נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שהם / צילום: ליאור מזרחי
מבוכה להנהלת בתי המשפט: שופטת בית משפט שלום פרסמה בשגגה את פסק דינה לפני שהוגשו סיכומי בעלי הדין בתיק. השופטת הודתה בטעות, אך טענה כי מדובר בפרקטיקה הרווחת "בתיקים רבים". נציב תלונות הציבור על שופטים, שופט העליון בדימוס אורי שהם, לא קיבל את הסבריה של השופטת ומתח עליה ביקורת חריפה.
המקרה שהגיע אל שהם עסק בהליך משפטי שהתנהל בבית משפט השלום. בסיומו של דיון הוכחות בתיק הורתה השופטת לצדדים, כמקובל, להגיש את סיכומיהם. מכאן החלו הדברים להסתבך: השופטת ביצעה טעות מצערת מבחינתה, שחשפה שהיא כלל לא נדרשת לסיכומי הצדדים בטרם תקבל את הכרעתה.
עוד בטרם הספיק התובע להגיש את סיכומיו, הועלה למערכת "נט המשפט" (מערכת אלקטרונית של הנהלת בתי המשפט, שבאמצעותה מגישים בעלי הדין את בקשותיהם ותגובותיהם, וצופים בהחלטות השופטים) מסמך הנושא את הכותרת "פסק דין". מדובר היה בפסק דין מנומק הבנוי מהמסד ועד הטפחות. במסמך שפרסמה השופטת כבר נותחה המשמעות של הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, אותה מלאכה שנוהגים לעשות בעלי הדין בסיכומיהם; נכלל הסכום המדויק שבו יש לחייב את הנתבע; ואפילו סכום ההוצאות שיש לפסוק לחובתו של הנתבע נקבע במסמך, שגם נחתם גרפית ואלקטרונית על-ידי השופטת.
שעה לאחר שעלה ל"נט המשפט", ובעקבות פנייה בהולה של הנתבע, הסירה השופטת את פסק הדין מהמערכת. השופטת ציינה כי מדובר היה בטיוטה בלבד, וכי הסיכומים ייקראו וייבחנו על ידה בטרם נתינת פסק הדין הסופי. עוד הבהירה השופטת כי "כך נוהג בית המשפט לעשות בתיקים רבים, למען שימור הזיכרון הטרי מההתרשמות מהעדים בדיון, ולרישום הממצאים המסקנתיים שעלו ממנו".
שימור הזיכרון
לאחר הסרת "פסק הדין" הגיש התובע את סיכומיו והמתין יחד עם השופטת לסיכומים שיגיש הנתבע. אלא שמבחינת הנתבע, ההבהרה של השופטת לא הספיקה, והוא התקשה לעבור על השגגה לסדר היום. בתלונה שהגיש לנציב התלונות על השופטים, טען הנתבע כי הוא חויב ב"פסק הדין" שהוסר לשלם 15 אלף שקל לתובע, כי לא ניתן באמת להחזיר את הגלגל לאחור. כראיה לכך, טען, ניתן להבחין שבסיכומים שהגיש התובע לאחר שפורסם והוסר "פסק הדין", הוא ממש הסתמך על הדברים שכתבה השופטת - ואף ציטט מהם "כמעט במדויק".
בנוסף, הנתבע המתלונן טען כי אין לקבל את טענת השופטת, שלפיה מדובר בפרקטיקה שתכליתה להבטיח את "שימור הזיכרון", כהגדרתה. לדבריו, השופטת הייתה יכולה לכתוב הערות שונות למען שימור הזיכרון, אך "כתיבתו של פסק דין שלם, סופי ומנומק, שברור כי אינו טיוטה חלקית, מעיד על גיבוש דעתו של בית המשפט" וגרמה לו "לעוול ולחוסר צדק משווע".
השופטת מצידה טענה בתגובה לתלונה כי מדובר ב"שגגה" שנפלה, והתייחסה אליה כאל "טעות קולמוס".
הכרעה קונקרטית
הנציב שהם לא קיבל את הסברי השופטת וקבע כי תלונתו של הנתבע מוצדקת, תוך שהדגיש את מה שאמור להיות מובן מאליו לכל שופט היושב בדין: "בהכנת טיוטה מלאה ומפורטת של פסק הדין, טרם שהושלם ההליך המשפטי, יש טעם רב לפגם".
שהם לא הסתפק בקביעה חמורה זו, ודחה גם את ניסיונה של השופטת להצדיק את הכנת המסמך מבעוד מועד, בכך שמדובר בטיוטה ראשונית בלבד. "ב'פסק הדין' ששוחרר אין מדובר ב'שימור זיכרון' בלבד, כדברי השופטת, אלא במסמך הנחזה להיות פסק דין של ממש, בהיותו מנומק, מפורט וכולל הכרעה קונקרטית בתיק, לרבות קביעת ההוצאות", ציין הנציב.
