גן ילדים / צילום Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
אלפי ההורים שיצאו להפגין השבוע לא עשו את זה בגלל גננת מפלצתית אחת. ההתקוממות הצודקת של ההורים היא תגובה ליחס ארוך-השנים של מדינת ישראל לפעוטות ולתינוקות שנולדים כאן - והדרישות שלהם לא מספיקות.
אם התוצאה היחידה של ההתעוררות הציבורית החשובה שאנחנו עדים לה תהיה הצבת מצלמות במעונות או תקנות פיקוח מינימליות, זה יהיה פספוס היסטורי. החיים של הילדים שלנו שווים יותר מזה - הגיע הזמן שנדרוש אחריות אמיתית.
בצרפת, כל מי שרוצה לעבוד עם ילדים ותינוקות צריכה רישיון. אפילו אם היא מטפלת בילד אחד בביתה, בטח אם היא מטפלת בכמה. צרפת ואיתה גם מדינות אחרות מממנות בעצמן את מסגרות החינוך לגיל הרך, מכשירות את הצוותים ומבטיחות לכל ילד מקום במסגרת מפוקחת ואיכותית, במקרים רבים בהפעלה ישירה של המדינה או של הרשות המקומית.
ומה קורה כאן? בדרך-כלל, אף אחד לא יודע. יש בישראל מעל חצי מיליון ילדים וילדות מתחת לגיל 3, והמדינה לא יודעת איפה כ-77% מהם נמצאים בשעות שההורים שלהם בעבודה. רק כ-23% מהילדים נמצאים במסגרות מפוקחות וגם שם התקנים מועטים, הסייעות - שמשתכרות שכר משפיל - מתחלפות כל הזמן, והסטנדרטים לא מתקרבים להמלצות של מומחים לחינוך ולבטיחות של תינוקות ופעוטות. איך אפשר לשמור ככה על הילדים שלנו? איך אפשר להציל את חיי התינוקת הבאה?
דוח שפרסמה שדולת הנשים בישראל, מראה שמדינת ישראל משקיעה בילדים עד גיל 3 סכום אפסי ביחס למדינות אחרות. בריטניה, למשל, משקיעה פי 2.5 לילד לעומת ישראל, גרמניה פי 8.5, אוסטרליה פי 12, צרפת פי 15.5 ושוודיה פי 34.
ההורים הישראלים, שעובדים יותר שעות מבכל מדינה מערבית אחרת, נאלצים להשלים בעצמם את מה שהמדינה לא מספקת ולשלוח את הילדים למסגרות בשוק הפרטי, עבור סכומי עתק של 2,000-4,000 שקל בחודש ואף יותר. והתמורה עבור הסכומים האלה מחפירה.
כל הורה שחיפש מעון לילד/ה שלו יודע לספר שחלק גדול מהמעונות נמצאים בבתים ישנים ולא בטיחותיים, שחלקם קטנטנים או בלי חצר, בלי כיור, בלי מטבח נפרד, בלי המינימום שצריך. וברובם הגדול של המעונות, גם באיכותיים שבהם, עובדות כמטפלות נשים שלא עברו כל הכשרה או סינון משמעותי, עבור שכר מינימום או פחות, ועם תנאים סוציאליים מינימליים, אם בכלל.
וחשוב להזכיר כאן עוד דבר: הבטיחות, הבריאות והיחס שמקבלים הילדים הם אומנם הדבר החשוב ביותר, אבל לאיכות מסגרות החינוך והטיפול בגיל הרך יש גם השלכות נוספות.
המחקרים תמימי-דעים בנוגע להשפעה העצומה של איכות החינוך בגיל הזה על מיומנויות חיים ולמידה בעתיד. המשמעות של הפקרת התחום לשוק הפרטי היא שילדים מבתים אמידים יזכו לחינוך איכותי יותר - וכתוצאה מכך להזדמנויות רבות יותר - לעומת מי שלא היה להם את המזל להיוולד לבתים כאלה.
הפקרת התינוקות והפעוטות שכולנו שותפים לה בעל-כורחנו חייבת להיפסק. מצלמות בגנים לא יספיקו. המדינה חייבת לקחת אחריות מלאה על תחום הגיל הרך, להקצות תקציבים, לייצר הכשרה ומסלול תגמול משמעותי לצוותים ולבנות מערכת חינוך אמיתית, איכותית וציבורית לגילאי לידה עד שלוש.
הסרטונים המחרידים של ההתעללות בראש העין פקחו עיניים רבות והביאו את הציבור לדרוש פתרונות רציניים מנבחריו. הפעוטות וההורים בגן הזה שילמו מחיר גבוה ואכזרי מדי על ההפקרה ארוכת-השנים של תחום הגיל הרך, אסור שאף ילד ישלם אותו שוב.
זה הזמן לדרוש מהמועמדים לכנסת ולממשלה להתחייב להקצאת תקציבים גדולים שיעשו שינוי גדול. נכון, חינוך איכותי מגיל 0 זה דבר יקר. אבל זה הפתרון האמיתי היחיד, והחיים של התינוקות שלנו יקרים יותר.
הכותבת מנהלת תחום שוק תעסוקה, שדולת הנשים בישראל