נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: Yuri Gripas, רויטרס
הרי לכם משל על מדינת כל-אזרחיה: אמריקה בין השמשות, 15 חודשים לפני הבחירות הבאות לנשיאות. היא מפולגת ומקוטבת, זולגת טינות ושנאות; היא מלבלבת כלכלית, אבל שקועה עד צוואר בדיסהרמוניה חברתית.
מלחמה מתנהלת עכשיו, ממש עכשיו, על זהותה, או לפחות על הגדרת זהותה. זו מלחמה שיש לה צבעים ברורים: לבנים, חומים, שחורים. נשיא שנבחר על-ידי רוב הלבנים, נגד רצונם של רוב הלא-לבנים, יצק השבוע רוטב גזעני מובהק על אומצת הבחירות שלו. הוא קרא לארבע חברות קונגרס דמוקרטיות לא-לבנות, שתיים מהן מוסלמיות, לעזוב את אמריקה" ולחזור אל הארצות שמהן באו". שלוש מן הארבע נולדו בארה"ב, אבל זה פרט לא חשוב.
אמריקה (הארץ, לא היבשת) כמובן אינה מדינת-לאום. את "העם האמריקאי" אי אפשר להגדיר אתנית, אלא רק טריטוריאלית. במשך הרבה שנים היה אפשר להגדיר אותו גם על סמך רצונותיו הקיבוציים, אבל זו הייתה הגדרה מופשטת. אמריקה היא מדינת-כל-אזרחיה. זה מובן מאליו. החוק מעניק בדיוק אותן הזכויות לכל אזרח. הוא אינו מעניק זכויות קולקטיביות בתור שכאלה לציבור המוגדר אתנית או דתית.
שום דבר אינו נצחי
במדינת-כל-אזרחיה, הכול יחסי ושום דבר אינו נצחי. לפני 230 שנה ויותר, חוקת ארה"ב נמנעה אפילו מלהגדיר את הלשון הרשמית. היה ברור שהיא אנגלית, אבל זה לא נכתב. כיוצא בזה היה ברור ששורשיה של הרפובליקה החדשה טמונים באדמת אירופה. כמובן, היו חילוקי דעות מרים, והיו דפוסי התנהגות שונים, אבל הם נטו, באמריקה של סוף המאה ה-18, להפריד אמריקאים ממוצא אנגלי מאמריקאים ממוצא סקוטי, הולנדי, גרמני או סקנדינבי, רובם ככולם פרוטסטנטים. ברבות הימים הגיעו הרבה יותר קתולים, ואז הסתמנו קווי הפרדה בין הוותיקים לאירים, לפולנים ולאיטלקים. אבל עדיין עמד לכולם המכנה המשותף של אירופה הנוצרית.
היהודים היו כבר עניין אחר. הם התחילו להגיע במספרים גדולים רק בעשרים השנה האחרונות של המאה ה-19, והם נדפו ניחוחות של זָרוּת. הוותיקים באמריקה התחילו לחשוש מפני השפעתם המשחיתה של היהודים על אמות המידה של ההתנהגות הציבורית.
פרדוקסלית, או לפחות במידה המנוגדת לאינטואיציה, לא זו בלבד שיהודים לא הרחיקו את אמריקה מן הדימוי העצמי שלה, אלא אדרבה, היא חייבת ליהודים יחידים את העמקת הדימוי הזה ואת הפצתו. מה לנו אמריקה בלי הוליווד.
הילד היהודי איזי ביילין, משטעטל אחד בביילורוסיה, שהיגר לאמריקה בגיל חמש, העניק לה את השירים הפטריוטיים המפורסמים ביותר בתולדותיה, ובהם ‘אלוהים, ברך-נא את אמריקה, הארץ שאני אוהב'. איזי היה ידוע יותר בשם שנטל לעצמו בבגרותו, אירווינג ברלין.
"אימפריה של חירות"
מדינת-כל-אזרחיה הצליחה לשמר את ערכי מייסדיה 200 שנה ויותר, עד שהיה נדמה לה כי הם חקוקים בצופן הגנטי שלה. היא נשארה מערבית, גם פוליטית וגם תרבותית; היא התפארה ב"מיוּחדוּתה" (exceptionalism); היא האמינה, כפי שהקדים להגיד לה תומס ג'פרסון, שהיא נועדה לכונן "אימפריה של חירות", ולהיות אור לגויים; היא התפארה ב"דרך האמריקאית"; היא הזדקפה למשמע ההמנון הלאומי. היא ידעה שאין היא נקייה מחטאים ומדופי, אבל הייתה בטוחה שהיא מסוגלת לתקן מסלול בשעת סערה.
