נתניהו עם תלמידים בפתיחת שנת לימודים / צילום: אבי אוחיון בע"מ
בשנת 2016 נכנסה לתוקף תוכנית 922, תוכנית חומש לחברה הערבית בהיקף של 15 מיליארד שקל. התוכנית כללה הקצאת תקציבים לשורה של תחומים - מתשתיות ובינוי ועד חינוך בלתי פורמלי. התוכנית, אותה הובילה ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו, נועדה לשפר את מצבם הכלכלי של האזרחים הערבים, ש"מאכלסים" את העשירונים התחתונים בחברה הישראלית. מאחורי התוכנית עומד אינטרס כלכלי של מדינת ישראל - לגרום לערבים להשתלב בשוק העבודה, להיות יצרניים יותר ולדחוף למעלה את המשק הישראלי.
במקביל, מיושמת בשנים האחרונות תוכנית תקצוב דיפרנציאלי בבתי הספר היסודיים, שגם הם אמורים לשפר את מצבם של התלמידים הערבים. אולם נתוני התקצוב לשנת תשע"ח, שפירסם משרד החינוך, מעלים כי התלמידים הערבים הם אזרחים סוג ב', וסובלים מאפליה ממוסדת ומתמשכת לאורך כל שנות הלימוד - מהיסודי ועד לתיכון.
משרד החינוך פירסם נתונים רבים, וחלקם יכולים לתעתע - כך למשל, תלמיד בחינוך הערבי קיבל 17,765 שקל בשנה, בדומה לתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי, וכ-2,500 שקל יותר מתלמיד יהודי-חילוני. בנוסף, הם הראו שתלמידים בבתי ספר יסודיים שמגיעים מיישובים מאשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים מקבלים תקציבים גבוהים יותר. הם גם הציגו נתון לפיו במצפה רמון התקצוב כפול מזה של סביון, אך בהיעדר הנתונים המלאים שיפורסמו רק בימים הקרובים, אין דרך לבחון מה הסיבה לכך.
בכל מקרה, כשצוללים לסיבות שמאחורי הנתונים הכלליים רואים תמונה שונה לגמרי. משרד החינוך הציג נתונים לפי חמישה מדדי טיפוח, שמשקפים מצב סוציו-אקונומי. ניתן לראות כי בכל קבוצת אוכלוסייה מתקיים תקצוב דיפרנציאלי, כלומר התלמידים החלשים מקבלים יותר מהתלמידים החזקים יותר. עם זאת, בכל אחד מהמדדים, מהחלש ביותר ועד החזק ביותר, תלמיד ערבי מקבל פחות מתלמיד יהודי חילוני. מעל כולם עומד התקציב שמקבל תלמיד בחינוך הממלכתי דתי.
במשרד החינוך מציינים כי מקורם של הפערים הללו בתקציבים ייעודיים כמו שעות תפילה, מספר עולים גבוה יחסית והפרדה בין בנים לבנות בחינוך הממלכתי-דתי, וכן הבדלים בין יישום יום לימודים ארוך וקצב הכניסה לרפורמת "אופק חדש". מחקר של נחום בלס וחיים בלייך ממכון טאוב, שפורסם בסוף השנה שעברה, אישרר את הטענות האלו.
מהניתוח שלהם עלה כי רוב רובה של השונות בגובה ההוצאה לתלמיד נעוץ בגורמים הנקבעים לפי נוסחאות קבועות, כלומר לבעלי עניין יש השפעה מוגבלת עליהן. עם זאת, הם כתבו כי "גם בגורמים האובייקטיביים כביכול באות לידי ביטוי השקפות פוליטיות וערכיות, למשל ההחלטה לאפשר את קיומם של סוגי פיקוח שונים במערכת החינוך ולקיים זרמים נפרדים לפי רמת דתיות רק ליהודים".
הפערים מתבטאים בזכאות לבגרויות
המיפוי של משרד החינוך, שזמין לכלל הציבור, כולל 50.3 מיליארד שקל. הנתונים אינם כוללים פעולות רוחביות של המשרד שלא היו ניתנות לשיוך, אחזקת המשרד, חינוך בלתי פורמלי, תרבות יהודית, מוסדות תורניים, מכללות להכשרת מורים ועוד. נתונים נוספים שלא נכללים אלו התקציבים שמקצות הרשויות המקומיות. התקציבים הללו גבוהים יותר ברשויות מקומיות חזקות, ולכן מעמיקים עוד יותר את הפערים בין התלמידים במערכת החינוך. גם תקציבים שמגיעים מהמגזר השלישי אינם זמינים, אך אלו כמובן אינם תקציבים שמגיעים מהמדינה עצמה.
