רחוב בבני-ברק / צילום: שלומי יוסף
1.
בשנים האחרונות אני עוסק לא מעט בחברה החרדית, בניסיון להראות את העוול שעושים לחברה הזאת בפרט ולחברה הדתית-מסורתית בכלל. גם אם יש פלגים קיצוניים, השיח על החברה החרדית בדרך כלל מתלהם, שטחי ומשקף חוסר הבנה ואי-ידיעת העובדות והמספרים. במקום להקשיב ולנסות למצוא מכנה משותף עם אוכלוסייה בעלת מאפיינים שונים; במקום לכבד את אורח החיים של החרדים, קמים פוליטיקאים כמו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, ומציירים תמונה מעוותת בניסיון לגרוף עוד כמה קולות. לבסוף הדמוגרפיה תעשה את שלה. לפי התחזיות, בעוד כ-40 שנה יהיו החרדים כשליש מהאוכלוסייה, ואם שיח השנאה יימשך, הוא יוביל את כולנו ואת הכלכלה לדרך ללא מוצא.
במקביל לתפיסות המוטעות ביחס לחברה החרדית, אני מרבה לעסוק בעיוותים של כלי המדידה הרשמיים של הכלכלה בכלל ושל העוני בפרט. לתפיסתי, מחקרי הלמ"ס ומחקרים אחרים של הביטוח הלאומי אינם כזה ראה וקדש. בהחלט לא. במקרים רבים, מחקרים סטטיסטיים והשוואתיים אינם מביאים בחשבון מאפיינים שעשויים לשנות את השורה התחתונה מקצה לקצה.
2.
שילוב בין מחקר מפוכח על החברה החרדית לפקפוק בריא בנתוני העוני הרשמיים מצאתי במכון החרדי למחקרי מדיניות, שבראשו עומד אלי פלאי, איש עסקים חרדי. מי שמובילה את המחקרים במכון היא ניצה (קלינר) קסיר, המשנה ליו"ר, שכיהנה כחוקרת בכירה בבנק ישראל והקימה בו את יחידת שוק העבודה ואת יחידת מדיניות הרווחה, ואף עמדה בראשן. המחקרים שלה לאורך השנים התמקדו בעוני ובתעסוקה. חלקם נעשו בשיתוף קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל לשעבר, ודניאל גוטליב, סמנכ"ל במוסד לביטוח הלאומי.
ב-2017 כתבה קסיר יחד עם אסף צחור-שי, חוקר במכון, מחקר מקיף על תרבות ועוני בחברה החרדית. הממצאים מרתקים, שוברי מוסכמות ומשנים לחלוטין את הנרטיב שהורגלנו בו ביחס לחרדים.
3.
הנתונים הרשמיים מציירים תמונת עוני קודרת מאוד בחברה החרדית. לפי ההגדרות הסטטיסטיות, אחד מכל שני אנשים בחברה החרדית הוא עני, וזאת לעומת אחד מכל 11 איש בחברה היהודית הלא-חרדית. לפי אותם מדדים רשמיים, העוני בקרב האוכלוסייה החרדית מתמשך ועמוק.
הסיבות לשיעורי העוני הרשמיים הן שיעור תעסוקה נמוך בקרב הגברים החרדים; שכר שעתי נמוך שמאפיין את המפרנסים במשקי הבית החרדיים; שיעור גבוה יחסית של עובדים במשרה חלקית; שכר נמוך כתוצאה, בין השאר, של מחסור בהשכלה רלוונטית לשוק העבודה; ומספר ילדים ממוצע גבוה במשק בית חרדי ביחס למשק בית יהודי שאינו חרדי (כלומר, ההכנסה אמורה לכלכל מספר גדול יותר של נפשות). הצירוף של הכנסה נמוכה למשק בית ומספר נפשות גדול מביא לשיעורי עוני רשמיים גבוהים בחברה החרדית.
עבודת המחקר של קסיר וצחור-שי מלמדת שהיקף הבעיה קטן בהרבה מזה שהעולה מהמדדים הרשמיים. רבים מהחרדים אינם חווים עוני ואף מדווחים על שביעות רצון גבוהה מהחיים, ללא קשר להכנסתם. הם בוחרים ב"עוני" (שוב, הסטטיסטי) כדרך חיים המעניקה להם יתרונות חברתיים ומעמד גבוה יותר בחברה, והחברה החרדית מצדה מספקת פתרונות פנימיים כדי להקל את ההתמודדות עם מיעוט הכנסות, שמקורם בציווי הלכתי ובנורמות קהילתיות.
