בנמין נתניהו ואהוד ברק / צילום: משה מילנר לעמ
דפדוף בדפי הארכיון מזכיר לשוכחים, שבדצמבר 2004 מפלגת העבודה השתעשעה ברעיון להחזיר את אהוד ברק להנהגתה, כמעט ארבע שנים לאחר תבוסת הבחירות שלו שהעלתה את אריאל שרון לשלטון.
"היא עכשיו חוככת בדעתה", כתבתי אז בעמודים האלה, "אם לא הגיעה השעה להחזיר לעמדת מנהיגות את האיש שהרס את הבסיס האלקטורלי שלה, הרחיב את הפער התרבותי בינה ובין 'ישראל האמצעית', ניסה להרוס את מוסדות הרפובליקה הישראלית, הפגין חוסר הבנה של תהליכים פוליטיים, והאזין בייחוד לעצמו - איש שענן של חוסר לגיטימיות העיב על חודשי שלטונו האחרונים, איש שעדיין לא ביקש סליחה".
הדפדוף נמשך. ביוני 2007 התחילה להידון האפשרות הסוריאליסטית, שבבחירות הבאות לכנסת, ב-2009, יתמודדו בנימין נתניהו ואהוד ברק על השלטון. עבדכם הנאמן כתב אז: "בנימין נתניהו נגד אהוד ברק? כל השומע יצחק, אילו השומע שמע נניח לפני שנתיים, כאשר כל אחד מן השמות האלה התחרז עם כישלון יוצא דופן; וכריכת שניהם יחד נשמעה כמו התקפה לא-סבירה על השכל הישר".
הפסיד, החמיץ, החטיא
כבר ב-2007 היה צורך לרענן את זיכרונם של סוציאל-דמוקרטים וליברלים ישראלים. "סוף-סוף, לא את השלטון בלבד הפסיד ברק", כתבתי. "הוא הפסיד את השלום. ולא את חוזה השלום בלבד הוא הפסיד, אלא את מצב הדעת הציבורי שהיה יכול לאפשר אותו. מכל בחינה שהיא, אהוד ברק החזיר לאזרחי ישראל מדינה במצב גרוע לאין שיעור ממה שקיבל. אשר ליציאה מלבנון, גדולתו של ההישג הזה התחוורה במלוא חיוורונה שש שנים אחר כך.
"ברק לא רק הפסיד, ולא רק החמיץ, ולא רק החטיא. הוא גם היה מוכן לקשור קשר נגד המוסדות הדמוקרטיים. הוא ניהל משא-ומתן גורלי אף כי לא היה לו עוד מנדט; הוא התחמק בדלת האחורית של פגרת קיץ בכנסת, כדי למנות שרים ללא אישור; הוא הצטרף אל מרתון סיום נשיאותו של ביל קלינטון, בניסיון לכפות נוסחה פוליטית וטריטוריאלית על ציבור שלא רצה בה (בטאבה).
"אכן, הקריירה שלו הסתיימה אחת ולתמיד עד שהתחדשה במלוא הקיטור ובמלוא המימון הטראנס-אטלנטי. הוא מבטיח שהוא למד את לקח טעויותיו. זה כמובן מצוין ומעורר הערכה, חוץ מזה שעצם טעויותיו עדיין חשובות יותר מאשר עצם נכונותו להכיר בהן. אנשים מאבדים שלטון בגלל טעויותיהם, הם אינם חוזרים אל השלטון מפני שהואילו להודות בהן באיחור של כמה שנים".
"כן, מפלגת העבודה אינה יודעת את נפשה מייאוש ומחרדה", כתבתי ביוני 2007. "היא הפכה להתאחדות של חתרנים בלתי-נלאים, המגדפים זה את זה בפומבי, ומשגרים אות ברור שאין להם כוונה לחדול לחתור גם לאחר שיתפזר העשן וייוודעו התוצאות. אבל גם בנסיבות האלה, אם אהוד ברק הוא התשובה, או-אז יש צורך דחוף לחזור ולנסח את השאלה. למשל, האם היא, מפלגת העבודה, יצאה לחלוטין מדעתה?".
ציפורה לא תיתן לו פקודות
מלחמת לבנון השנייה השליכה את עמיר פרץ ממשרד הביטחון, וזימנה אליו את אהוד ברק. בהתקרב הבחירות של 2009, שר הביטחון ברק התחיל לרקוח קנוניה עם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, כדי למנוע את מנהיגת 'קדימה' ציפי לבני מלהגיע לשלטון.
מסע הכפשות ולחישות רמות נבע מלשכת שר הביטחון נגד לבני. רשימה הופיעה אז ב'הארץ' מעטו של ארי שביט. תחת הכותרת "הערת אזהרה", הכותב ציטט "תריסר אנשים המכירים היטב את ציפי לבני" מבלי לצטט אותם. בשמם נטול-השם הוא כתב, ש"בניגוד לנתניהו ולברק - המסוגלים לרדת לשורשיו של עניין ולדון במורכבותו - לבני נוטה להיות סכמטית ופשטנית. אחד האישים המוערכים במדינה מגדיר אותה כדעתנית ושטחית".
לאיש לא היה אז ספק ש"האיש המוערך" היה אהוד ברק עצמו. טביעות אצבעותיו ניכרו על כתב הפלסתר ההוא, שבין המגנים את חוסר היושר שלו היו אנשים משמאל, מימין ומן האמצע.
נתניהו אומנם שיקם את הליכוד בבחירות של 2009, אבל קדימה של לבני הגיעה למקום הראשון. אהוד ברק אִפשר את ממשלת נתניהו, וחבר אליה. בחיפוש אחר תובנותיי הנועזות אני מוצא רשימה מינואר 2009:"כשלעצמי אני מעדיף את ציפי לבני לא רק על פני יריביה ב'קדימה', כי אם על פני כל מועמד אחר במערכת הפוליטית. מה טוב לראות את המונופול של הבנים נשבר: הבנים מן הכיתה, הבנים מן הפלוגה, הבנים מן התנועה.
"מה נפסד היה אהוד ברק בהזמינו את פקודו לשעבר בנימין נתניהו אל לשכתו, כדי להמתיק סוד גברים קנאים. מה נפסד היה ברק ברמיזותיו ש'ציפורה' אינה יכולה לתת לו פקודות. מה נפסדת, ונוטפת סקסיזם, הייתה הודעת הליכוד שהסורים רוצים בלבני מפני שהיא 'חלשה'. לא סתם חלשה, אלא נטולת טסטוסטרון".
80 נגד 87?
השידור האלקטורלי החוזר של מר נתניהו מאיים להפוך לדלת הכניסה האחורית של מר ברק, אולי בראש מערך מרכז-שמאל. האפשרות שההתמודדות המרכזית בבחירות האלה תהיה בין האדונים נתניהו וברק היא ביטוי מצמרר של עקרות במערכת הפוליטית הישראלית. היא מזכירה את הפוליטיקה האיטלקית ב-45 השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא מזכירה (לי לפחות) את הרפובליקה הדומיניקנית מעוטת-המזל, שבה שני המתחרים על הנשיאות ב-1990 היו אותם האנשים שהתחרו עליה ב-1966. אחד מהם היה אז בן 84, השני היה בן 81.
האם שני האנשים האלה יוסיפו להמחיש את עקרות הפוליטיקה הישראלית? האם נראה את ברק בן ה-87 מתמודד נגד נתניהו בן ה-80 בעוד עשר שנים? אל נא תגחכו. דרכם של גיחוכים ישראליים היא שהם הופכים יום אחד לתשואות רמות.