מחאת יוצאי אתיופיה / צילום: אמיר מאירי
המחאה האחרונה לימדה אותי שיעור כואב באזרחות על חלקים בחברה הישראלית, על חברים, מכרים ותיקים שישבתי איתם ועברתי איתם כברת דרך. אני מסתובב חסר שקט עם רגשות מעורבים ואיני מצליח לעצום עיניים. מביט על הילדים שלי ותוהה מה יהיה עתידם כאן בארצנו.
מצד אחד, אני שומע עכשיו את המילים "אחי, אהבתי אתכם אך איבדתי את האמפתיה אליכם. זהו, החלטתי סופית שאתם לא יהודים", ועוד תגובות שונות ויצירתיות. תגובות המבטאות ערלות לב, רפיון שכל ואיבוד חוש הפרופורציה של העומדים מהצד.
מצד שני, הופתעתי מעוצמת התמיכה, העידוד וההבנה של חלקים לא מבוטלים בחברה הישראלית - חברים, ידידים. הם מתקשרים, כותבים, מייעצים ומושיטים יד לכל עזרה וסיוע.
עד כה, ניסינו להבין, להבליג ולספוג את הדיכוי, תוך שאנו נותנים לגיטימציה למה שאומרים עלינו. רובנו פעלנו במקומות העבודה ובכל מקום אחר, כדי להוכיח את עצמנו ובלי לצפות לתמורה נוספת.
פעלנו בצניעות לשווק את מסירותנו, בעוד שעמיתינו לעבודה, עובדים קשה אך מדווחים כמה הם השקיעו וכמה מגיע להם העלאת שכר עקב כך.
לעיתים, נתנו לנו להרגיש שהשתלבותנו במקומות עבודה או במקומות אחרים, אינה בגלל היכולות וההשכלה שרכשנו - ושתקנו. שתקנו גם כשלעיתים הופנו אלינו אמירות עם סממן גזעני, כי זה נאמר ב"לשון הלצה".
וכן, היו פעמים שבהן אפילו ניסינו להתכחש לזהותנו ולערכים שלנו.
במחאה האחרונה המציאות טפחה על פנינו. בעצם הכול היה הונאה. חלק מהאנשים שעשינו איתם כברת דרך ארוכה, בעצם, מעולם לא ראו בנו שווים בין שווים. אנחנו טובים כשאנחנו שקטים, מנומסים ושותקים. בעיניהם, אם נעמוד זקופי קומה ונשאף לטוב יותר, איננו טובים. איננו שייכים, אלא אנו פרימיטיבים, פרזיטים ואלימים.
האם אנו מוכנים לקבל את המסר של חלק מהבורים? האם נשוב לארץ שממנה באנו או שנמשיך לשבת בשקט, שנחזור לנימוס, להבלגה, לשתיקה ולעצימת עיניים? ודאי שלא!
כעת התגלה פרצופם האמיתי של חלקים בחברה הישראלית, שבעצם לא ראו בנו אחים, בני אדם שווי זכויות, אלא אנשים חסרי ביטחון, חלשים וכנועים. היום את אחיי אני מבקש - כי אינם.
3,000 שנה חלמנו על ארץ ישראל ועל ירושלים. הארץ שלנו יפה ופורחת, אך חלק מהיושבים בה איבדו צלם אלוקים. אין לנו ארץ אחרת, הארץ האהובה שייכת לנו, כמו לכל יהודי, ואין לאיש זכות לערער על כך.
אם אין אני לי מי לי. למדנו על בשרנו, שאין על מי לסמוך, אלא על עצמנו בלבד. השתיקה הרועמת של חלק מאחינו שעומדים מהצד, גורמת לכאב קשה לא פחות מגילוי הגזענות עצמם - ובהם הרי אנו נתקלים השכם והערב.
עלינו להכיר בכוחנו, בעוצמותינו ובערכים שהבאנו עמנו. אנו גאים במנהיגינו הרוחניים ובמנהגים היפים שלנו ולא לשכוח את כבוד האדם וחירותו, הכלה, את הצניעות ואת השמחה הטבעית שבנו.
לאלו מאחינו הפרנג’ים (לא יוצאי אתיופיה), המתכחשים לעוולות נגדנו, ולאלו שבחרו לעמוד מהצד, אני אומר: כן, ציפינו והאמנו שתהיו אותנו, תתמכו, תצעדו, תפעלו ותגלו סולידריות - טעינו בקשר אליכם. אך אל דאגה, איננו כועסים עליכם, כי אחים אנו ועם אחד אנחנו.
הכותב הוא פעיל חברתי וחבר מועצת העיר רמלה