בהמשך החלטתו התייחס שהם לטענתה של השופטת כי מדובר בשגגה טכנית בלבד, ודחה גם אותה לחלוטין. שהם ציין כי "אין צורך לומר כי מתן פסק דין או החלטה במסגרת הליך שיפוטי אינו דבר של מה בכך", והוסיף: "מטעם זה נדרשת במערכת 'נט המשפט' חתימה אלקטרונית של השופט על כל פסק דין או החלטה... השופט הוא זה שברשותו מצוי הכרטיס החכם, והוא זה בלבד אשר רשאי לפעול במערכת לשם חתימתם האלקטרונית של פסק דין או החלטה. חובת זהירות מוגברת רובצת על כתפי השופט, ועליו לפעול תוך שימת לב מרובה".
לכן קבע שהם כי אין בטענתה של השופטת לשגגה או לטעות קולמוס "כדי להפחית מאחריותה לכשל שנגרם על-ידה".
התנהלות חריגה?
האם התנהלותה של השופטת שכתבה את פסק הדין עוד בטרם עיינה בסיכומי הצדדים, ופרסמה אותו בשגגה, מהווה התנהלות חריגה ויוצאת דופן - או שמא מדובר בתופעה רווחת יותר, כטענת שופטת השלום, שבמסגרתה מתקבעים השופטים בעמדתם? זאת, עוד בטרם ניתנה לבעלי הדין זכותם שבדין לנתח את חומר הראיות ולהניח את היסודות המשפטיים השלמים לחיזוק עמדתם?
פסקי דין רבים כוללים את כותרת המשנה "מן הכלל אל הפרט", המסמלת את העובדה שכעת בכוונת השופט לדון בסוגיה הקונקרטית שהובאה לפניו. הפעם נבקש לצעוד דווקא בכיוון הפוך - מן הפרט אל הכלל.
לפחות בכל מה שנוגע לשופטת הנילונה, אותה שגגה מקפלת בתוכה פרקטיקה בעייתית ורווחת, שהרי השופטת הודתה בתגובתה לתלונה כי "כך נוהג בית המשפט לעשות בתיקים רבים". כלומר, גם השופטת שהתלונה נגדה נמצאה מוצדקת, מודה כי היא נוהגת להתחיל ולכתוב את פסק הדין עוד בטרם שלב הסיכומים, לטענתה, בשביל "שימור הזיכרון".
ומה לגבי שופטים אחרים? הבאים לכותלי בתי המשפט השונים לא יתקשו לשמוע תיאוריות קונספירציה שונות, שלפיהן יש שופטים מסוימים המגיעים עם "דעה מהבית". אולם תיאוריות אלה, המועלות כצפוי על-ידי מי שהפסידו בהליך המשפטי, נעדרות כל ראיה וממילא אינן ניתנות להוכחה אלא במקרים חריגים בלבד. ייתכן כי הדבר דומה לתחושה הרווחת בקרב אוהדי ספורט מושבעים, שלעד יהיו משוכנעים כי שופטי המשחק מקבלים החלטות נגד קבוצתם, ללא קשר לטיב החלטתם.
נזכיר כי המקרה שהובא בפני שהם אינו היחיד שבו נמצאה מוצדקת תלונה של בעל דין על כך שהשופט כבר הכריע מראש בסוגיה שלפניו, עוד בטרם הסתיים ההליך המשפטי. בשלהי 2016 זכתה הפרקטיקה הזו להתייחסותו של נציב התלונות הקודם, שופט העליון בדימוס אליעזר ריבלין, שלא חסך את שבט ביקורתו עליה. המקרה שהובא לריבלין, שזכה לכותרת "על הפסול שבהכנת החלטה שלמה טרם נשמעו טענות הצדדים", עסק בתלונה שהוגשה נגד שופטת שלום. זאת, בטענה כי היא הכינה החלטה שלמה מן המוכן, עוד בטרם נשמעו בפניה טענות הצדדים בנוגע לבקשת המשטרה להאריך את מעצרו של חשוד.
הנציב ריבלין מצא את התלונה מוצדקת וקבע כי מדובר בהתנהלות שאינה ראויה. בהחלטתו שלח ריבלין מסר חד וברור למערכת המשפט: "אין להשלים כתיבתה של החלטה טרם שנשמע הדיון באותו עניין וטרם שנשמעו טענות הצדדים. התנהלות כזו עשויה לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט וליצור תחושה של מה שקוראים 'משחק מכור', שמסגרתו אין טעם בהשמעת טיעונים ובהצגת ראיות, שהרי עמדת השופט התגבשה מראש".
