זבל / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
ב-2018 קנינו יותר מב-2017: יותר בגדים, יותר צעצועים, יותר טלפונים סלולריים, יותר מוצרי אלקטרוניקה, יותר מוצרי מזון והזמנו הרבה יותר חבילות מחו"ל. באותו זמן בדיוק, השלכנו את החפצים הישנים לאשפה. אומנם חלקנו הגדילו לעשות וחילקו את הפסולת הביתית בין פחי המיחזור הצבעוניים, ואולי אפילו הרחיקו עד כלוב בקבוקי הפלסטיק במורד הרחוב, אבל האם חשבנו לרגע לאן נעלמים הרי האשפה שאנחנו מייצרים, לעתים ללא חשבון, ומה מחירם הסביבתי והכלכלי?.
אחד הדברים המשפיעים על ההתחממות הגלובלית הוא האשפה הביתית שלנו. לפי האו"ם, משבר אקלים אחד לפחות מתרחש בכל שבוע, וב-20 השנים הקרובות אנחנו עתידים להוציא 2.7 טריליון דולר על תשתיות שונות בכדי להתמודד עם האפקטים של ההתחממות הגלובלית ועוד 520 מיליארד דולר בשנה על התמודדות עם משברי אקלים נקודתיים.
לפי עמיעד לפידות, ראש תחום פסולת באדם טבע ודין, הפסולת האורגנית בישראל אחראית על כ-20% מפליטות גזי החממה שלנו. "15.5 טריליון קילו של גזי חממה נוצרים רק מהפסולת האורגנית. בנוסף, אנחנו מייצרים מיליון טון פלסטיק בשנה, שווה ערך לשני מיליון טון דלק - כמו 10 מיליון רכבים פרטיים. כלומר, הפסולת שלנו מייצרת יותר גזי חממה מכלי הרכב שלנו. את הפסולת הזו צריך להפריד ולמחזר. אין מספיק מודעות, ואין מנהיגות שתוביל את התהליך הזה".
המשרד להגנת הסביבה מעריך כי אדם בישראל מייצר כ-1.7 ק"ג פסולת ביום - מהנתונים הגבוהים בעולם, וקצב גידול הפסולת הביתית שלנו עומד על 2% בשנה. לפי הבנק העולמי, ייצור האשפה הממוצע בעולם עומד על 1.2 ק"ג לאדם. בסה"כ, מייצרים הישראלים 5.4 מיליון טון אשפה בשנה.
עד שנת 2050, צפויה ישראל להיות המדינה הצפופה בעולם המפותח: קצב גידול האוכלוסייה שלנו גבוה, ומהגרים מרחבי העולם ממשיכים להגיע לכאן. התחזיות הדמוגרפיות מציבות את ישראל בפני בעיה: אנחנו עומדים לייצר הרבה יותר זבל, וחייבים לייעל את הטיפול בו כדי לא להיקלע למשבר. "באיזשהו שלב, בעתיד הלא רחוק מאוד, ייגמר המקום הזמין להטמנת אשפה בישראל. אנחנו ארץ קטנה וצפופה ואין כאן זמינות של קרקע. עוד בימי חיינו אנחנו 'נזכה' לראות שלא יהיה יותר מקום להטמין בישראל, ואף אחד לא ירצה לקנות את האשפה שלנו", מזהיר פרופ' יצחק הדר מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית.
ב-2017 שילמו תושבי ישראל כ-3.6 מיליארד שקל על הטיפול בפסולת - לא מעט כשלוקחים בחשבון את בור הגירעון. בעוד 30 שנה, לפי מבנה העלויות הנוכחי, עלות הטיפול בפסולת צפויה לעמוד על לא פחות מ-6.3 מיליארד שקל.
34% מהאשפה שלנו מורכבת משאריות מזון, 18% מפלסטיק, 16% מנייר, 8% משאריות קרטון, 6% של חיתולים, ו-5% של פסולת בניין. מתוך כלל הפסולת, רק 20% מגיעים למיחזור, בעוד 80%, החלק הארי, מוטמן בקרקע ללא למיון - מהנתונים הגרועים במדינות ה-OECD.