עבודת המחקר מדגישה שמדידת עוני באופן יחסי למצבה הכלכלי של כלל האוכלוסייה היא אמנם שיטת מדידה הנהוגה במערב, אבל חשוב למדוד את יכולותיו הכלכליות של אדם ביחס לחברה שסביבו. בחברה החרדית הדבר הזה משמעותי מאוד: רוב חייהם של החרדים מתנהלים בתוך החברה החרדית, וניתוק זה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים - מגורים בשכונות ובערים נפרדות, אזורי קניות נפרדים, מערכות חינוך שונות ועוד. ההתבדלות היא מתוך בחירה מודעת, כדי לשמור על הצביון החרדי של החברה. לפיכך, מנקודת מבטו של האדם החרדי, קבוצת הייחוס הרלוונטית להשוואה במדדי העוני היא החברה החרדית הסובבת אותו ולא החברה בכללותה בישראל. שימו לב לנתון הבא: בהשוואה לחברה החרדית בלבד, ממדי העוני צונחים משיעור של יותר מ-50% לשיעור של כ-18% בלבד.
4.
המחקר קובע כי העוני, עד כמה שניתן לקרוא לו כך, בחברה החרדית הוא לרוב תולדה של בחירה אישית-משפחתית-קהילתית ונובע מהגשמה של ערכים הבאה על חשבון הכנסה גבוהה יותר. האם העוני בחברה החרדית בא לידי ביטוי במאפיינים נפוצים של חיי עוני, כמו בריאות לקויה וחינוך ירוד? ממש לא. לדוגמה, למרות רמות ההכנסה הנמוכות בחברה החרדית, ההשקעה הכספית בחינוך הילדים גבוהה בשל החשיבות שמיוחסת לו. ואכן, מספר שנות הלימוד של הגברים החרדים הוא מהגבוהים במדינה.
גם בתחום הבריאות, הנתונים אינם מאפיינים עוני במשמעות שאנחנו מכירים. בדרך כלל תוחלת חיים קשורה למצב הכלכלי, ותוחלת החיים של עניים נמוכה יותר. תתפלאו, תוחלת החיים ביישובים שבהם יש ריכוז גבוה של חרדים (ראו גרף) גבוהה מהצפוי ביחס לסיווג החברתי-כלכלי של היישוב (בני-ברק, בית שמש וירושלים). במחקר אחר נקבע שתוחלת החיים הגבוהה קשורה להשפעתה של אמונה דתית על הבריאות ולהון החברתי הרב המאפיין את החברה הסגורה, שמתבטא בתמיכה קהילתית המפחיתה מתח נפשי.
השורה התחתונה: התיאוריה שלפיה עוני מתורגם לתוחלת חיים קצרה מהממוצע אינה "תופסת" באוכלוסייה החרדית. הסיבה לכך היא שאין בה ממש "עוני", כפי שהוא מוגדר בסטטיסטיקות.
5.
באופן כללי, העזרה ההדדית בחברה החרדית, הנעשית באופן פרטי או באמצעות ארגוני חסד, משפיעה רבות על יכולתה של המשפחה החרדית להתקיים בכבוד. היא כוללת תרומות כספיות ותרומות של מוצרים, עזרה הדדית שאינה כספית ומערכת הלוואות ללא ריבית. התמיכה בכסף או בשווה כסף למשק בית חרדי אינה מתבטאת בנתונים הרשמיים:
■ גמ"חים של הלוואות. מוסדות הגמ"ח (גמילות חסדים) מאפשרים ללוות כספים ללא ריבית ולהחזירם בפריסת תשלומים ארוכת טווח. הלוואות אלה מסייעות למשקי בית שנקלעו למצוקה כלכלית "לעמוד על הרגליים" ולפרוע את התשלומים ללא ריבית בהתאם ליכולתם הכלכלית. גם אירועים גדולים ומשמעותיים בחיים כמו רכישת בית, חגיגת בר מצווה וחיתון הילדים ממומנים פעמים רבות באמצעות הלוואות מגמ"חים. הכספים בקופת הגמ"ח מגיעים הן מהקהילה והן מאנשים אמידים מהארץ ומחו"ל, ועל פי הערכות, היקף הכספים בהם נע סביב 14 מיליארד שקל. בנוסף, לצד הלוואות הניתנות דרך הגמ"חים, בקרב החברה החרדית שכיחה התופעה של הלוואות ללא ריבית בין אנשים, ללא תיווך של גוף כלשהו.
■ תרומות. אלה הן חלק בלתי נפרד מהחיים הקהילתיים, החברתיים והכלכליים בחברה החרדית. נכון לשנת 2015, כ-70% ממשקי הבית החרדיים תורמים כספים לארגוני חסד וצדקה או לאנשים פרטיים, וסכום התרומה הממוצע של משק בית חרדי כמעט כפול מזה של משקי בית יהודים שאינם חרדיים. התרומות מופנות למטרות מגוונות כמו תרומות לעניים באופן ישיר ודרך קופות צדקה ומוסדות שונים, תרומות לעמותות העוזרות לחולים לממן טיפולים למשל, או שמסייעות לאנשים שנקלעו או למצוקה זמנית, ותרומות המיועדות לתמיכה בלומדי תורה ובמוסדות דת ציבוריים, כבתי כנסת של הקהילה. התרומות הללו מסייעות למשקי בית עם הכנסה נמוכה להגדיל את ההכנסות ולחסוך בהוצאות, ולהתמודד עם סיפוק צורכי המשפחה תוך הישענות על תמיכה קהילתית. כמו כן, תרומות מופנות גם למוסדות חינוך ומאפשרות לצמצם את ההוצאות של חרדים על חינוך.
