אורי לוין / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט
1. מגבלת השכר. עשרות מועמדים, ממומלצים וממתינים לזימון, התמודדו על תפקידי המנכ"ל בהפועלים ודיסקונט, ויתמודדו על התפקיד בלאומי. כולם, מועמדים פנימיים וחיצוניים, מנהלים מיומנים יותר או פחות, ידעו חד-משמעית מה יהיה שכרם. חלקם, וזה בולט במיוחד במינוי של אורי לוין למנכ"ל דיסקונט, גם ידעו בוודאות ששכרם ייחתך משמעותית.
האיומים והאזהרות שמגבלת השכר בפיננסים תבריח מועמדים טובים, תערער את יציבות הבנקים, תפגע במגזר הפיננסי ותייצר שדרת ניהול חלושה ורעועה - התבדו. מצעד האינטרסים נחסם (בינתיים).
2. מגבלת האיתור. בדיסקונט מונתה ועדת איתור שנעזרה בחברה חיצונית, עמדה, לצורך מינוי מנכ"ל. התגבשה רשימה של 139 מנהלים פוטנציאליים. לשלב מתקדם הגיעו כ-30, ולבחירה הסופית חמישה - מהם שלושה מחוץ לבנק ושניים מתוכו. עם זאת, כבר עם הודעת הפרישה של לילך אשר טופילסקי הוכתר לוין כמועמד המועדף, ולמרות זאת עשרות מועמדים רצו את התפקיד, הציגו את עצמם או הומלצו על ידי אחרים. ניכר מאמץ מכוון של יו"ר הבנק שאול קוברינסקי, ראש ועדת האיתור, לשדר שלא מדובר במשחק מכור. ובכל זאת, הבן המועדף על ידי המנכ"לית היוצאת, הבנקאים והדירקטורים, אכן נבחר. מהפכה לא קרתה.
בבנק הפועלים המצב שונה. הנחת היסוד הייתה שהפועלים ימשיך לצעוד בדרך השושלת והכתר יעבור ליורש הטבעי: מציון קינן לאריק פינטו, וממנו למומלץ והמקובל על ההנהלה והעובדים. יו"ר הבנק והוועדה, עודד ערן, התאמץ להוכיח שחוקי הירושה נעצרו - אפשר שזו הסיבה שבגללה הוזכרו שמות מועמדים רבים ובולטים במיוחד (ביניהם לילך אשר טופילסקי, סמדר ברבר צדיק, דורון ספיר, אורי לוין, דב קוטלר, דורית סלינגר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, יעל אנדורן ועוד). גם עודד ערן עבד עם חברה חיצונית, משאבי אנוש, ולשלב הסופי הגיעו 15 מועמדים - מהם חמישה מתוך הבנק.
המאבק בימים האחרונים היה קשה במיוחד והיו מעורבים בו מרבית אנשי דרגות הניהול בבנק שרצו לראות מישהו משלהם, ובעיקר רצו לדעת שגם להם יש סיכוי לאופק הבכיר ביותר. ערן, יצוין לזכותו, יכול היה לדחות את ההחלטה, או ללכת בדרך הבטוחה של הירושה ובטח לא לריב עם בכירים מבפנים ועם העובדים.
ערן הובא לבנק על ידי בעלת השליטה לשעבר שרי אריסון, בזמן שהחלה לחסל את אחזקותיה, והתבקש על ידי המפקחת על הבנקים להישאר בתפקיד היו"ר. יותר מזה, ערן יעמוד לבחירה מחודשת השבוע. ובכל זאת הוא בחר לקחת אחריות לקיים ולמצות את ההליך. בחירת דב קוטלר למנכ"ל היא לא פחות מאירוע דרמטי, היסטורי, בחיי הבנק - מה גם שנפתחה אי-ודאות גדולה בהחלטת המתמודדים הפנימיים אם להישאר בבנק.
3. מגבלת הדוגמית הקוסמטית. שתי ועדות איתור פעלו בבנקאות עד אתמול. בהפועלים: עודד ערן, יעקב פאר ודליה לב. בדיסקונט: שאול קוברינסקי, ברוך לדרמן, יהלי שפי, ראובן אדלר ויודפת הראל בוכריס. הדירקטוריונים שמינו את ועדות האיתור הללו פעלו "כמו שצריך". אין מילה רעה. הם הקפידו, דקדקו ומינו אישה אחת בכל ועדה, ובכך השתיקו כל ביקורת. תוצאה די טבעית היא שעם נציגות גברית כל כך ברורה - רוב הסיכויים שתהיה גם בחירה גברית. כך אכן קרה.
ובכל זאת בשורה: ראש ועדת האיתור שהוקמה באחרונה למנכ"ל בנק לאומי, היו"ר סאמר חאג' יחיא, מינה שתי נשים לוועדה, את תמר גוטליב ואסתר דומיניסיני, שיישבו לצד יורם גבאי, אוהד מראני וחאג' יחיא עצמו. אפשר שלא הייתה לו ברירה, ואפשר שזו בחירה של מישהו שמבין, על בשרו, איך אפשר לעקוף באלגנטיות כל ניסיון לשוויון הזדמנויות.
4. מגבלת המגדר. עד לפני זמן לא רב נראה היה ששוויון ההזדמנויות כבר כאן. נשים בלטו בנוכחות ניהולית בכירה בפיננסים. נגידה - קרנית פלוג; משנה לנגידה - נדין בודו טרכטנברג; מפקחת על הבנקים - חדוה בר. באוצר, עד לפני כמה שנים, הייתה מנכ"לית, יעל אנדורן, חשבת כללית מיכל עבאדי-בויאנג'ו, ממונה על רשות שוק ההון דורית סלינגר.
כבר אז החלו זמירות על שליטה נשית, על העדפה מתקנת, על זה שאם היו יותר גברים בראש הרי הממשלה והכנסת לא היו מעיזים להגביל את השכר.
אחר כך בא קמפיין #MeToo שהחריף את אי-הנחת במגדר הדומיננטי. מכאן ועד ל"תיקון" הדרך הייתה קצרה. שר האוצר משה כחלון היה הראשון - הוא מינה מנכ"ל, חשב, ראש רשות שוק הון, ממונה על התקציבים, מנהל רשות מסים, ממונה על השכר, מנהל מחיר למשתכן ועוד. לזכותו, הוא מינה את ענת גואטה לראש רשות ניירות ערך; ולימים, רק אחרי שנלחץ בעניין, את שירה גרינברג לכלכלית ראשית.
בבנקים תמונת המנכ"לות נראתה כך: בלאומי - רקפת רוסק עמינח; בדיסקונט - לילך אשר טופילסקי. אתמול שתיהן הוחלפו על ידי מנהלים. בבינלאומי - היו ונשארו אירית איזקסון יו"רית וסמדר ברבר צדיק מנכ"לית, באגוד - המנכ"ל שבי שמר, בדקסיה (מוניציפל, בשמו החדש), העושה דרכו להתמזג לדיסקונט, היו"רית היא לבנה שיפמן.