"אנחנו חופרים בור גדול ודוחסים אליו פסולת. לחלק מהחומרים לוקח עשרות ומאות שנים להתפרק, והחומרים האלה פולטים גז ומוציאים נוזלים. נוצרות פליטות לא ידידותיות לסביבה. זו לא שיטה בת-קיימא", מסבירה ד"ר שירה דסקל, מומחית בניהול פסולת וברגולציה סביבתית מבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי.
ישראל נמצאת בתחתית מדינות ה-OECD
בזמן שהעולם מתקדם - ישראל נדחקת לתחתית טבלת מדינות ה-OECD בטיפול בפסולת. "במשך כ-30 שנה המשרד להגנת הסביבה מנסה להפחית את כמות הפסולת המוטמנת. הייתי מצפה שאחרי כל השנים האלה נתקדם לאנשהו, אבל עדיין לא התקדמנו", אומר פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, שמייעץ באופן וולונטרי לעיריית באר שבע בנוגע לטיפול בפסולת. "אין לנו תוכנית-אב רצינית לטווח הרחוק לטיפול בפסולת, כזו שמתכללת את כל הבעיות והפתרונות. ואת רוב הפסולת, כמובן, אנחנו מטמינים בנגב ולא במרכז".
כדי לייעל את הטיפול בפסולת ולהפחית את היקפי ההטמנה, הקימה מדינת ישראל את 'הקרן לשמירה על הניקיון'. אל הקרן זורמים מדי חודש היטלי ההטמנה: כסף המשולם על ידי הרשויות המקומיות, כלומר - מכיסי האזרחים. לאורך השנים הצטברו בה מעל מיליארד שקלים, לפי משרד האוצר, אך למרבה ההפתעה רק חלק מתקציב הקרן שנועדה לממן את מהפכת הפסולת, שימשו בפועל לטובת פיתוח חלופות להטמנה.
חלק מעודפי הכספים בקרן עברו למשרד האוצר, שגם דרשו בעבר להעביר באופן קבוע 50% מיתרת התקבולים לקופת המדינה. במשרד לאיכות הסביבה מדגישים שהכסף שנלקח הוא תמורת הרשאה להתחייב, והסכומים יחזרו לקרן לפי ביצוע. "ההיטל הופך למס", אומר פרופ' וולפסון. "לא רק שלא משתמשים בחלק גדול מהכסף לטיפול בפסולת ולא מפחיתים את ההטמנה, תקצבו ב-10 מיליון שקל את מוזיאון הטבע - מה לו ולהפחתת הפסולת? במשך 30 שנה מדברים על להפחית ולא ממש עושים את זה".
מה יקרה בעוד כמה שנים קדימה אם נמשיך ככה?
"אנחנו נטבע בזבל שלנו. הקרקע שלנו יקרה והטמנה היא פתרון גרוע מאוד. כל-כך הרבה שנים בכל העולם מטפלים בפסולת, אי-אפשר פשוט לעשות את זה כבר גם כאן? לא צריך להמציא את הגלגל. רק לאמץ פתרונות".
יצוין כי המשרד לאיכות הציג בשנה שעברה אסטרטגיה חדשה לטיפול בפסולת עירונית בישראל 2030. לצורך ביצוע התוכנית אישרה הנהלת קרן הניקיון תקציב של מעל ל-4 מיליארד שקל לשנים הבאות. מטרת התוכנית היא להוביל להפחתת שיעור ההטמנה מ-80% ל-26% ב-2030, ולהעלאת שיעורי המיחזור.
ההזדמנויות העסקיות נמצאות כבר כאן
אחרי שייבאה בכל שנה 40 מיליון טון פלסטיק למיחזור לשטחה, סין סוגרת את שעריה. מחיר הפקת הפלסטיק ירד, וגם העלייה באיכות החיים הובילה לכך שהסינים מייצרים עכשיו מספיק זבל למיחזור משל עצמם. גם הודו, שבמשך שנים קולטת פלסטיק למיחזור, עלולה לחדול מכך בקרוב.
אוניברסיטת ג'ורג'יה מעריכה שנוכח המצב החדש, עד 2030 יהיו בעולם 10 מיליון טון אריזות פלסטיק ללא מענה שיזהמו את הקרקע, הים והעולם. מדינות רבות בעולם נותרות כעת מול שוקת שבורה - האירופים, כך מסתבר, שולחים חלק ניכר מהפלסטיק שלהם לסין. סגירת השערים דוחפת מדינות רבות לחפש פתרונות וליישם מהלכים אגרסיביים לצמצום שימוש בפלסטיק.
