פעם, אם היית מציע לזמר אופרה להשתתף במחזמר, הוא היה נעלב עד עמקי נשמתו. אף על פי שהמחזות המוזיקליים נולדו מתוך האופרה, ועם כל הכבוד ל"פנטום האופרה", הממוסחרים של ברודוויי ו"הווסט אנד" נחשבים כנחותים בעיני זמרי הסופרן והטנור בעלי סרעפות הברזל, שעוברים אימון קולי סיזיפי, מתמסרים טוטאלית למקצוע ומחויבים בשליטה מוזיקלית אבסולוטית.
אבל יש גם יוצאי דופן, כמו אלמה שדה, בשם הבמה שלה, זמרת באופרה של ברלין, נצר לשושלת זמרי אופרה עם קבלות, עם סבתא זמרת אופרה, דוד כוכב בשם גבי שדה ותשוקה למיוזיקל. אם היו מציעים לה ג’וב במחזמר בברודוויי, היא לא הייתה מהססת לרגע.
אולי זה בגלל שאף פעם לא חלמה להיות כמו סבתא או גבי, והגיעה לתחום במקרה, כשחיפשה עבודה והתגלגלה לתפקיד אחראית תלבושות ומנהלת הצגה באופרה הישראלית, הוקסמה והתחילה ללמוד תווים ושירה; ואולי כי עם הורים שחקנים כמו סנדרה שדה ומוני מושונוב, שחקנים, אין לה בכלל דילמה. המשחק מנצח את השירה.
"יש זמרי אופרה שנהנים מהטכניקה ומהשירה עצמה, אני פחות", היא אומרת בשיחת טלפון, לא מגרמניה אלא מתל אביב, שבה נחתה ממש עכשיו עם הילדים היישר לסלון של סבא וסבתא. עוד לא הספיקה לנשום אוויר, וכבר נכנסת לחזרות לקראת המופע המשותף שלה עם בעלה, נגן הוויולה הבינלאומי, עמיחי גרוס, בפסטיבל המוזיקה של כפר בלום ב-14 ביולי. ולזה, היא צוחקת, קוראים פגרה.
"אותי מעניינים הדרמה, המשחק", היא מחדדת. "עבר לי בראש להיות שחקנית, כי אני אוהבת לשחק, אבל מוזיקה היא ברכה. היא מאפשרת הרבה דברים שתיאטרון וטקסט לא מאפשרים, היא חודרת לתאי הגוף, לנימי הנימים, יש לך על מה להישען. מצד שני, אני מאוד אוהבת לשחק.
"אבל צריך להיות זהיר. אם אתה שקוע יותר מדי במשחק ואין לך טכניקת שירה טובה, זה ייגמר. אתה חייב להגן על עצמך טכנית כל הזמן, על-ידי שיעורי פיתוח קול, לדעת מתי יש יותר מדי הופעות ולא להעמיס כדי לשמור על הקול. המשחק צריך לבוא יד ביד עם הטכניקה. אצלי המשחק גובר על השירה. קצת מאוחר לי בשביל ברודוויי, אבל הייתי מאוד שמחה לשחק במחזות זמר, תמיד אהבתי אותם".
הבית שלה בשבע השנים האחרונות, ה"קומישה אופר" בברלין - בית האופרה השלישי בגודלו בעיר, הנחשב לחתרני, הפרוע והמסקרן שבהם מבחינה אמנותית - עושה את השילוב בין הישן-חדש, הקומי והכבד, השירה והמשחק, במינון המדויק שמתאים בדיוק לרוח הלא מכופתרת של שדה. כדי להגיע למה שנחשב לטופ של הטופ של התחום, היא עברה תהליך ארוך שכלל לימודי אופרה ב"מאנס" בניו יורק, ואודישן לבית האופרה המפורסם של דיסלדורף, שם הייתה חמש שנים במסגרת קלאסית, שמרנית, והרגישה שהיא חייבת משהו יותר כיפי.
זה כבר היה בשלב שבו היא שלטה בגרמנית ויצרה קשרים בברנז’ה. "היה לי מזל. הייתה לי חברה שעברה בקומישה אופר והיא אמרה לי שמחפשים זמרת לתפקיד שעשיתי ב’דון ג’ובאני’ בדיסלדורף. שלחתי DVD של ההפקה עם הביקורות הטובות שנכתבו עליה ואחרי כמה שעות הם התקשרו לאמרגן שלי ולקחו אותי לתפקיד על סמך הצילומים.
"לעשות אודישן לתפקיד, או למקום עבודה כמו בית אופרה חשוב, זאת חוויה לא פשוטה, ולזכות בו זה בכלל יוצא דופן, כי אי אפשר להביא לידי ביטוי את כל היכולות. כאן הם ראו אותי בכל הכוח והמנעד תוך כדי עבודה. עברתי לברלין לשלושה חודשים וחזרתי לדיסלדורף לעוד עונה. הם היו מאוד מרוצים ממני, והציעו לי את התפקיד של מריה ב’סיפור הפרברים’, אחת החוויות המדהימות שחוויתי".
חיית על הקו דיסלדורף־ברלין, בין האופרה הקלאסית ללהיט מסחרי.
