אימהות עובדות / צילום: שאטרסטוק
אימהות בנות זמננו עומדות בפני דילמה בלתי אפשרית. מצד אחד, אין הרבה תחומים שבהם המחקר חד-משמעי בתוצאותיו כמו בנושא השפעת ההורים על ילדים בגילאי 0-2, שמדגישות את חשיבות יציבות הטיפול, הפניות הרגשית המלאה כלפי התינוק והפעוט כגורמים מכריעים בפיתוחה של אישיות יציבה בקרב הילדים. פרידה ממטפל עיקרי היא טראומה שלא ניתן להגזים בחומרתה. מצד שני, להיות עם התינוק זה אומר בפועל לוותר על קריירה.
הפרופסורית הראשונה לכלכלה בהארווארד, קלאודיה גולדין, נשאלה אחרי עשרות שנות מחקר, מה לדעתה הסיבה שיש פער מגדרי בין נשים לגברים בשוק העבודה. היא ענתה שאם יש משתנה אחד דומיננטי שמסביר את הפער העיקש הזה, למרות שנשים משכילות ומוכשרות כמו גברים ולמרות החוקים שאוסרים אפליה, המשתנה הזה הוא שנשים מטפלות יותר בילדים וגם בהורים ובאחרים שנזקקים להשגחה צמודה.
לפי מחקריה ומחקריהם של אחרים בתחום, כאשר אדם מתנתק משוק העבודה או לא מרוכז רק בו, אלא מקדיש מזמנו גם לטיפול בילדים, הוא משלם על כך מחיר לאורך כל שנות הקריירה שלו. הקידום שלו נפגע, והוא לא יגיע לעולם לאותן רמות הצלחה של מי שהיה מרוכז כל השנים רק בשוק העבודה.
שני הממצאים האלו אינטואיטיביים וברורים לכל מי שעיניו בראשו. ולמרות זאת, כולנו מצויים תחת משטר הונאה, שלפיו לאימהות יש אותם סיכויי הצלחה בקריירה מבלי שילדיהן ישלמו על כך כל מחיר, כאילו שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
זה לא צריך היה אמור להיות המצב. תיאורטית גברים היו אמורים לרצות להיות אבות "משקיעים" ולטפל בילדים שלהם. אבל בתחום הזה, ציפיותיהן של הפמיניסטיות התבדו לחלוטין.
כל עוד נשים מצויות בבחירה הבלתי אפשרית הזאת בין לטפל בילדים לבין לנסות להצליח בשוק העבודה (יש להסתייג ולהזכיר שמי שבכלל עומדת בפניה הבחירה הזו אלו רק נשים לבנות מהעשירונים העליונים), אולי אין זה ראוי להסתיר מפניהן את העובדה שאלה בחירות שכן מוציאות זו את זו.
זה לא היה צריך להיות ככה לו העולם היה צודק, אבל בעולם של היום, עדיין, זה המצב. וכל עוד זה המצב לשלוח נשים לשוק העבודה ולומר להן, אתן יכולות לעשות את זה, זה בידיים שלכן, זו קריאה לא הגונה בעיני.
אז למרות שאני מסתכנת בכך שתקראו לי אויבת הפמיניזם, בעיני פמיניזם שמטיל על נשים לעשות את הבחירה הבלתי אפשרית הזאת הוא לא פמיניסטי ולא מעצים נשים, צריך לשנות את שוק העבודה צריך לשכנע אבות להיות עם ילדיהם. כל זאת לפני שמטילים עלינו הנשים את אחד מהקלונות - או שאנחנו לא מצליחות מספיק או שאנחנו אימהות לא טובות מספיק.
לכן, כל מה שנותר לי להציע, כמי שמטרתה היא כן העצמת נשים, הוא להפיץ את ההבנה ששוק העבודה, ושוק ההון (כלומר התחלקות הבעלויות על הנכסים) הם התגלמויות הפטריארכיה. אלה זירות שפועלות רק על בסיס של כוח, והצלחה בהם לא צריכה להגדיר עבורנו הצלחה בחיים. שינוי מושגי הכישלון וההצלחה הם הצעד הראשון בחתירה לפמיניזם הגון לנשים, ולשם אני חותרת.
הכותבת היא כלכלנית וסוציולוגית, מפתחת מדד המגד במכון ון ליר ומרצה במכללה האקדמית ספיר