"אין יותר חצר אחורית שאפשר לזרוק בה את הזבל. כל אוכלוסייה צריכה לטפל עכשיו באופן מקומי בפסולת שהיא מייצרת", אומרת ד"ר שירה דסקל. "לשלוח פסולת לחו"ל במכולות זה גם מאוד לא סביבתי. יש כאן עניין של צדק חלוקתי וחברתי - להפוך חברות עולם שלישי לחצר אחורית, לפח הזבל של העולם המערבי, זה משהו שלא צריך לקרות. אנחנו צריכים לקחת אחריות בעצמנו".
המשבר מוביל לא רק ממשלות לחיפוש פתרונות, אלא גם את המגזר העסקי לחיפוש הזדמנויות לצמיחה בתחום. בין אם מדובר בפחד מפני הצפת הפלסטיק והפסולת, או בתנועת המחאה האקלימית שמתחזקת ברחבי העולם, המגזר העסקי גם הוא מתעורר. ייתכן שעסקים מבינים את האחריות התאגידית שלהם, או פשוט קוראים את השוק ומבינים שהם עלולים להתעורר בוקר אחד לרגולציה שתשנה את כללי המשחק, ותדחוק אותם לשנות את המוצרים שלהן בלוח זמנים בלתי אפשרי, כשעוד ועוד מדינות מכריזות בשנה החולפת על 'מצב חירום אקלימי'.
לפי נילסן, בארה"ב לבדה יש ירידה של 2% בצריכה של אריזות חד-פעמיות בשנה החולפת - נראה שהצרכן האמריקאי הופך למודע יותר. התעשייה המזהמת של האריזות החד-פעמיות היא שוק של 3 מיליארד דולר רק בארה"ב, ולכן יש כאן הזדמנות עסקית: לקפוץ מהר לרכבת העסקים האקולוגיים. לפי הערכות של ריסרצ' מרקט, נכון ל-2018, עוד לפני מפץ המודעות הגדול והתחזקותה של מחאת האקלים העולמית, שווי השוק של אריזות ומוצרים ברי-קיימא ואקולוגיים בכל העולם, שווה ל-225 מיליארד דולר, ובעל צפי גדילה של 6.5% בשנה, כשעד 2023 הוא צפוי להגיע לשווי של 341 מיליארד דולר בעולם.
מותגים רבים מבינים שבעידן החדש הזה, הם עלולים לייצר ערך שלילי למותג, אם הלוגו המהודר שהם כל-כך גאים בו ימשיך להתנוסס על אריזת פלסטיק מזהמת. הצרכנים עוברים שינוי, מודעים יותר לנזקים של המוצרים שהם רוכשים, וחלקם גם לא יכולים לסבול יותר את המחשבה על כך שהם במו-ידיהם גורמים לנזק שעלול לא להיות בר תיקון. בפועל אפשר לראות כבר את השינוי: בארה"ב, דיסני הוציאו משימוש קשיות חד-פעמיות בפארק, ואיתם גם סטארבאקס ושורה של עסקים בארה"ב. האגן דאז וטייד בוחנות אפשרות של אריזות רב-פעמיות למוצריהן, וגם יוניליבר ופפסי מחפשות פתרונות.
רבים מהעסקים משתפים פעולה עם חברות מיחזור כדי לייצר פתרונות ברי-קיימא, ובכמה מדינות בארה"ב מתבצע פיילוט: החברות משווקות לצרכנים מוצרים באריזות רב-פעמיות, ואוספות אותם כשהצרכנים מסיימים את התכולה ומבצעים הזמנה חדשה.
בארה"ב ובכמה מדינות באירופה, קמו בתקופה האחרונה סופר מרקטים במודל בר-קיימא: האזרחים מוזמנים להביא עמם את האריזות הרב-פעמיות מהבית, לשקול מוצרים ולמלא את הצנצנות האישיות, ולרכוש מגוון מוצרים מחומרים שלא פוגעים בסביבה כמו מוצרי היגיינה רב-פעמיים, מברשות שיניים מבמבוק, חומרי ניקוי אקולוגיים, בקבוקים רב-פעמיים, אופנה מחומרים ממוחזרים כמו פלסטיק ועוד.
