סטודנטים לרפואה / צילום: יחידת צילום שיבא
ב-2018 השתוו ציוני הגמר של הסטודנטים בפקולטה החדשה ביותר לרפואה בישראל לאלה של הסטודנטים בארבע הפקולטות הוותיקות. הסטודנטים בפקולטה של אוניברסיטת בר־אילן בצפת, שנוסדה ב-2011 - השיגו ציונים דומים לאלה של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב, בטכניון בחיפה ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב (בית ספר לרפואה בפקולטה למדעי הבריאות). כך עולה מניתוח שערכו בעבור "גלובס" בתנועה לחופש המידע ומנתונים שמסרו לידנו הפקולטות. זו הפעם הראשונה שבה התנועה מבקשת ומביאה לפרסום את ציוני הסטודנטים לרפואה בישראל.
בשנים קודמות הציונים בצפת היו מעט נמוכים יותר בהשוואה לארבע הפקולטות הוותיקות, ואילו ב-2018 הציון הממוצע של הסטודנטים במבחני הגמר כבר חפף לזה של הסטודנטים באוניברסיטה העברית: 74. בבן גוריון הציון הממוצע הוא 73, בטכניון 75 ובאוניברסיטת תל אביב הוא הגבוה ביותר: 76. ב-2017 הציון הממוצע שהושג בצפת היה הנמוך ביותר - 74 - ואילו בפקולטות בתל אביב ובטכניון הוא היה הגבוה ביותר: 78 ו-77 בהתאמה. את ניתוח הנתונים ערך גיא זומר, רכז מידע בתנועה לחופש המידע.
הציון הסופי משקלל את הציונים הממוצעים שהשיגו הסטודנטים במועד א' של בחינות הגמר ברפואה, שהן אחידות לכלל הסטודנטים ומתקיימות בחמישה מקצועות יסוד: רפואה פנימית, רפואת נשים, רפואת ילדים, פסיכיאטריה וכירורגיה. רק סטודנטים שעברו את חמש הבחינות האלה, יכולים להתקדם לשנת הלימודים האחרונה, שהיא למעשה שנת התנסות בעבודה במחלקות שונות בבתי חולים (סטאז').
התוצאות מראות שהפערים בציונים בין הפקולטות קטנים מאוד, דבר המעיד מצד אחד על כך שבכולן רמת הלימודים גבוהה, ומצד שני, גם על האחידות במאפייני הסטודנטים, עקב סף הקבלה האסטרונומי ללימודי רפואה בישראל (פסיכומטרי של 730 לפחות).
אך ניתוח הציונים של הסטודנטים בצפת מעניין מעוד היבט. צפת היא הפקולטה היחידה בישראל שבה הסטודנטים לא לומדים במסלול "השגור" ללימודי רפואה בישראל - מסלול שש שנתי, שלאחריו שנת סטאז' - אלא בשני מסלולים אחרים: ארבע שנתי ותלת שנתי. בתל אביב קיים מסלול ארבע שנתי, לצד מסלול שש שנתי. כשמפלחים את ציוני הסטודנטים לפי מסלולים, מתגלה שציוני הסטודנטים דומים, מה שמעיד על הצלחתם של המסלולים החדשים יחסית. נכון ל-2017, במסלול השש שנתי הציון הממוצע היה 77, בארבע שנתי הוא 76 ובתלת שנתי 73.
מהו ההבדל בין המסלולים? במסלול השש שנתי הסטודנטים נכנסים ישירות ללימודי רפואה רציפים (ונדרשים לאותו סף קבלה אסטרונומי); התוכנית הארבע שנתית מיועדת לבוגרי תואר ראשון, והחל מאוקטובר תוצע גם בפקולטה החדשה לרפואה באריאל; התוכנית התלת שנתית מיועדת לבוגרי שלוש שנות לימודי רפואה בחו"ל (פרה-קליניים) ומוצעת רק בצפת.