הגדרות הפטריוטיות של מדינת-כל-אזרחיה משתנות, מפני שהדמוגרפיה שלה משתנה. היא חדלה בהדרגה להיות אירופית. אוצר האסוציאציות הכרוך באירופיות הזו מאבד את תוקפו. היא גם עוברת תהליך מואץ של חילון. מספר גדל של אמריקאים אינם מאמינים במה שכתב עליה ההיסטוריון הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל לפני 180 שנה, "אמריקה גדולה מפני שהיא טובה" (למען האמת, הוא הוסיף, "אם אמריקה תחדל להיות טובה, היא תחדל להיות גדולה").
ארבע הצירות הדמוקרטיות שהנשיא שולח "הביתה" מתבקשות לארוז ולצאת "אם אין הן אוהבות את אמריקה". זה מה שהוא אמר, בכתב ובעל-פה.
קצת קשה להגיד על איזשהו חיווי של טראמפ ש"הפעם הוא חצה את הגבול", בייחוד מפני שהערכות כאלה מקשטות את העיתונות האמריקאית זה שנתיים וחצי. אבל אפשר בהחלט לטעון, שהנשיא אימץ את אחד משימושי הלשון הנפסדים ביותר של הזמן המודרני. זה שימוש המופיע בלקסיקון של שונאי-זרים לפחות מתחילת המאה ה-19. יהודים היו קהל היעד הקבוע של חיוויים כאלה.
אפקט השערורייה
מה הביא את טראמפ להשמיע את קריאתו, אפשר רק לנחש. הרשימה הזו נכתבת שלושה ימים לפני פרסומה. אולי נדע יותר על מניעי הנשיא עד שתתפרסם. ייתכן כמובן שלא היו לו מניעים, במובן של סוף מעשה במחשבה תחילה. סביר להניח שהוא פשוט נענה לדחפיו, כפי שהוא עושה לעיתים קרובות. בא לו להטיל דופי, והוא אמון על הקצנה. הגיון הרטוריקה שלו הוא משיכה בלתי פוסקת של תשומת לב באמצעות אפקט השערורייה.
ההיגיון הרגיל במקרים כאלה הוא ש"הבסיס שלו אוהב את זה", כלומר מיליוני תומכיו הלבנים בערים הקטנות של "אמריקה האמצעית", השומרים לו אמונים ויוצאים מגדרם באספות הבחירות הענקיות שלו. ייתכן, אבל הכרזת מלחמה על חברות קונגרס לא-לבנות אינה הכרחית להתגייסות הבסיס. הבסיס מגויס מכוח שורה של דברים אחרים, במיוחד המאבק נגד מהגרים לא-חוקיים.
הנה אפוא השערה על מניע מתוחכם ופתלתל יותר של טראמפ: הוא רוצה להכריח את המפלגה הדמוקרטית להזדהות עם ארבע חברות הקונגרס האלה - אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, אילהאן עומר, רשידה טלייב ואייאנה פרסלי - כדי לפגוע בסיכוייה האלקטורליים בשנה הבאה.
מתינות, איפוק, פרגמטיות
מנהיגת המפלגה בקונגרס, ננסי פלוסי, מנסה זה חודשים רבים לנטרל את הארבע. היא מדברת בביטול על משקלן ועל חשיבותן. יש לה סיבה טובה: הדמוקרטים הצליחו לחלץ את בית הנבחרים מידי הרפובליקאים בנובמבר שעבר לא בזכות הרדיקלים, אלא בזכות המתונים והפרגמטיים. הארבע הללו נבחרו במחוזות בחירה שבהן יש למפלגה רוב אוטומטי. הדמוקרטים רגילים לנצח במחוזות האלה גם כאשר הם מפסידים בבחירות הכלליות. לעומת זאת, ניצחון המפלגה בבחירות של 2018 היה קשור בהצלחת מועמדיה ב-31 מחוזות בחירה, שבהם דונלד טראמפ ניצח ב-2016.