כחלק מהתהליך של החשיבה על הסביבה וגם כרצון להתייעל עסקית, חברות רבות מאמצות תוכניות לטיפול בפסולת, חיסכון או מעבר לאנרגיה מתחדשת ומודלי מיחזור פנימיים. בנק אוף אמריקה מתכנן עד שנת 2020 להוריד כ-35% מכל ייצור הפסולת שלו והחליט לעבוד רק עם ספקים המחויבים לשמירה על איכות הסביבה, מפעילים תוכניות המעודדות את עובדיהם לשמור על הסביבה ומשתתפים ברכישת רכבים חשמליים עבור עובדיהם. וולמארט, אחת הרשתות השנויות במחלוקת שתדמית המותג שלה לא חיובית במיוחד בקרב רבים מהאמריקאים, אימצה תוכנית לייעול צריכת החשמל שלה, והתחייבה שהציוד שהיא מוכרת יהיה בעל דירוג אנרגיה חסכוני יותר.
לכל הנתונים האלה מצטרף נתון מסקרן של פוטנציאל התעסוקה בתחום: לפי דוח האו"ם, כ-18 מיליון משרות נוספות ייווצרו עד 2030 בעקבות המעבר לעסקים אקולוגיים, אם יאומצו מודלים של עצירת מגמת ההתחממות הגלובלית. בתחום האנרגיה, תהיה גדילה של 11% בפוטנציאל המשרות, גדילה של 1.7% בעולם הבנייה (מקביל ל-4 מיליון משרות ייצור), וגם סקטורים כמו ניהול פסולת וחקלאות יגדלו. בסופו של דבר, יצירת המשרות החדשות עשויה להיות גדולה משמעות מאשר פגיעה במשרות הקיימות. בסך-הכול יתווספו 24 מיליון משרות, ויאבדו 6 מיליון משרות ברחבי העולם.
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר כי "פרסמנו אסטרטגיה חדשה לטיפול בפסולת עירונית בישראל 2030. תקציב התוכנית כולל פעולות כהקמת מתקני השבת אנרגיה מפסולת, מתקני מיון פסולת, מתקני טיפול בפסולת האורגנית ועוד. ביצוע התוכנית החדשה ישנה באופן משמעותי את הטיפול בפסולת בישראל. לכל בר-דעת ברור כי אין דרך להקים מתקנים מהסוג הזה מהיום למחר, ומדובר בפעולות מורכבות שהמשרד יוציא אל הפועל לאורך השנים הקרובות.
"יצוין כי הכנסות הקרן, המבוססות על תשלום דמי היטל ההטמנה הקבועים בחוק שמירת הניקיון, מיועדות למטרות אלה בלבד, ויכולות להיצבר לאורך השנים - מתוך ההבנה שאלה פרויקטים ארוכי-טווח, ובצורה זו תוקצבה האסטרטגיה החדשה.
אי-אפשר להסתפק במיחזור: "צריך לצמצם את ייצור הפסולת"
כדי לייעל את הטיפול בפסולת, ב-2010 קידם המשרד להגנת הסביבה מהלך של הפרדת פסולת במקור: האזרחים נקראו להפריד בין אשפה יבשה לרטובה, ולהשליכה לפחים מתאימים. לפי דוח מבקר המדינה, המשרד לא אסף נתונים בסיסיים על העלויות שהמשק יישא בהן, ולא נעשתה הערכה אודות אחוז הפסולת המופרדת הצפוי ועלות הקמת ותחזוקת מתקני הקצה.
כתוצאה מכך, לא הייתה הערכות לקליטה של הפסולת הזו באתרים מתאימים, וכך נוצר מצב שהתושבים מלאי הכוונות הטובות הפרידו את האשפה הביתית שלהם, אבל הפסולת לא אחת מצאה את עצמה מושלכת כולה לאותו בור באדמה, והמהלך נפסק. בנוסף, הרגולציה הביאה בין היתר לעלייה בעלויות הטיפול בפסולת.
"אבי גבאי, כשר להגנת הסביבה, החליט בסוג של שליפה מהמותן להפסיק להפריד פסולת אורגנית במקור, וזו הייתה טעות", אומרת מאיה יעקבס, מנכ"לית עמותת 'צלול'. "אם היו ממשיכים להפריד את הפסולת הרטובה בפחים חומים, אפשר היה לזרוק איתה גם את הכלים המתכלים ולייצר להם מתקני טיפול של קומפוסט גדולים. כרגע, בלי זה, למעשה אין איך לטפל בכלים מתכלים".
