הטייקון שטילטל את הפוליטיקה האמריקאית מת אתמול
הימים האלה מעניקים לנו הזדמנויות להיזכר בצומת שבו מתחככת הפוליטיקה בעולם העסקים.
בשבוע שעבר כתבנו כאן על לי אייאקוקה, האיש שהציל את תעשיית הרכב קרייזלר לפני 40 שנה, והפך בן-לילה לגיבור לאומי בארה"ב.
רבים יעצו לו לפרוט את ההערצה הציבורית העצומה כלפיו למטבע פוליטי, ולהתמודד על הנשיאות ב-1988. זה לא היה בשבילו. הוא היה סולן, והיה רגיל בציות מלא לפקודותיו. הוא היה קפריזי מדי ומחוספס מדי, והתקשה להשלים משפט מבלי לנבל את פיו.
כידוע לכולנו, זה לא מה שאמריקאים מצפים מנשיאיהם, והם לא היו מוכנים לסבול דייר כזה בבית, הלוא כן.
הקיץ הזה כנראה החליט לסגור מעגלים. אתמול (ג') מת רוס פרו (Perot), שעליו אפשר להגיד עוד יותר מאשר על אייאקוקה כי הוא בישר, ואולי איפשר, את דונלד טראמפ.
פרו, מיליארדר קטנטן-קומה מטקסס, עשה את הונו בשתי חברות פרטיות של שירותי מחשבים. את שתיהן מכר אחר כך לענקים בסכום כולל של 6.4 מיליארד דולר. לפני 27 שנה הוא הרעיד את אמות הסיפים של הפוליטיקה האמריקאית, כאשר החליט לממן מסע בחירות אישי לנשיאות, אף כי מעולם לא השתתף בתהליך הפוליטי.
פרו קיבל בבחירות של 1992 יותר קולות מכל מועמד עצמאי במאה השנה האחרונות: 19%, או 20 מיליון מצביעים. השיטה הפוליטית בארה"ב מציבה אין ספור מכשולים נוהליים בדרכם של מועמדים עצמאים. לעתים קרובות הם אפילו אינם מצליחים לכלול את שמם בגיליונות ההצבעה. כדי להיכלל צריך ארגון עצום ממדים, וארגון כזה זקוק למימון. בהיעדר בסיס מפלגתי, רק אדם עשיר מאוד יכול להרשות לעצמו להתמודד.
ב-1992, הנשיא ג'ורג' בוש האב ניסה לחזור ולהיבחר. נשיאים בדרך כלל מצליחים לזכות בתקופת כהונה שנייה, בייחוד לאחר שהם נוחלים ניצחון מפואר במלחמה. בוש הנהיג את ארצו לניצחון קל וחסכוני במלחמת כוויית, וביסס את מעמדה כ"מעצמת העל היחידה".
אבל ידו של בוש קצרה מלמנוע מיתון כלכלי חריף. המהום נרגז התגלגל ברחבי אמריקה עד שהפך לשאגה. זמן מה היה נדמה, שרוס פרו יתפוס את השור בקרניו, ויהפוך את המערכת הפוליטית על ראשה.
"יצור מן החלל החיצון"
בתחילת 1992 הראו הסקרים, כי הוא עשוי לנצח בבחירות. מיליונים נענו לקריאת ההתגייסות שלו. למרבה הסמליות, שני יועצים פוליטיים מפורסמים, אחד דמוקרט ואחד רפובליקן, הסכימו להיות מנהלים משותפים של מסע הבחירות שלו. המסר היה: איש עסקים פרגמטי, השונא מליצות ותמיד אומר את האמת, עומד לייתר את המונופול, או דואופול, המושל באמריקה מאז אמצע המאה ה-19.
ברגע אופייני של מסע הבחירות שלו, בעימות טלוויזיה עם הנשיא בוש ועם הטוען הדמוקרטי לנשיאות, ביל קלינטון, פרו ליגלג על חוסר יכולתה של המערכת הפוליטית להניב תוצאות, מפני שנשיא ממפלגה אחת וקונגרס בשליטת המפלגה השנייה נטרלו זה את זה במשך שנים. "כמובן אין זו אשמת הרפובליקאים ואין זו אשמת הדמוקרטים", אמר פרו. "יש באיזשהו מקום יצור מן החלל החיצון, המעולל לנו את כל זה".
במרכז מסע הבחירות שלו, פרו העמיד את החוב הלאומי של ארה"ב. החוב הזה גדל פי ארבעה בתוך 12 שנה. הממשלה הפדרלית חדלה אפילו לנסות לאזן את תקציביה. את הגירעון פרו המשיל ל"דודה המשוגעת שננעלה בעליית הגג ואיש אינו מדבר עליה עוד".