"הלוך ושוב די הרבה, אבל בלי ילדים הכול אפשרי. לקח לי שנה של רחרוחים והמתנה שיתפנה שם מקום בלהקה. וכששמעתי שיש סיכוי שמישהי עוזבת, קבעתי פגישה עם האנשים בהנהלה שהכרתי ואמרתי שאני מרגישה את הצורך לעבור לברלין, בואו תעשו לי אודישן, אבל כבר לא היה צורך.
"המנהל של בית האופרה הוא יהודי אוסטרלי גאון בשם ברי קוסקי. הוא התמנה ב-2011, כשהמכירות של האופרה עמדו על 50%, היום אנחנו עומדים על 90% מכירת כרטיסים. מיד על ההתחלה הוא לקח סיכונים. מופע הפתיחה שלו היה הצגה של שלוש אופרות אחת אחרי השנייה במשך 12 שעות, אירוע בלתי נשכח שחולל סערה וזכה לסיקור עצום. הוא איש תיאטרון משובח שיודע ליצור משהו בעל ערך ומהנה בו-זמנית. אנשים רוצים להיזרק לעולם אחר, לשכוח מהצרות ולעבור קתרזיס".
אם היו מציעים לך משרה קבועה באופרה הישראלית, היית חוזרת לארץ?
"היינו מאוד רוצים לחזור לארץ, כי שנינו מרגישים לגמרי ישראלים, החיים שלנו ישראליים למרות שכבר 18 שנים אני בחו"ל. לפני הילדים זה היה אחרת, וכשאתה הופך למשפחה יש את הכמיהה שיגדלו כאן, אבל אני לא רואה דרך להתפרנס בארץ. שלא תהיה טעות, המשכורות בברלין לא בשמיים, אבל המחיה הרבה יותר זולה והחיים יותר הגיוניים. לא פשוט לחיות בגרמניה, אבל יש לנו איכות חיים, דירה משלנו, גן מהמם לילדים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו פחות או יותר כל מה שאנחנו רוצים בעבודה שאנחנו יודעים לעשות. פה זה יהיה בלתי אפשרי. אבל בישראל יש את סבתא וסבתא שאין להם תחליף. אנחנו באים פעם בשנה והם באים לבקר אצלנו".
אפשר לתחזק קריירה בינלאומית מפה בעולם גלובלי.
"אני חושבת שלא, כי קשה להתנייד ממקום למקום. אם צריכים לשלם לך טיסה מישראל ומגורים, זה מייקר את העלות שלך, וחוץ מזה, אתה מאבד את הקשר היומיומי שהוא קריטי. חשוב לי לשמור על הקשר המקצועי בארץ, אבל זה כמעט בלתי אפשרי, כי אני לא יודעת איך לתפעל את זה בפול טיים ג’וב בעבודה ועם הילדים".
אז עכשיו היא כאן, וממש עוד מעט בפסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון, בהופעה מיוחדת עם שירים של ברהמס, יחד עם בעלה, הוויולן עמיחי גרוס, שהכירה ביום שבו חתמה על החוזה ב"קומישה אופר", ועם פסנתרן, ז’אנר שלא העלתה בדעתה לעשות. "עד שהכרתי את עמיחי הייתי רק באופרה ובטח שלא הייתי מעלה בדעתי לעשות מוזיקה קאמרית, ועוד בקיץ. האמת היא שלא רציתי לשיר, כי אני חייבת מנוחה אחרי עונה עמוסה של שבע הפקות, עם חזרות וארבע-חמש הופעות כל שבוע, אבל צביקה, מנהל הפסטיבל, ביקש שנעשה משהו יחד. בעבר הופענו עם רביעייה ועכשיו בטריו וזה מיוחד, כי לוויולה יש איכות של שירה, ככה שבעצם אנחנו שני זמרים".
שאחד מהם הוא אבי שני ילדייך. לא פשוט.
"זה נורא כיף. זה עוד ממד במערכת היחסים, כי במוזיקה צריך את כל האלמנטים של זוגיות טובה - הקשבה, נתינה, למצוא דרך להגיע לפשרות".
בתחום הקאמרי הוא יותר מנוסה. את נותנת לו להוביל?
"הוא אמן ברמה כל-כך גבוהה, ויש לו את היכולת להגיד מה שהוא רוצה בצורה נעימה, וסך הכול מדובר בשני שירים, אז אין אלמנט של מתח. נורא נעים לעבוד איתו. גדלתי בבית שבני הזוג עובדים ביחד, וגם בעלי לשעבר היה פרטנר לעבודה. האנשים שמתעסקים באמנות הם בעלי אמוציות גבוהות, אבל גם עם יכולת הכלה רגשית גבוהה. ככה זה גם באופרה, להקה של 14 אנשים שעובדים צמוד".
מה השלב הבא, לפרוץ לאירופה, לקריירה עולמית?
"כרגע זה פחות מעניין אותי, עם ילדים בני שלוש וארבע. הם נורא קטנים. החוזה שלי בברלין הוא לחמש שנים ומתחדש כל שנה, ואחר כך הכול פתוח. מאז שיש לי משפחה, האמביציה והרצון השתנו. גם הפנטזיות שלי. היום אני חולמת על שעות יותר נוחות, להיות יותר ערבים בשבוע עם הילדים. קצת שבעתי מהעבודה בבתי אופרה, למרות שהיא מדהימה וכיפית, המשפחה משנה את הכול".