לשון אחר, הרוב הדמוקרטי בקונגרס תלוי בקולותיהם של בוחרים, הנוטים ימינה, אבל מוכנים להצביע לטובת מועמדים של המפלגה היריבה אם הם מגלים מתינות, איפוק ופרגמטיות. זה בדיוק ההיפך ממצע הפעולה של ארבע הרדיקליות.
ננסי פלוסי, מאז נעשתה יושבת ראש בית הנבחרים בתחילת השנה, שוקדת על ביצור הרוב הדמוקרטי בבחירות הבאות. אף כי הרפובליקאים נהגו לתאר אותה כאשת שמאל קיצונית, פלוסי שייכת לאגף הליברלי הקלאסי של מפלגתה, שהוא לכל היותר קצת שמאלה מן המרכז. מלחמת פלוסי בארבע הרדיקליות קוממה עליה חלק ניכר של האגף הפרוגרסיבי במפלגתה. אבל היא הדפה את ההתקפה, הן מפני שמשקלן היחסי של הרדיקליות היה קטן, והן מפני שהתנהגותן של הארבע חזרה והמחישה את האיום הנשקף מהן לקיומו של הרוב הדמוקרטי.
אפשר שכל זה השתנה. אפשר שלפלוסי ולעמיתיה לא תהיה עכשיו ברירה אלא להפסיק את מאבקם נגד ארבע הרדיקליות מפני שהנשיא הפך אותן לקורבנות של גזענותו. אפילו ביקורת לגיטימית והוגנת על עמדותיהן תועמד מיד בקונטקסט של דברי הנשיא, והמבקרים יואשמו בעזרה עקיפה לגזענות.
בעל כורחה, אפשר שעל המפלגה הדמוקרטית יהיה להזדהות עם הרדיקליות במקום להתנער מקיצוניותן. אם זה יקרה, הרווח הפוליטי של הנשיא מגזענותו יהיה גדול מהפסדיו. הוא יהיה חופשי לתאר את המפלגה הדמוקרטית כמפלגתן של רדיקליות, השוחרות ביטול כל הסייגים על הגירה לא חוקית, ורוצות לכונן "מדינה סוציאליסטית". הצלילים הזרים של שמותיהן ישרתו אותו היטב.
נכס ושמו דו-מפלגתיוּת
הנשיא עשה עוד משהו. הוא לא הסתפק בגינוי חוסר הפטריוטיות של ארבע הצירות. הוא גם הסמיך את "חוסר נאמנותן" לאמריקה ל"שנאתן לישראל", על-פי שיטתו. הוא הכניס את ישראל אל תוך אחת המחלוקות הפנימיות המרות ביותר בפוליטיקה האמריקאית זה שנים. גזענותו כרוכה עכשיו רשמית בידידותו לישראל.
הרוב הגדול של הישראלים תומכים בטראמפ בשיעורים משתנים של התלהבות ושל חום. אני יודע את זה לא רק מן הסקרים, אלא גם ממסרי אי-הסכמה, המצטברים בתיבת הדוא"ל שלי. אפשר להבין תמיכה והכרת טובה לנשיא שהכיר בבירת ישראל ועומד לצידה בזירה הבינלאומית. אין כל טעם לגמול לו רעה תחת טובה; איש לא היה עושה כן בשום ארץ, גם לא בארצות שרוב אזרחיהן מתנגדים לטראמפ. מדינות רציונליות אינן דוחות את ידידותו של נשיא ארה"ב, יהיה אשר יהיה.
אבל מוטב להבין את פוטנציאל הנזק מכריכת ישראל במחלוקת הזו. את הידידות הקרובה בין ארה"ב לישראל אפשר להתחיל למנות מנשיאותיהם של ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון, במיוחד ג'ונסון, בשנות ה-60 של המאה שעברה. הם היו דמוקרטים, והמפלגה הדמוקרטית הייתה ביתם הטבעי של היהודים בארה"ב ב-90 השנה האחרונות. מבחנה הגדול של הידידות הזו בא מיד אחר כך, כאשר ריצ'רד ניקסון הרפובליקאי עלה לשלטון עם תמיכה יהודית זעומה ועם נטיות אישיות אנטישמיות.
