בבקשה לאישור תובענה ייצוגית על-סך 276 מיליון שקל שהוגשה נגד אחת מחברות הבטון המובילות בישראל, נטען כי רדימיקס מספקת באופן שיטתי בטון לקוי ללקוחותיה שאינו עומד בדרישות התקן הישראלי ● השופטת אלמגור דחתה את הבקשה וקבעה כי על-אף כשלים נקודתיים שארעו בבטון שסופק למבקש, הוא "לא הצביע אף לא על מקרה אחד שבו סיפקה המשיבה בטון לבניית בית שלא עמד בתקן"
מפעלי רדימיקס / צילום: איל יצהר
אנחת רווחה ברדימיקס: שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שושנה אלמגור, דחתה השבוע בקשה לאישור תובענה ייצוגית על-סך 276 מיליון שקל, שהוגשה נגד החברה שנחשבת לאחת מהמובילות בישראל בתחום הבטון ובמוצרי הגלם לבנייה.
לפני למעלה מ-7 שנים, הגיש אדם שביקש לבנות את ביתו שבירושלים בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד החברה שמחזיקה ביותר מחמישים מפעלים בישראל לייצור בטון. לצורך כך, הזמין המבקש בטון מרדימיקס בדרגת החוזק אליה נדרש. משהושלמה בניתי הבית, וכתנאי לקבלת טופס איכלוס מהרשות המקומית, נלקחו דגימות מהבטון הטרי שסופק לו לבדיקה במכון התקנים הישראלי. בסיום הבדיקה שנערכה לבטון שהגיע מביתו הנבנה, התגלה לו שהבטון שסופק לו אינו עומד בדרישות החוזק הקבועות בתקן הישראלי. נציין, כי במסגרת ההליך התגלה כי בבדיקה חוזרת שנערכה לבטון שלושה חודשים לאחר יציקתו, נמצא דווקא הבטון תקין.
לטענת המבקש, הוא אינו היחיד שסופק לו בטון שאינו עומד בתקן. במסגרת ההליך, טען המבקש כי מקרים כמו זה שקרה לו "הם בבחינת תופעה של ממש". לטענתו, "יצרניות בטון בישראל מספקות ללקוחותיהן באופן שיטתי בטון שאינו עומד בדרישותיו של התקן לסוג הבטון שהוזמן, וגרומות למתכנני שלד בניין להזמין בטון שחוזקו עולה על הנדרש כ'מקדם ביטחון'".
עוד טען המבקש, כי ככל שדרגת החוזק של הבטון עולה, כך עולה גם מחירו, וכי רדימיקס סיפקה בטון חלש יותר מהסוג שהוזמן, ולכן שיווקה למעשה לצרכנים בטון מסוגים שונים תוך הצגת מצג שווא.
השופטת אלמגור דחתה השבוע את כל טענותיו, וקיבלה במלואן את טענותיה של רדימיקס, אשר יוצגה על ידי עורכי הדין אליה צונץ קולר, שי גימלשטיין ו-ישראל קליין ממשרד ש. הורוביץ. לדברי השופטת, "המבקש לא הוכיח ולו בדרגת האפשרות הסבירה כי תביעתו תתקבל בסופו של דבר." בנוסף, חייבה השופטת את המבקש בתשלום הוצאות ע"ס 50 אלף שקל.
אלמגור דחתה את חוות דעת המומחה שהגיש המבקש באמצעות עוה"ד טל רכניץ ויוחי גבע, ובה נטען כי "מדובר בתופעה ידועה ונפוצה במחוזותינו". לדברי השופטת, כשהגיע להיחקר על חוות דעתו, הודה המומחה כי התרשמותו התבססה יותר על מראית עין מאשר על מחקר כלשהו, ואף חזר בו מאחת הטענות המרכזיות של המבקש, לפיה מהנדסים מזמינים בטון חזק מהנדרש בשל התופעה לה טוען המבקש.
לאור השינוי בעמדתו של המומחה מטעם המבקש, נוכח חוות הדעת הנוגדת שהגישה רדימקס אותה מצאה אלמגור איתנה, ועדויות תומכות נוספות של מהנדסים שהביאה רדימיקס - קבעה השופטת כי "לא עלה בידי המבקש להוכיח כי רדימיקס מספקת ללקוחותיה בטון שאיכותו נמוכה מזו של הבטון שהזמינו, על אחת כמה וכמה שהיא עושה זאת באופן שיטתי".
עוד ציינה השופטת, כי "כל שהראה המבקש הוא כי בטון שסופק ביום מסוים נמצא לא תקני בבדיקת הבטון הטרי, אך כשמביאים בחשבון כי הבטון עבר את הבדיקה שנערכה לו תשעים יום לאחר היציקה, יש לומר כי המבקש לא הצביע אף לא על מקרה אחד שבו סיפקה המשיבה בטון לבנניית בית שלא עמד בתקן". בהקשר זה ציינה השופטת גם כי "הצהרתו של המבקש כי הוא יודע על צרכנים נוספים שהטעתה רדימיקס לא זכתה לתימוכין בדוגמה נוספת לכשל בבטון שסיפקה", וכי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי בעל-הדין חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית.
לבסוף קבעה אלמגור, כי לא הוכחה הפרה שיטתית מצד רדימיקס את התקן הישראלי, שכן "המבקש לא הראה כי המקרים הבודדים שבהם סופק בטון באיכות פחותה מזו שהוצגה לפני הלקוחות הצטברו ליותר מכשלים מקריים". זאת, ציינה השופטת, בעוד שרדימיקס הראתה שמצאה בבדיקה חוזרת כי הבטון שסופק למבקש עומד בתקן, ולפיכך "נראה כי גם עילת תביעה אישית אין למבקש."
(ת"צ 21831-06-12)