רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי הפורשת / צילום: רון קדמי
מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק-עמינח, הודיעה לאחרונה על התפטרותה ובכך הצטרפה למנכ"לים של בנק הפועלים ובנק דיסקונט. נוצר מצב תקדימי שבו שלושת הבנקים הגדולים מחפשים במקביל מנכ"לים חדשים. האם יש קשר בין ההתפטרויות ומגבלות השכר החמורות החלות על המתפטרים? האם יוכלו הדירקטוריונים של שלושת הבנקים הגדולים לאייש את התפקידים, שהם קריטיים לתפקוד הבנקים, במועמדים הטובים ביותר שניתן להשיג?
בשנת 2016 חוקקה הכנסת חוק שהגביל בצורה דרסטית את השכר בבנקים ובחברות הביטוח. החוק עמד על הפרק תקופה ארוכה, אבל רק ברגע האחרון ממש, במהלך בזק של פחות מ-24 שעות, הוכנסה לתוכו הגבלה קשיחה, לפיה השכר במערכת הפיננסית, ובעיקר בבנקים ובחברות הביטוח, לא יעלה על כ- 2.5 מיליון שקל, כולל תנאים נלווים, הפרשות לסיום כהונה וכל הטבה נוספת.
המצדדים בחוק סברו כי יש להפסיק את "השתוללות השכר" בבנקים ובחברות הביטוח, שהרי אלה מחזיקים בכספי הציבור ועל כן ראוי שמנהליהם ירסנו את עצמם.
המתנגדים לחוק האמינו, כי החוק יגרום לעזיבה של הבכירים והמוכשרים ביותר בבנקים ובחברות הביטוח, יקשה על הבנקים וחברות הביטוח לגייס מנהלים מוכשרים ומנוסים, ופוגע בחופש העיסוק ובזכותו של כל אדם למצות את כישוריו ואת כושר ההשתכרות שלו, ובסופו של דבר יוביל לירידה מתמשכת ומסוכנת באיכות הניהול בגופים שהם בעלי חשיבות ראשונה במעלה למשק בריא.
החוק נכנס לתוקפו בשנת 2016, ולמרות שחלפו מאז פחות משולש שנים, סיימו את כהונתם או הודיעו על סיום כהונתם לא פחות מארבעה מנכ"לים של שלושת הבנקים הגדולים. קשה לטעון כי מדובר במקריות גרידא וכי כל אחד מהם החליט לפרוש מסיבות שאינן קשורות להגבלת השכר, שדרדרה באופן קיצוני את רמת השתכרותם של הבכירים במערכת הפיננסית בהשוואה לעמיתיהם בחברות הציבוריות במגזרים אחרים.
רק כדי לסבר את האוזן, רוסק-עמינח, אחת המנהלות המוערכות במשק שמנהלת תאגיד ענק הנמצא בעשירייה הראשונה במונחי שווי שוק, מספר עובדים ורווח שנתי, נמצאה בסיכום שנת 2017 במקום ה-202 ברשימת מקבלי השכר בחברות הציבוריות. מנכ"לית דיסקונט לילך אשר-טופילסקי, גם היא מנכ"לית מוערכת, מצאה את עצמה במקום ה-252.
הטענה כי לנתונים אלה אין שום קשר להתפטרותם של ארבעה מנכ"לים נראית מנותקת מהמציאות.
לחוק זה אין אח ורע בעולם. בהיעדר תקדים כלשהו בעולם, מהווה החוק בבחינת "ניסוי בבני אדם" (או ליתר דיוק, ניסוי במנהלי הבנקים וחברות הביטוח). במסגרת הניסוי נבחנו השאלות הבאות: האם יסכים מנהל מוכשר ובעל פוטנציאל השתכרות גבוה להקדיש את הקריירה שלו ולכהן שנים ארוכות במוסד פיננסי (על כל האחריות האישית האדירה הנלווית לתפקיד), על אף שיוכל להרוויח שכר גבוה בהרבה בסקטורים אחרים במשק?
האם הכבוד והיוקרה הנלווים לכהונה כמנכ"ל או משנה למנכ"ל של בנק או של חברת ביטוח גדולים, יגרמו למנהלים בכירים ומוכשרים לוותר על הפיתויים הכלכליים שמזמן להם המגזר העסקי הלא פיננסי?
נתוני העזיבה של מנכ"לים ומנהלים בכירים אחרים מלמדים כי התשובה לשתי השאלות היא ככל הנראה שלילית.
נודה על האמת, החוק נועד לשרת מטרות פופוליסטיות. הטענה כאילו החוק הצליח - שהרי עובדה היא שמגזרי הבנקאות והביטוח לא התמוטטו, היא טענה מופרכת ומזכירה את הבדיחה על בעל הסוס שכל יום הפחית את כמות האוכל שלו...
כאשר המחוקק עושה ניסויים כלכליים בבכירי המגזר הפיננסי ומתגלים לנגד עיניו הנזקים (מספר העזיבות החריג והקשיים בגיוס מנהלים מוכשרים ממגזרים אחרים במשק) שגרם הניסוי, חייבים להודות שהניסוי במנהלי הבנקים וחברות הביטוח נכשל, וכי הגיעה העת להעביר את החוק מן העולם.
הכותב שותף במשרד מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות' וייצג את איגוד הבנקים בעתירה לבג"ץ נגד החוק להגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי