האם אתם עובדים מנוצלים?
להיות עסוקים לעייפה בפעילות שאינה קשורה לתפקיד או לעבודה, רק כי מישהו ביקש עזרה - נשמע מוכר? יש מקרים שבהם הדבר הופך שיטתי, וברמת הניצול מצד קולגות או אנשים אחרים בארגון.
מדוע זה קורה לעובדים מסוימים יותר מאשר לאחרים, ומה אפשר לעשות אם מבינים שמדובר בניצול?
המְרַצִּים של הצוות?
אנשים מְרַצִּים אוהבים שכולם סביבם מרוצים, ואם אפשר - שיהיו הם אלה שישפיעו על כך.
ומחיר הריצוי רב: הם מקבלים על עצמם פעמים רבות עומסי עבודה כבדים, ומשקיעים אנרגיה רבה בשיפור המורל בצוות ובסיוע לאחרים, לעתים עד כדי ביטול עצמי (כהסכמה לרעיונות של אחרים כשבמוחם רעיון טוב יותר).
והתועלת? אין הרבה ממנה. המְרַצִּים לא גורמים לאחרים להיות מרוצים אלא מרוגזים ומתוסכלים. כשהם מציעים לאחרים עזרה מבלי שאלה ביקשו זאת, הם גורמים לנעזרים בעל כורחם לתחושה שאין להם יכולת לערער על כך. לפי מחקר מאוניברסיטת מישיגן, התוצאה היא פגיעה בהערכתם העצמית של הנעזרים, תחושת פקפוק עצמי ביכולותיהם, וחשש מאובדן האוטונומיה שלהם במקום העבודה.
"האוהבים את האביב"
מחקר חדש של פרופ' אהרון קיי ועמיתיו מזהיר: ככל שנראה לסביבה שאנחנו אוהבים את עבודתנו ופועלים בה מתוך תשוקה - כך גובר הסיכוי שינצלו אותנו.
מסתבר כי אנשים חשים שלגיטימי לגרום לעובדים נלהבים לנטוש את משפחותיהם לטובת עבודה בסופי שבוע, לעבוד בלא תשלום או לטפל במשימות שאינן שלהם. ההנחה היא שבעבורם העבודה עצמה היא התגמול. יתרה מזו, אנשים מאמינים שגם אם לא יבקשו מהנלהבים עזרה - הם בין כה וכה יתנדבו לסייע.
אז אמנם לעבוד מתוך תשוקה ואהבת המקצוע זו ברכה, אבל זו גם כנראה הסיבה ש"נטפלים" לאחד ולא לאחר כדי לנצלו. חשוב לשמור על התשוקה הזו, אך לא לאפשר לה לגרום לניצול.
איך תדעו אם מנצלים אתכם?
עובד יכול להבחין שמנצלים אותו, כשמפסיקים לשאול אם זה בסדר לבקש ממנו לעשות דבר מה, וכשבקשת העזרה נשמעת כאילו הדבר מובן מאליו וחלק מתפקידו ("אני צריך אותך לדוח הזה", "תתכונן, בקרוב מגיע דוח חדש").
נראה גם שמפסיקים להודות לו בסיום, ועם הזמן הוא חש שחלק נכבד יותר ויותר בשגרתו מושקע לטובת משימות שאינן שלו, עד שמשימותיו והספקו נפגעים.
מיהם המנצלים הסדרתיים?
כדאי ללמוד לזהות את הנצלנים השיטתיים. למשל, אלה ש"תמיד עמוסים מעל לראש" (ולבסוף מתברר שהם כלל אינם עסוקים).
או אלה שמציגים עצמם כחסרי יכולת ("את יודעת שבלעדייך איני מסוגלת לבצע זאת") - שיטה ערמומית שדוחקת את המסייע לפינה וכמעט מכריחה אותו לעזור. מה גם שלרוב מדובר במשימות סיזיפיות ובלתי מהנות, ולבסוף מתברר שההקטנה העצמית הייתה רגעית בלבד, שכן המסתייע לוקח לעצמו את כל הקרדיט על ביצוען.
צאו מהלוּפּ
- מְרַצִּים? נסו להבין מה גורם לכם להתנהגות זו, והתחייבו לעצמכם על שינוי. חוץ מהצעדים הבאים, מומלץ להיפגש עם יועץ מקצועי כדי לצאת מתחושת ההכרח לרצות אחרים.
- הגישו עזרה ריאלית: אל תהיו הראשונים להתנדב לסייע תמיד. עזרו לאחרים שזקוקים לכם, אך הקפידו על מינון בהתאם לשקלול ההשקעה והזמן שברשותכם. קבעו גבולות (עד מתי אני מוכן להישאר במשרד או להיות זמין כדי לסייע? אילו פעילויות אני מוכן לעצור כדי לסייע? האם מדובר באדם שתמיד מבקש עזרה אך לא מסייע בעצמו? האם העזרה שהוא מבקש באמת קריטית ודחופה? האם הוא עצמו ניסה לפתור את הבעיה?).
- בכל זאת מרגישים רע לסרב לבקשת עזרה? השתמשו בנוסח מציב גבול שאיתו תרגישו יותר בנוח. במקום סירוב כולל ומוחלט, תוכלו, למשל, לסרב/לסייע חלקית: "מצטער, כרגע איני פנוי, אוכל לנסות לעזור בעוד...", "איני יכול, אך אשמח להראות לך איך עושים זאת".
- אל תבטלו את עצמכם: אל תוותרו על רעיונות טובים שברשותכם רק כדי לקדם אחרים ולרצותם. התגאו ברעיונותיכם ותעדפו את צורכיכם, אחרת תעזרו לאחרים להצטיין בקריירה שלהם, אך אתם עצמכם לא תשיגו יעד שכזה. במקביל לכך, לשם האיזון למדו גם לבקש עזרה מאחרים.
- צאו מתודעת הגורליוּת: הימנעו מהמחשבה (הכוזבת) שאם לא תסייעו, לא יימצא פתרון. עתיד החברה אינו תלוי רק על כתפיכם, ישנם אחרים שיכולים לסייע, ומבקש העזרה לא ייכשל אם לא תיעתרו (להפך, אולי באמירת "לא" תספקו לו מוטיבציה לנסות להתמודד בעצמו).
- דרשו קרדיט: אל תוותרו על הכרתכם הראויה. נסו לנכוח בהצגת הפרויקט על-ידי המנצל, והקדימו לומר לו, בסתמיות כביכול: "אתה זורק מילה על החלק שלי בפרויקט, נכון?". אם אין אפשרות לנכוח, הקפידו לדבר על חלקכם באוזני מי שצריך לדעת ("כשניתחתי את הנתונים בחלק הזה של הפרויקט, ראיתי ש..., וחשבתי שכדאי לנסות לעשות..., מה דעתך?"). לחלופין, הימנעו מלסייע למי שאינו מכיר בעמלכם.