המקרה שבו עסק ריבלין ב-2016 חמור יותר מהמקרה שנדון בימים אלה בפני שהם. זאת, הן לאור העובדה כי במקרה ההוא נכתבה החלטת השופטת עוד בטרם נערך הדיון; אך בעיקר משום שבניגוד למקרה שהובא לשהם ועסק בתביעה אזרחית - האירוע מ-2016 נגע למעצרו ולכליאתו של חשוד. גם ריבלין התייחס לממד זה בהחלטתו, כשציין כי אין לכתוב החלטה עוד בטרם החל הדיון ככלל, אך בייחוד "כאשר מדובר בהחלטות הנוגעות לפגיעה בזכויות יסוד של אדם ובשלילת חירותו".
ראשי פרקים והערות
שופטים בכירים לשעבר מבתי המשפט המחוזיים, ששוחחו עם "גלובס", הביעו הסתייגות מהפרקטיקה שהשופטת הודתה בשימוש בה, והדגישו כי מקרים קיצוניים כמו אלה שתוארו בהחלטות של שהם וריבלין, אינם דבר שכיח.
כך, שופט מחוזי, שכיהן בעבר כנשיא בתי משפט השלום, מסר כי למיטב ידיעתו מדובר בפרקטיקה לא מקובלת בקרב שופטים אחרים. "שופטים רושמים לעצמם ראשי פרקים והערות - אבל לא שמעתי על מקרים שבהם כל פסק הדין נרשם עוד בטרם שלב הסיכומים".
שופט מחוזי נוסף, ששימש במספר תפקידים בכירים במערכת המשפט, ציין: "יכול להיות שיש שופטים שנוהגים כך. אין לי סטטיסטיקות, ולא עקבתי אחרי זה במסגרת תפקידיי", אך הודה כי "ממה שאני כן יודע, היו שופטים בעבר שהיו מתחילים לכתוב את פסק הדין בשלבים מוקדמים. יש כל מיני כאלה שמתחילים לכתוב, אפילו מהישיבה הראשונה. אבל זה יותר סיכום עדויות, לא קביעת עמדה ברורה. אני לא בטוח שיש לראות בכך ששופט לוקח רישומים ומציין לעצמו הנמקות, כהתנהגות לא נאותה. אם הנציב קבע את מה שקבע - הוא כנראה התרשם שבמקרה הזה הייתה הפרזה".
השופט הוסיף עוד: "דבר אחד ברור - אסור לפסוק את הדין לפני שהסתיים ההליך. זו קביעת דעה מוקדמת, וזה בעייתי מאוד. מקרה שבו קובעים כבר את הסכומים, ואפילו את סכום ההוצאות, והכול סגור וחתום, נשמע לי חמור מאוד. אולי יש שופטים שיכולים להגיד לעצמם שהם כותבים את ההחלטה מא' ועד ת', ואם ישתכנעו שדברים צריכים תיקון - יתקנו את זה. אבל גם אם שופט מחליט שהוא עושה את הדבר הזה - לקבוע הוצאות עוד לפני סוף ההליך זו ממש הפרזה, וזה באמת נראה מוזר".
בשולי דבריו הזכיר השופט כי קשה מאוד למערכת לגלות אם קיימים שופטים, שאכן כותבים את כל ההחלטה עוד בטרם הסתיים ההליך, שכן סביר כי גם אם יש שופטים נוספים שעושים זאת, כמעט בכל מקרים הם יפרסמו אותה רק בסיום ההליך. השופט ביקש לציין כי חשוב לזכור ששופטים נתונים כדרך קבע ללחצים רבים מצד המערכת, שמבקשת מהם לכתוב פסקי דין רבים בזמן קצר.
תגובת מערכת בתי המשפט: "התקלה אינה משקפת התנהלות כלל-מערכתית"
ממערכת בתי המשפט נמסר בתגובה: "כפי שעולה בבירור מהחלטת הנציב, התקלה מושא התלונה היא נקודתית למקרה זה ואינה משקפת התנהלות כלל-מערכתית. החלטת הנציב התקבלה אצלנו אך לאחרונה, ומשמעותיה נלמדות.
"בעניין הוגשה בקשת פסלות (לפסול את שופטת השלום שפרסמה את פסק הדין לפני הסיכומים, מלדון בתיק - מ' ב'), שנדחתה. ערעור על ההחלטה לדחות את הבקשה תלוי ועומד בפני נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. בנסיבות אלה לא נוכל להוסיף על האמור".