מועמדים לקבלה לתוכניות הארבע שנתיות צריכים להראות הישגים טובים בתואר הראשון, להשלים קורסי ליבה מדעיים (כמו ביוכימיה, פיזיולוגיה ואחרים), וכן לעבור בחינות ייעודיות ומבחני אישיות שעורכת הפקולטה.
לאור הצלחתן של התוכניות החדשות, והעובדה שהן פותחות צוהר ללימודי רפואה לעוד סוגי סטודנטים, יש מקום להעלות את השאלה אם לא הגיעה העת לעבור מהמודל של מסלול הלימודים השש שנתי, למודל הארבע והתלת שנתי; או לכל הפחות להרחיב את המסלולים החדשים. מהם היתרונות והחסרונות? "גלובס" מנתח.
"כשליש מהלומדים בחו"ל נשארים שם"
הרציונל שהנחה את פתיחתן בשנים האחרונות של התוכניות התלת והארבע שנתיות הוא קידום הכשרת רופאים מהירה יחסית, לצד הצורך להכשיר בישראל רופאים שיצאו ללמוד בחו"ל.
בשנים האחרונות ישראל מוטרדת מאוד מהגידול האסטרונומי שחל במספר הסטודנטים הישראלים שלומדים רפואה בחו"ל. כיום כשישה (!) מכל עשרה רופאים חדשים קיבלו את הכשרתם בחו"ל (במקומות שבחלקם רמת הלימודים לא טובה) - הנתון הגבוה ביותר ב-OECD.
כך שבשורה התחתונה הצרכים של ישראל כיום הם כפולים: מצד אחד, הכשרה מהירה של רופאים, על רקע מחסור באלפי רופאים בישראל; ומצד שני - העברת יותר רופאים ממסלולי הכשרה בחו"ל לישראל. זו הסיבה שתוכניות משרד הבריאות והמועצה להשכלה גבוהה הן להגדיל את מספר הסטודנטים הישראלים לרפואה מ-750 לשנה לכאלף בשנים הקרובות.
"יש אלפי ישראלים שלומדים בבתי ספר לרפואה בחו"ל, רבים מהם ברמה יחסית נמוכה. רק במזרח אירופה מדובר ב־4,000 סטודנטים לפחות", אמר באחרונה ל"גלובס" פרופ' שאול יציב, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים. "המשימה הלאומית שלנו היא לשמור על הרמה הגבוהה של הרפואה כאן".
התוכניות התלת והארבע שנתיות יוכלו לסייע בכך, כי סטודנטים ישראלים פונים לרוב ללימודי רפואה בחו"ל בלית ברירה. ככל שיהיו יותר מסלולים ארבע שנתיים, סטודנטים יוכלו להוכיח מצוינות בתארים ראשונים ולהמשיך לעוד תואר ברפואה, וכך לדלג מעל משוכת תנאי הסף.
"יש סטודנטים נהדרים שלא הצליחו להתקבל ללימודי רפואה אפילו עם פסיכומטרי של 750, ויש אחרים שלא השקיעו בלימודים בתיכון, אז אין להם בגרות טובה, אבל הם מבריקים", אומר פרופ' שי אשכנזי, דיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל ולשעבר איש סגל בפקולטה בתל אביב. "לכן חשבנו לפני כעשור בתל אביב שצריך לייצר עוד דרך להתקבל ללימודי רפואה וכך הגיעה לעולם התוכנית הארבע שנתית. העובדה שכיום 600-500 צעירים נוסעים מדי שנה ללמוד רפואה בחו"ל ועוד משלמים על כך 10-20 אלף יורו בשנה - זה חוסר צדק חברתי. כשליש מהם נשארים בחו"ל ולא חוזרים לישראל, וגם זו בעיה".
אז על הרקע הזה החלטתם להציע באריאל רק תוכנית ארבע שנתית?
"כן, ראיתי שהתוכנית עובדת היטב בתל אביב, וגם הניסיון של בר־אילן מוכיח זאת. גם המועצה להשכלה גבוהה העדיפה את המסלול הזה, כי הוא מאפשר לרופאים להיכנס למערכת בעוד ארבע שנים במקום בעוד שש".