הידידות עמדה במבחן הזה. ניקסון הציל את ישראל מהתמוטטות צבאית במלחמת יום הכיפורים. באחרית נשיאותו, לא היה נשיא פופולרי פחות ממנו בתולדות אמריקה. אבל כל ישראלי רשאי להיות אסיר תודה לניקסון על אוקטובר 1973. בימי ניקסון, הידידות בין ישראל לארה"ב הפכה למה שאמריקאים אוהבים לכנות, בשורה של הקשרים, "דו-מפלגתית" (bipartisan), כלומר מיוסדת על הסכמה פוליטית רחבה. לא הרבה עניינים שרויים בהסכמה כזאת באמריקה.
ישראלים לא תמיד הפגינו עודף מדינאות ורגישות בטיפוח הדו-מפלגתיות. על יצחק רבין, אז השגריר בוושינגטון, נאמר שהוא עזר לניקסון בבחירות של 1972 (ניקסון נחל ניצחון עצום). עזר ויצמן, אז שר הביטחון, עזר לג'ימי קרטר בבחירות של 1980 (קרטר הפסיד). בנימין נתניהו התערב נגד ברק אובמה בבחירות של 2012, וניסה לעזור למועמד הרפובליקאי מיט רומני (אובמה ניצח). ב-2015, נתניהו נשא נאום במליאת הקונגרס על-פי הזמנת היושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים, נגד רצונו המפורש של אובמה.
אף על פי כן, הדו-מפלגתיות נשמרה. עכשיו היא מועמדת בסכנה ממשית. לא טוב הוא הזיהוי הקרוב מדי של ישראל עם נשיא הניזון פוליטית מפילוג של ארצו ועושה שימוש חוזר במוטיבים גזעניים ולאומניים קיצוניים.
התמיכה - והבחילה
המוטיבים האלה אולי נושאים חן בעיני רוב הישראלים, החושבים אותם לביטויים של עוצמה ושל גאווה לאומית. אבל כל התבוננות ריאלית במפה הפוליטית של ארה"ב צריכה להזכיר לישראלים את זמניותו של טראמפ. כן, הכול הוא זמני, שום פוליטיקאי אינו נשאר לנצח, אלא אם כן שמו פוטין, או ארדואן. אבל זמניותו של טראמפ אינה קשורה רק בגילו המתקדם, או בהגבלה החוקתית על אורך כהונותיו של נשיא. זמניותו נוגעת להתנהגותו ולסגנונו.
צריך להקדיש תשומת לב כלשהי לעובדה, שבזמן של גאות כלכלית היסטורית, הנשיא רושם פעם אחר פעם גירעונות ניכרים במאזן הפופולריות. שגשוג כלכלי בדרך כלל מנחיל פופולריות, לא גורע אותה.
מדוע אפוא אפילו מכון הסקרים הנוח ביותר לטראמפ, ראסמוסן, הראה השבוע גירעון של 6%; וסקר של רשת אן.בי.סי הראה השבוע כי ג'ו ביידן היה מביס את טראמפ בהפרש של 9%, אילו הבחירות לנשיאות היו נערכות עכשיו (אפילו ברני סנדרס הסוציאליסט היה מנצח בהפרש של 7%)?
ההסבר הסביר ביותר לקשייו של הנשיא הוא התנהגותו האישית. נשיאים תמיד עוררו התנגדות חריפה מצד האופוזיציה. זה טבעי. אבל ספק אם איש מהם עורר אי-פעם התנגדות כזאת. צריך להגיד, באופן אינפורמטיבי בהחלט, שלא פעם התנהגות הנשיא מצליחה לעורר בחילה, אפילו כאשר מדיניותו מעוררת תמיכה.
חיקו של הנשיא הזה אינו המקום החם והבטוח ביותר באמריקה, בוודאי לא בשביל מדינה זרה.
איך נחלצים מן החיבוק ההדוק מדי? זה קשה, כמובן. אבל יש צורך דחוף להזכיר לאמריקאים, כי הכרת הטובה הישראלית לטראמפ אינה ביטוי של העדפה אידיאולוגית. זה צריך להיעשות בזהירות ורק במשתמע, למשל באמצעות מאמץ מוגבר להידבר עם דמוקרטים, בייחוד מבני הדור הצעיר, בייחוד עם מה שאמריקאים קוראים "בעלי צבע", people of color, היינו לא-לבנים.
אם עדיין לא התמנה צוות דיסקרטי בהחלט להכין את העידן שלאחר טראמפ, מוטב שימונה. זה הזמן לסיעור מוחות, מפני שמה שהיה לא יהיה, ומה שנעשה לא ייעשה, ועוד מעט קט יהיה גם יהיה חדש תחת השמש.