כיום קיימת תוכנית תקצוב דיפרנציאלי רק בחלק מתקופת הלימודים, ובחטיבה העליונה, למשל, לא קיים תקצוב דיפרנציאלי כלל. אמנם תקצוב דיפרנציאלי בגילאים מוקדמים יותר הוא חשוב מכיוון שאלו השנים שמוקנות לתלמידים יכולות הבסיס, אך הלימודים בחטיבה העליונה חשובים מכיוון שזאת התקופה שבה מוכרע האם התלמידים משלימים תעודת בגרות, או לא.
כך, ניתן לראות מנתוני משרד החינוך כי בקרב התלמידים הערבים עומד שיעור הזכאות לבגרות על 64.8%, לעומת 69.9% בקרב האוכלוסייה כולה. בקרב היהודים הלא חרדיים עומד שיעור הזכאות לבגרות על 80.6%. אגב, מי שמוביל את שיעור הזכאות הם התלמידים הדרוזים, עם שיעור של 82.2%. הדבר משפיע כמובן על היכולת שלהם להמשיך ללימודים גבוהים או לעבוד במקצועות שבהם ההכנסה גבוהה יותר.
לכן, האופן שבו מוקצה התקציב בחטיבה העליונה ממש יוצר עוול - באופן ממוצע, עלות תלמיד יהודי עמדה על 31.6 אלף שקל, כ-30% יותר מאשר תלמיד ערבי. התלמידים הערבים קיבלו 24-26 אלף שקל, בלי תלות במדד הטיפוח שלהם, בעוד שבמגזר היהודי כן יש תקצוב דיפרנציאלי. כך, תלמיד יהודי ממדד טיפוח חלש נהנה מתקציב של 43 אלף שקל - 77% יותר מתלמיד ערבי באותו מדד טיפוח. באופן כללי, תלמידים ערבים מהווים 27% מכלל התלמידים בחטיבה העליונה אך הם מקבלים רק 22% מעוגת התקציב.
המורים בחינוך היהודי מנוסים יותר
במשרד החינוך הסבירו כי תקצוב החטיבה העליונה מבוסס על תקן השעות הקבוע בהתאם לדרגות הכיתה, מסלולי הלימודים, סוגי הכיתה, מגמות הלימודים, הרכב הכיתה וההגשה לבחינת בגרות. עלות השעות נגזרת מחישובי הפרופיל של בית הספר, בהתאם למצבת המורים המדווחת על ידי בית הספר.
בדומה לבתי הספר היסודיים, ההשפעה נובעת משעות תפילה וממספר העולים החדשים בחינוך הממלכתי הדתי, אך יש גם סיבות נוספות. במשרד מסבירים כי בתי הספר הערבים סובלים מהקצאה לא פרופורציונלית של כיתות קטנות ומגמות בחינוך הטכנולוגי, שהן כיתות יקרות יותר, וכן גם תוספות ייעודיות שאינן מתפלגות באופן אחיד בין בתי הספר (כיתות מחוננים, חיזוק מקצועות, תגבור באמצעות רכישת שירותים והקצבות). במלים אחרות, היכולת של התלמידים הערבים למצות את הפוטנציאל שלהם נמוכה משמעותית מזאת של התלמידים היהודים.
גורם נוסף שמשפיע על התקצוב הוא שנות הוותק של המורים, שמקבלים שכר גבוה יותר. מורים אלו הם יותר מנוסים, ולכן גם אמורים להיות טובים יותר, גם אם אפשר להעריך שחלקם שחוקים. כך, מורים בבתי ספר יהודים הם בעלי שנות ותק של 22.45 שנים בממוצע, לעומת 16.45 שנים בלבד בבתי ספר ערבים. השוואה לפי קבוצת אוכלוסייה מספרת סיפור דומה - בחינוך הממלכתי-דתי מורים הם בעלי ותק של 22.47 שנים בממוצע, לעומת 23.25 שנים בחינוך הממלכתי הרגיל ו-15.37 שנים בבתי הספר הערבים.