בבר-אילן יציעו מהשנה הבאה גם תארים ראשונים של קדם-רפואה (Pre-Med), שלאחריהם אפשר להמשיך לתוכנית הארבע שנתית. תוכנית דומה קיימת באריאל כבר כמה שנים.
"יש יתרון בקבלת סטודנטים מרקע מגוון"
אשכנזי לא חושב שצריך להכחיד לגמרי את התוכניות השש שנתיות בישראל, אך יש גם מי שכן חושב כך: פרופ' רבקה כרמי, עד לאחרונה הנשיאה של אוניברסיטת בן גוריון בנגב והדיקנית לשעבר של הפקולטה למדעי הבריאות. לדעתה, ישראל צריכה לשקול מעבר ללימודי רפואה בהתאם למודל האמריקאי: קודם תואר ראשון ואחר כך תואר המשך המעניק תואר דוקטור ברפואה (MD). בישראל אימצו רוב הפקולטות לרפואה את המודל האירופי, המבוסס על שש שנות לימוד רציפות, ואחריהן עוד שנת סטאז'. "התוכנית השש שנתית היא מעט פאסה", אומרת כרמי. "המודל אמריקאי מתאים יותר בעיניי, כי תואר ראשון מעניק ידע רחב, ורופא זקוק להשכלה רחבה שכוללת את מדעי הרוח והחברה לצד מדעי הטבע".
ואיך יוכרע מי מהסטודנטים בתואר הראשון ממשיך לתואר השני ברפואה?
"על בסיס מצוינות. אפשר להחליט שהחמישון העליון במידרג הציונים בתואר ראשון יוכל להתקבל לתואר שני, בלי פסיכומטרי. לצד זאת, כדאי שיהיו כלי מיון ייחודיים לתואר ברפואה".
כרמי טוענת שדרישות הקבלה כיום למסלולים השש שנתיים ברפואה מדירים מהם רופאים פוטנציאליים נהדרים, כי ציון פסיכומטרי גבוה במיוחד הוא אינו ערובה להצלחה בתחום הרפואה. "מבדיקות שעשינו, לא מצאנו מתאם בין פסיכומטרי גבוה ובין טיב הרופא ותפקודו בהמשך", היא אומרת.
"השאלה אם לשנות כאן את מודל הלימודים עולה לעתים קרובות בפורומים של חינוך רפואי", אומר דיקן הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן, פרופ' קרל סקורצקי. "מצד אחד, התוכנית השש שנתית מאפשרת לדיקנים 'לעצב' את הסטודנט כרצונם. מצד שני, יש יתרון בקבלת סטודנטים בשלים מרקעים אקדמיים מגוונים: מפיזיקה, סיעוד, לימודי מזרח-אסיה, פילוסופיה וכימיה. כך קורה במסלולים הארבע שנתיים. לשמוע מה יש לסטודנטים כל כך מגוונים לומר על נושא נתון - זה מעשיר מאוד את הדיון ואת הלימודים בכלל".
ד"ר זיו סרוסי הוא בוגר תואר ראשון במדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב שהמשיך למסלול הלימודים הארבע שנתי בפקולטה לרפואה בצפת וסיים השנה. כיום הוא מתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים העמק בעפולה. "כשלמדתי מדעי המוח לא ידעתי שאני רוצה להיות רופא, ודברים התגלגלו כך שהחלטתי רק בהמשך שרפואה היא הכיוון עבורי. התוכניות השלוש והארבע שנתיות בהחלט יכולות לסייע לאנשים שהבחינה הפסיכומטרית עושה להן עוול. ידוע שמדובר בבחינה מוטה תרבותית, דבר שעלול לפגוע באוכלוסיות מיעוטים בישראל. אך גם מערכות הסינון לתוכניות החדשות יותר הן קשות וקפדניות, ולא פשוט כלל להתקבל אליהן".