במסגרת הרצאה על איך מקדמים רפורמות מתח מנכ"ל האוצר שי באב"ד ביקורת נוקבת על המגזר הציבורי ● "לצערי אין בממשלה אחריותיות. אם אתה טוב אתה לא מתוגמל בשום דבר. אם אתה רע אף אחד לא יודע. אם לא כתבו עליך כלום בדוח המבקר ולא הגעת ל-433 – אז אתה מצויין"
שי באב"ד/ תצלום: ליאור מזרחי
"בממשלה אם אתה טוב אתה לא מתוגמל בשום דבר. אם אתה רע אף אחד לא יודע. אם לא כתבו עליך בדוח המבקר ואם לא הגעת חלילה ל-433 - אז אתה מצוין". באי כנס רשות החשמל, שנערך אתמול בירושלים, זכו לשמוע ממנכ"ל האוצר שי באב"ד ניתוח יוצא דופן על כשלי המגזר הציבורי, במסגרת הרצאה קצרה על איך מובילים רפורמות בשירות הציבורי ובמגזר הממשלתי. באב"ד התבקש לדבר על הנושא לאחר שהוביל את הצוות הממשלתי במו"מ להסכם רפורמה בחברת החשמל - מו"מ שהסתיים בהצלחה, אחרי נסיונות כושלים רבים בעבר.
באב"ד סיכם את המודל שלו בשקף אחד שאותו הציג לנוכחים. שקף שלדבריו "ממצה תהליכים במגזר הממשלתי על איך מובילים תהליך". "הדבר הראשון", פתח המנכ"ל. "כשבאים לכל תהליך זה להגדיר טוב-טוב את המשימה. הרבה פעמים נכנסים לחדר גורמים שונים וכל אחד חושב שהמטרה היא אחרת. ברפורמה בחברת חשמל היה אותו סיפור - בחדר יושבים שבעה, שמונה, תשעה או עשרה גורמים ולכל אחד יש מטרה אחרת אז הסיכוי להתקדם קדימה ולהצליח מאוד מאוד נמוך. זה חלק שצריך להשקיע בו זמן. מי שיושב בראש צוות כזה צריך לדעת שהוא חייב לסנכרן עם כל השחקנים מה המטרה.
החלק השני לא פחות חשוב, זה כל הנושא של בחירת הצוות ורתימתו. בממשלה יש שתי נטיות: נטייה אחת זה להביא את כולם. כל מי שרק אפשר לחשוב עליו, 'כל מי שנמצא אצלי ב-Contacts - אני אביא אותו'. למה? 'כי יכול להיות שאני אצטרך אותו'. המשמעות היא שלא תגיע לשום מקום, כי ברגע שמכניסים שחקנים לא רלוונטים לחדר היכולת של התהליך להתבדר או להגיע למבוי סתום היא מאוד גבוהה. גם ככה כמות האגו היא מאוד גדולה. מצד שני, יש גם נטייה אחרת בממשלה, להגיד 'טוב אני אביא את המינימום שבמינימום. רק שניים שלושה שחקנים כדי שאני אוכל להתקדם ולרוץ קדימה' - גם זו טעות. אני אומר לכם בהגדרה: שחקן רלוונטי שלא יהיה בחדר, בהגדרה של הדנ"א שלו, בחינוך הממשלתי שלו, יתקע את התהליך. המכוונות משימה שלו 'היא אם אני לא נמצא בחדר ואני לא שותף - אני תוקע'. ולכן המשמעות של להבין מי באמת שחקן רלבנטי וקריטי וחשוב - היא מאוד מאוד חשובה וצריך להיות מאוד מדוייקים בזה. לא כל אחד חייב להיות מסביב לשולחן אבל אלה שרלוונטים חייבים להיות. מי שלא - אפשר לזמן אותו, כל אחד לפי הנושאים שלו".
החלק השלישי זה רתימת הצוות. יותר מ-50% מהזמן שלי - זה מה שהתעסקתי בו. לוודא מי בורח לך, מה כואב לו, איפה הפערים נמצאים, לשבת איתו אחד על אחד, כמות הפעמים שיצא לי לשבת בבתי קפה ברחבי הוד השרון עם יפתח (יו"ר חברת החשמל יפתח רון-טל) ועופר (מנכ"ל חברת חשמל עופר בלוך) או עם אבי ניסנקורן ומיקו (יו"ר ועד העובדים בחברת החשמל מיקו צרפתי) לשבת לתוך הלילה וללבן את הפערים ואת האמוציות ואת ה'מי רוצה לתקוע' ולנטרל את כל רעשי הרקע - היא משהו שמנהל הצוות צריך להתעסק בו רוב הזמן. אני אספר לכם עוד סוד. רוב העבודה בתהליכים ממשלתיים לא נעשית בחדר, בדיון המקצועי. כולם יודעים בגדול, בסופו של יום, מה נכון לעשות. ברפורמה לא המצאנו את הגרעין או את תורת הקוונטים. הבאנו פיתרון שהוא די סביר שמקצועית לא היה מסובך או מורכב להגיע אליו. איפה כן הייתה בעיה? לראות איך מחברים את כל חברי הצוות לתוך התהליך הזה ואיך מביאים לזה שהם כולם רתומים - וזה עבודה. מנהל צוות שיושב עם כל שחקן ושחקן לחוד ומנטרל רעשים ובעיות - היכולת שלו אח"כ להצליח היא הרבה יותר גבוהה. הנקודה הבאה זה אגו. אני קורא לזה המחלה הישראלית. זה נכון בכל מקום שהייתי בו ובעיקר בממשלה, זה מגיע לרמות מטורפות. ברגע שיושבים בחדר שבעה או שמונה מנכ"לים כשאף אחד לא כפוף אחד לשני וכל אחד יש לו סמכויות משלו ואת היכולת לתקוע את התהליך בדרך כזו או אחרת אתה נמצא בדילמה מאוד לא פשוטה איך אתה מצליח לנהל את האגו בחדר. וזו בעיה מאוד לא פשוטה שאם אתה כמנהל צוות לא מתעסק בה, אני אומר לכם אין תהליך. התהליך מת".
