פרופסור מימי אייזנשטדט / צילום: איל יצהר
אני: על כל דבר אני מסתכלת מכל הכיוונים - חברתי, כלכלי, יחסי כוח. יש המון תחומים שמעניינים אותי ואני משלבת ביניהם. משתדלת לחשוב מחוץ לקופסה ואוהבת שמאזנים אותי.
משפחה: סבתא מצד אמא עלתה לבד מרוסיה בשנות ה-20 של המאה הקודמת לשכונת נחלת שבעה בירושלים, ופתחה חנות פרחים. סבא נשאר מאחור כי לא היה לו סרטיפיקט והקשר בינו לבין המשפחה נותק. אמא למדה באליאנס ואחר כך בסמינר למורות. משפחתו של אבא ברחה מרוסיה בפרעות, ודרך אוסטרליה הגיעו לניו זילנד. אבא היה פעיל בתנועת הנוער “הבונים”, שאיתה עלה לארץ אחרי מלחמת השחרור. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית והיה בסמינר להשתלמות בחינוך, ושם פגש את אמא. הם התחתנו ונשארו בירושלים.
אבא עבד בסוכנות היהודית בתחום הנוער ואמא עסקה בארכיאולוגיה ואחר כך בהוראה, וילדה חמישה ילדים. למרות הקושי הכלכלי, הדבר הכי חשוב להורים היה החינוך שלנו. דיברנו על אקטואליה וקראנו עיתונים, כל שבת בבוקר יצאנו לטיול רגלי באזור ירושלים עם הספרים על כל אתר, וההורים בחרו לגור בדירה קטנה וצפופה רק כדי שנלמד בגימנסיה רחביה.
ילדות: הייתי תלמידה סבירה, תולעת ספרים, אהבתי שפות ולכן בחרתי ללמוד ערבית ובמתמטיקה קיבלתי 100. לא זוכרת שהיו לי שאיפות מיוחדות, חוץ מרצון לחנך ולהשפיע. תמיד עשיתי דברים קצת שונים. בגלל לימודי הערבית גויסתי ליחידת 8200.
מיכאל: בעלי, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית. הכרנו כשתפסתי טרמפ ליד הבסיס, יצאנו ואחרי כמה שנים התחתנו. הוא למד שפה וספרות ערבית ואנגלית ותואר שני במדעי הדתות. כשהיינו בקנדה הוא למד עוד מאסטר בספרות אנגלית עם התמחות במחזאות, וכל הזמן למד עוד ועוד על מוזיקה ואופרה, התחיל לכתוב ביקורות, והשתלב כעובד באופרה עד שהתמנה לתפקיד שהוא ממלא היום. יש לנו שני ילדים.
אקדמיה 1: למדתי לתואר ראשון בחינוך, ספרות ושפה ערבית, ואחר כך מאסטר בקרימינולוגיה, תחום שעוסק באדם, בחברה, זכויות ושוויון, נושאים שתמיד בערו בי. אני לימדתי ערבית, מיכאל עבד בטלוויזיה, והחלטנו לטוס ללמוד בקנדה. המשכתי שם לדוקטורט בקרימינולוגיה עם מלגה יפה. חיינו בוונקובר שבע שנים, הכול היה רגוע וטוב, אבל התגעגעתי. כשהילד חזר הביתה מהגן ושר שירים שלא הכרתי, הרגשתי שזהו, הגיע הזמן לחזור.
אקדמיה 2: התקבלתי לתקן רגיל באוניברסיטה העברית, חצי בקרימינולוגיה וחצי בעבודה סוציאלית. הייתי 25 שנים באוניברסיטה העברית, חלקן כפרופסור מן המניין. הרבה נשים נכנסות לשלבים הראשונים של הדוקטורט ונתקעות שם, גם מסיבות מערכתיות וכי הן פחות פוריות אקדמית בשלב גידול הילדים. האקדמיה מאוד תחרותית ותובענית - צריך לפרסם מאמרים, להשתתף בסמינרים וימי עיון, לשמור על נטוורק. היה לי מזל שהייתי במדעי החברה, כי במדעי החיים גם צריך להאכיל את חיות המעבדה בלילה. עסקתי במגדר ועמדתי בראש מרכז לייפר לשוויון בין המינים במשך שלוש שנים. במקביל, כתבתי על איך בתי המשפט מתייחסים לאונס, עבריינות נשים ופשע.
האוניברסיטה הפתוחה: היה לי חיבור עם האוניברסיטה הפתוחה דרך אביו של בעלי, פרופ’ שמואל אייזנשטדט, אוטוריטה בתחום הסוציולוגיה שהיה בוועד המנהל של האוניברסיטה הפתוחה, והחיבור העמיק כשראיינתי נשים בכלא והן סיפרו לי עם לחלוחית בעיניים כמה גאווה וכוח הקורסים שהן לוקחות נותנים להן.
אחרי שסיימתי קדנציה כדיקאנית בית הספר לעבודה סוציאלית בירושלים, ניגשתי למכרז לנשיאות האוניברסיטה הפתוחה וזכיתי. קסם לי הקונספט של למידה מרחוק, כשערך ההנגשה הוא הערך העליון, תוך כדי הבטחת הרמה האקדמית הגבוהה ביותר. לומדים אצלנו סטודנטים שנמצאים בחו”ל, חיילים, תלמידי תיכון שעושים קורסים שמוכרים לבגרות, אנשים שחייבים לעבוד ולא רוצים לוותר על תואר. אנחנו עובדים עכשיו על בקשה לאישור תוארי דוקטורט.
פנאי: כמה שיותר זמן בילוי עם הנכדים וקריאת ספרים.
תפיסת עתיד: מקווה שהאוניברסיטה הפתוחה תשפיע על החברה - גם בהשכלה, אבל גם בהנגשה, ביזמות ובתרומה לקהילה.