בזמן, כי היא מתנהלת כמו קונצרט מתוזמר היטב. ארוחת "השף הקטן".מתקיימת במסעדה שנקראת "המעבדה" במלון ריג'נט טייפה, והיא חוויה פסיכדלית ממש. מדובר בהקרנה של סרטוני אנימציה בחלל חשוך, שבהם מופיעה המנה בתזמון מושלם על הצלחת וכוללת לובסטר, סטייק, כבד אווז ושאר מעדנים שמוגשים כחוויה ויזואלית מדהימה.
חייבים לשריין מקום בשולחן מראש, והוא מוגבל ללא יותר מ-12 משתתפים. חברת פנסוניק היא הספונסרית, אבל הסטארט-אפ הוא בלגי.
עוד גימיק ייחודי בריג'נט: העיסוי בספא-תה שלו מתבסס על שילוב מוצרים שמופקים מתה אולונג לבן. החוויה בו מתחילה בטיפול באמבט רגליים שרוי בתמציות תה, ואחרי עיסוי מפוגג מתחים, מוזמנים לשהות באמבטיה ספוגת שקיקי תה וצמחים, שממנה עולים ריחות נעימים.
מסעדת "מודרן טוילט" בטייפה: התחילה כגימיק לממכר גלידה והפכה למסעדת בית קפה בקונספט מדליק ומשעשע. המושבים הם אסלות צבעוניות, במרכז השולחנות יש כיורים ובמרכזם גלידה דמויית צואה. המשקאות מוגשים בגביעים דמויי משתנות, אבל בצורה צבעונית ומעוצבת, כך שאין פה שום דבר מגעיל או דוחה תיאבון.
בגלל הביקוש - לעיתים יש בכניסה אליה תורים ועשרות סקרנים שמצטלמים על האסלה או באמבטיה - חייבים להזמין לפחות מנה אחת. המסעדה מדורגת גבוה ברשימת האטרקציות בעיר ומזמן הפכה ויראלית ברשתות החברתיות בעולם.
●
מידע מעשי
טיסות: אין טיסה ישירה מישראל לטייוואן. מקובל לטוס להונג קונג ולהמשיך משם. בין החברות הטסות גם אל על, טורקיש איירליינס ולופטהנזה, אבל הטיסה הכי זולה היא לא הכי מהירה ולכן אם במצטבר מגיעים ל-23 שעות של הגעה ליעד, שווה לשקול את העלות מול התועלת. קתאי פסיפיק מפעילה טיסה יומית מישראל לטייוואן עם עצירת ביניים בבסיס שלה בהונג קונג, שעד לאחרונה היתה במבצע של 888 דולר. כדאי לעקוב אחרי מבצעים נוספים בעתיד. מהונג קונג יש לה כ-23 טיסות ביום לערים שונות בטייוואן.
סיורי הליכה: מומלץ להשתתף בטיולי הליכה להכרת המרחצאות באזור בייטו, טיול קניות, ביקור לילי בשוק הדגים ועוד.
מדריך מומלץ: ז'אק וונג (Jack wang), שמדבר אנגלית מצוינת, ידע רחב וגם יכול לשמש כנהג עם וואן מרווח לעד שבעה אנשים. הגעתי איתו למקומות שהם לא על מפת התיירות וזה היה בונוס אדיר. טל' 886-935009317.