מקומות העבודה הנעלמים
חוץ מזה, פרו גם אסר מלחמה על סחר חופשי. ממשל בוש נשא אז ונתן על כינון אזור סחר חופשי עם מקסיקו ועם קנדה, מה שעמד להיוודע בראשי התיבות NAFTA. פרו אמנם היה איש עסקים, אבל דעתו על NAFTA הייתה יכולה לבקוע בקלות מגרונו של מנהיג פועלים. "האם אתם שומעים את קול השאיבה הזה?" הוא שאל, והשיב. "זה קולם של מקומות העבודה הנעלמים אל מקסיקו".
יידרשו עוד 25 שנה, כדי שהמסר הזה ייקלט ויתעכל. דונלד טראמפ יעמיד אותו ב-2016 במרכז מסע הבחירות שלו. במהלך רבע המאה, אמריקה אמנם תאבד מיליוני מקומות עבודה, כאשר קווי ייצור מסורתיים ינדדו מבתי החרושת של המערב התיכון אל צפון מקסיקו, אל סין, אל וייטנאם ואל הודו.
על הסכם NAFTA נשא ונתן ממשל בוש האב. חתם עליו ביל קלינטון, שניצח בבחירות של 1992. פרו ניסה לטרפד את ההסכם עד הרגע האחרון. הוא הובס בעימות טלוויזיה עם סגן הנשיא החדש אל גור. ההסכמה על סחר חופשי חצתה אפוא גבולות מפלגתיים, והקיפה את רוב המערכת הפוליטית. המערכת הזו כמובן תשלם מחיר כבד על ההסכמה הלבבית הזו.
מה למד טראמפ
חלק מן הרפובליקאים האמינו, ומוסיפים להאמין, כי גיחתו של פרו אל הפוליטיקה איפשרה את עליית ביל קלינטון לשלטון, ובהיעדרו רוב תומכיו היו מצביעים לטובת בוש.
קשה לבסס ניתוח פוליטי רציני על ההשערה הזו, אבל בהחלט ייתכן שמצביעי פרו לא היו תומכים במועמד הדמוקרטי לנשיאות. הם היו במידה רבה בני הדור הראשון של תנועת מחאה ימנית, אשר הגיעה אל פרקה כמעט 20 שנה אחר כך, ונודעה בשם 'מסיבת התה'. היא ייצגה התקוממות נגד שיטות הפעולה הפוליטיות והכלכליות של "האליטות". דונלד טראמפ היה הקליימקס שלה.
למרבה העניין, טראמפ ניסה תחילה את כוחו במפלגה שהקים פרו. היא נקראה 'מפלגת הרפורמה', והייתה ניסיון לא מוצלח לפרק את הדואופול הדמוקרטי-רפובליקאי. פרו עצמו התמודד על הנשיאות מטעמה ב-1996, וקיבל 9% מן הקולות - פחות מ-1992, אבל לא רע בשביל מפלגה שלישית. ההישג הזה זיכה את המפלגה במימון פדרלי לבחירות של 2000. פרו עצמו לא היה מעוניין, והתפתחה תחרות ערה על המועמדות - ועל המימון. אחד המתחרים היה דונלד טראמפ. פרו אגב התנגד לו מאחורי הקלעים. המפלגה מינתה בסופו של דבר מישהו אחר, קיבלה רק 0.4% של הקולות, וחדלה להילקח ברצינות.
טראמפ למד מן הניסיון ההוא שאין טעם להתמודד מחוץ לדואופול, ומוטב לנסות ולכבוש את אחת משתי המפלגות הגדולות מבפנים. הוא עשה כן ב-2016.
אי אמון אינסטינקטיבי
חלק ניכר מן השאלות שהציג פרו, ודיברו אל לבם של מיליונים, עדיין רחוקות מפתרון. החוב הלאומי למשל תפח מאז פי חמישה. התוכנית לשיקום התשתית, שפרו דיבר עליה ב-1992, עדיין ממתינה למימון.
סקרי דעת הקהל מוסיפים לשקף מאיסה של רוב האמריקאים באופן שבו מתנהלת המערכת הפוליטית שלהם. "וושינגטון", לא במובן של עיר אלא במובן של שיטה, מוסיפה לעורר אי אמון אינסטינקטיבי.
מה מעניין שסגן הנשיא הרפובליקאי ב-1992, דן קווייל, כינה אז את פרו "טייקון חם מזג", והאשים אותו שהוא רוחש בוז לחוקת ארה"ב ולחוקיה. זו בדיוק אותה הביקורת הנמתחת על טראמפ. בעוד 16 חודשים תהיה לאמריקאים ההזדמנות להודיע אם הביקורת הזו עושה עליהם רושם.
התקוות העצומות שעוררו פרו, בפועל, ואייאקוקה, בפוטנציה, היו תזכורת על עקרותה הגוברת של המערכת הפוליטית האמריקאית. היא איבדה דינמיות, פתיחות וגמישות; והתעורר ספק ממשי ביכולתה להתחדש.
עשרות מיליונים חיכו למשהו מעין דונלד טראמפ עוד לפני 40 שנה, כאשר אמריקה תלתה עיניים עורגות באייאקוקה. זה מקור כוחו של טראמפ וזה מקור תקוותו לחזור ולהיבחר.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