באב"ד סיפר כי בתחילת הדיונים על הרפורמה הודיע לכל המשתתפים שלכל אחד ואחד מהם יש זכות וטו, למרות שבפועל לא היה לו צורך בהצבעה פה אחד כדי להעביר את ההסכם. "ראיתי שכולם בדרג מנכ"לים וכל אחד יש לו את הממלכה האדירה שהוא שולט בה, מראש הודעתי לכל השחקנים שיש להם זכות וטו. בין אם זה חברת החשמל, יו"ר רשות החשמל, יו"ר ההסתדרות, הממונה על השכר, יו"ר ועד העובדים הממונה על התקציבים או מנכ"ל משרד האנרגיה - הודעתי להם שכל אחד מהם ברגע שהוא לא מסכים - אין רפורמה. הכל בסדר. באותו רגע אתה גורם לכל אחד מהשחקנים להרגיש טוב עם עצמו, שהוא חשוב, שיש לו השפעה אמיתית ושליטה על התהליך ושאם הוא לא מרוצה הוא יכול להטיל וטו. אחד הדברים שהכי פוחדים מהם בממשלה הוא איך אני מאבד שליטה על הסמכויות שלי והטריטוריה שלי - זה פעם אחת ופעם שנייה הטלנו עליו את כובד האחריות שאם הרפורמה לא קורית - זה באשמתו".
באב"ד התייחס גם לצורך בהפרדה בין עיקר וטפל ולחשיבות היכולת לקבל החלטות בממשלה וסיכם: "את כל זה בעיני עוטף מודל שנקרא Accountability או בעברית אחריותיות, זה מושג שלא קיים לצערי בממשלה. אתה יכול לכהן בתפקיד וכל עוד מבקר המדינה לא כותב עליך דוח והיועץ המשפטי לא הגיש עליך תלונה וב-433 לא ביקרת - אז סבבה, אתה מצוין. אתה צריך להתקדם. יש מפלגות שלמות שרצו על זה שמושחתים נמאסתם. מספיק לא להיות מושחת כדי להיות מנהיג. לא-מושחת = מנהיג. כל עוד לא נתפסת בקלקלתך באיזה דוח מבקר הכל בסדר. במגזר הפרטי זה לא ככה. במגזר הפרטי יש שלוש מעטפות. אתה מגיע להיות מנכ"ל חדש במשרד, המנכ"ל הקודם משאיר לך על השולחן שלוש מעטפות. כשהמצב נהיה רע בפעם הראשונה אתה פותח את המעטפה ראשונה וכתוב שם: תאשים אותי. אז אתה אומר זה המנכ"ל הקודם. הסיפור עובד. פעם שניה נהיה רע - אתה פותח את המעטפה השניה וכתוב שם 'תאשים את השוק'. ובפעם השלישית שהמצב נהיה גרוע אתה פותח את המעטפה שלישית וכתוב שם 'תכין שלוש מעטפות'. במגזר הפרטי אם אתה טוב אתה תתומרץ בהתאם, אם אתה לא טוב אתה תהיה בחוץ. בממשלה זה ממש לא עובד ככה: אם אתה טוב אתה לא מתוגמל בשום דבר ואם אתה רע אף אחד לא יודע. ורק בנקודות קיצון שבהם הסתבכת עם הגורמים שאמורים לפקח עליך או לאזן אותך. אחריותיות זה משמעת עצמית שכל מנהל מבין שאם הוא לא יעשה את זה - לא יקרה כלום. אף אחד לא יבוא אליו בטענות ואף אחד לא יפטר אותו אבל זה המקום של מנהל הצוות לגרום לאנשים להבין שאם הם לא יעשו את התהליך - הוא לא יקרה. וזה עוד יותר קשה כשמישהו לא משלם שום מחיר אם זה לא קורה. נכון חברת החשמל לא תתייעל ותעריף החשמל לא יירד אבל ברמה האישית, אף אחד מהשחקנים לא ישלם מחיר וזה עוטף את הכל. אם אין Accountability הדברים לא קורים. ובסוף, בסוף בסוף, מבחינתי הדבר האחרון זה היכולת לבצע. לדעת שאתה לא מקדש את התהליך ולא מתאהב בתהליך אלא כל המטרה זה לבצע. אם לא ביצעת לא עשית. אם ביצעת - מצוין. לא ביצעת - אתה מספר סיפורים. בממשלה חברים זה קשה, קשה מאוד".