■ צמצום הוצאות על תצרוכת. ההתמודדות עם רמת הכנסות נמוכה בחברה החרדית נעשית גם באמצעות צמצום הצריכה והתאמתה למציאות הכלכלית של משק בית ולנורמות החברתיות שנותנות קדימות לרוחניות על פני חומריות. זה מתבטא היטב בנתונים: ההוצאה החודשית לתצרוכת לנפש במשק בית חרדי קטנה ב-50% (!) מההוצאה במשק בית יהודי שאינו חרדי. רמת ההוצאות הנמוכה יותר של משקי הבית החרדיים מתאפשרת הודות להפחתה בצריכה ולרמת מחירים הנמוכה מזו המקובלת בחברה היהודית שאינה חרדית. ובכלל, קיים הבדל ניכר בין חרדים לחילונים בהוצאה על סעיפים שונים כמו תרבות, נופש ופנאי, ותחבורה ותקשורת. תרבות הצריכה השונה מתבטאת גם בכך שבמשק הבית החרדי נהוג להעביר בגדים ומוצרי יד שנייה אחרים בתוך המשפחה ובין משפחות, במיוחד ככל שהדבר נוגע לילדים.
■ מחירים. הסבר נוסף להוצאה הנמוכה הוא רמת המחירים הנמוכה ברחוב החרדי ביחס לרמת המחירים בחברה הכללית, ובחלק מהמוצרים מדובר בהבדל ניכר. המחירים הנמוכים הם תוצאה של שיווי משקל שונה בין ביקוש להיצע, המושפע מביקוש נמוך יותר בחברה החרדית עקב תרבות הצריכה המוגבלת. מחירים נמוכים הם גם לעתים תוצאה של קנייה קולקטיבית המנצלת את הכוח הצרכני הרב שיש לקהילה. הרכישה נעשית הן בישיבות והן ברמה הקהילתית-שכונתית דרך התארגנויות מקומיות ודרך ארגוני חסד הפועלים ללא מטרות רווח, המבצעים קניות קולקטיביות כמו "מכירה לקהילה" ו"חסדי יוסף". בהתארגנויות הללו הקונים מעבירים מראש רשימות של המוצרים הנחוצים להם ומצטיידים בכמויות גדולות של מוצרים שיספיקו לתקופה ארוכה.
■ התנדבות. סיוע של חברי הקהילה החרדית זה לזה הוא חלק ממאפייני החברה ונפוץ בקרבה הרבה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. שיעור ההתנדבות בחברה החרדית עומד על 38% בזמן שבכלל האוכלוסייה הוא עומד על 21% בלבד. התנדבות יכולה להיות, למשל, עזרה לשכנים מבוגרים או סיוע לאישה שילדה זה עתה. התנדבות יכולה להיות במסגרת פורמלית יותר, כמו ישיבה שמתארגנת לסייע לנזקקים ועוד.
6.
"אושר ורווחה תופסים בשנים האחרונות מקום הולך וגדל במחקר הכלכלי-חברתי ובקרב קובעי מדיניות. כחלק מתהליך זה גוברת ההכרה שמדדי אושר הם מדדים מרכזיים לקביעת הצלחה כלכלית", נכתב במחקר. מסקנתו חד-משמעית: אושר ורווחה בחברה החרדית אינם תלויים בהכרח בכסף, ושיעור המרוצים מהחיים בישראל הוא גבוה מאוד. זאת ועוד, בפילוח לפי גובה ההכנסה לנפש של משק הבית עולה כי שביעות הרצון מהחיים בקרב החרדים אינה משתנה בהתאם לרמת ההכנסות, בשונה מהקשר הקיים בין רמת ההכנסה ושביעות הרצון מהחיים באוכלוסייה היהודית שאינה חרדית, וביתר שאת באוכלוסייה הערבית. כל זה מחדד את ההבדלים בין תפיסת העוני בחברה החרדית ובין תפיסתו בחברה הכללית, שבה על פי רוב אין בחירה רצונית בעוני וברמת חיים חומרית נמוכה.
7.
כוונת הטור הזה אינה לקבוע שאין כלל עוני בחברה החרדית. ודאי שיש, אבל תפיסת העוני הרשמית לגבי החברה החרדית, כפי שהיא משתקפת בפרסומים הרשמיים, איננה כה נאמנה למציאות, בגלל האופי התרבותי הייחודי של החברה הזאת, וגם בגלל שמשתנים כלכליים האופייניים מאוד לחברה ומעלים את רמת ההכנסות או מפחיתים את רמת ההוצאות של משק בית חרדי אינם מובאים בחשבון.
מה הלאה, במיוחד לאור השינויים הדמוגרפיים? נשאיר את הדיון על כך למאמרים נוספים בנושא, ורק אצטט כאן משפט אחד מהמחקר שאני מסכים איתו: "הפתרונות (לעוני - א"צ) חייבים להיות מכווני תרבות משום שאי-אפשר לסייע לאוכלוסייה בניגוד לאמונתה ולתרבותה".