רבים מהאזרחים עדיין ממשיכים להפריד את האשפה הביתית שלהם.
"חשוב מאוד להמשיך להפריד את האריזות כדי להפחית את הכמויות המוטמנות וכדי להשפיע על הממשלה לטפל טוב יותר באריזות המופרדות. חשוב לשמור על הרגלים אלה ובמקביל לפעול בדחיפות לכך שהממשלה גם תייצר פתרונות טובים יותר כדי למחזר ולתת פתרון אמיתי לבעיה".
בעולם קיימים פתרונות שונים למיחזור או לטיפול בפסולת, כמו משרפות מיוחדות שחלקן ניצבות במרכזי ערים. המשרד להגנת הסביבה, גם הוא מדבר על הפתרון הזה. "הפתרון של המשרפות הוא טוב יותר מהטמנה", אומר פרופ' וולפסון. "40% מהפסולת בישראל אי-אפשר למחזר. החשש הגדול שלי הוא שמתקן שכזה יאפשר לא למחזר אפילו את מה שאפשר.
"אם מטפלים נכון במשרפה, מפרידים במערכת הסגורה ושמים את כל ההגנות - זה יכול להיות סביבתי. אבל החשש שלי הוא שגם זה ייקח עוד הרבה שנים, וגם שזה יהיה פתרון בסוף להכול: לא יפרידו פסולת, יחשבו שזה לא כלכלי למחזר או להפריד ויגידו - 'לא נורא, יש משרפה - נכניס הכול פנימה'.
"זה לא נכון מבחינת מאזן חומר - כשאפשר למחזר וליצור חומר חדש ממשהו. אבל גם את זה לא עושים. לא מזמן אישרו מתווה למתקן שריפה בצפון ובדרום, וברור שלא בתל-אביב. יש כאן גם עניין של צדק חלוקתי וחברתי. הקרקע הרי בתל-אביב נורא יקרה - אז ישנעו את הזבל למשרפה במקום אחר. גם השינוע שורף פחמן ומייצר זיהום".
ממחזרים בישראל כרגע 20% מהפסולת, מהנתונים הנמוכים ב-OECD.
"גם כשאנחנו ממחזרים, המיחזור הוא פתרון קצה. כבר יש פסולת וצריך לעשות איתה משהו. צריך לנסות לעשות צעדים של צמצום פסולת במקור. כשצריך לטפל בפסולת שנוצרת, הרבה פעמים מבחינה אנרגטית נדרשת השקעה רבה, וגם לא מעט זיהום כרוך בכך".
דר' שירה דסקל אומרת כי "הציבור שמפריד בקבוקי פלסטיק אומר 'יופי, הפרדתי את הפלסטיק, אני ממחזר'. אז לא - אתם לא ממחזרים, אתם מפרידים. עכשיו צריך לשנע את הבקבוקים ושיהיה מפעל שיקלוט אותם ושזה יהיה כלכלי. בסוף 2018 מפעל מיחזור הפלסטיק היחיד בישראל נסגר. היום מה שעושים עם הבקבוקים זה לשלוח אותם החוצה - למדינות אחרות שעדיין קולטות בקבוקים למיחזור, אבל זה לא יימשך לנצח".
מיחזור של מה שאפשר הוא טוב, אבל לא פותר לחלוטין את הבעיה.
"לחשוב שאפשרי להפוך פסולת ממטרד למשאב, זו פרספקטיבה מאוד בעייתית, וזו פרה קדושה שהגיע הזמן לשחוט. כשמתקשרים לציבור שהפסולת שלו היא משהו בעל ערך שאפשר לעשות איתו משהו - זה לומר: 'אין שום בעיה בזה שאתה מייצר פסולת', כשזה ההפך הגמור. לטפל בפסולת זה דבר מאוד יקר.
"הציבור צריך להבין שהוא משלם על זה, ושעדיף לצמצם ככל הניתן את כמות הפסולת שהוא מייצר. זה לא רק מפגע אקולוגי, אלא גם נטל כלכלי כבד. השיטה הנחשבת לעדיפה לטיפול בפסולת, היא קודם כל צמצום. אי-אפשר למנוע ייצור של פסולת בכלל, זה תוצר לוואי של הקיום שלנו - אבל אפשר לצמצם".