עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה / צילום: איל יצהר
1. פרץ א': שיעורי הבית של יו"ר העבודה
יו"ר מפלגת העבודה החדש, ח"כ עמיר פרץ, בן 67 ומלא אנרגיות. בגינה שלו בשדרות הוא מגדל אשכוליות וענבים - כך למדנו השבוע מה"סטורי" שלו באינסטגרם, המרענן הרשמי של הקיץ. הוא מתנהל כאילו הוא לוגם מדי בוקר שייק תוסס, עם פירות ועלים ירוקים, המעניקים זריקת מרץ לגוף. הפעילות שלו מתחילה מוקדם,לפני השעה 06:00 והוא עסוק עד השעות המאוחרות ביותר ביום.
ביום רביעי, בעוד אהוד ברק הלהיט את הרוחות מעל במה קטנה במועדון כולי עלמא בתל אביב, פרץ הסתובב לא רחוק משם ביריד "כיף בעוטף", שוק איכרים ומוצרים שהוקם כדי לתמוך בעסקים של עוטף עזה. כתושב האזור, אין לו שום קושי להשתלב ביריד ולקבל חיבוקים וסלט קצוץ, עם חיוכים מאוזן לאוזן.
האיחוד שדחק את מרצ לפינה
את הפצצה האמיתית שמר פרץ ליום חמישי בשעת המהדורות. אורלי לוי-אבקסיס, המחוזרת על ידי כל מפלגות השמאל מרכז, התייצבה לצידו של פרץ בהכרזה מיוחדת והשניים בישרו על ריצה משותפת של מפלגת העבודה עם מפלגת גשר.
3 מועמדים שמורים ללוי-אבקסיס בעשירייה הראשונה, וזאת כאשר מפלגת העבודה לבד לא הצליחה בסיבוב הקודם להביא יותר מ-6 מנדטים, והסקרים ביולי הראו שהיא עדיין לא מתרוממת מן הקרשים.
אולם האיחוד הזה דחק באחת את מרצ לפינה. במרצ לא מעוניינים באיחוד עם אהוד ברק ומפלגתו. הצל הכבד של פרשת אפשטיין מרחף מעל לראש רשימת "ישראל דמוקרטית". זו בעיה אמיתית, לא חלילה הניסיון להשליך על ברק את עבירות המין שביצע אפשטיין, אלא דווקא העובדה שבעבור ביזנס, כסף והון, ברק לא בחל באיש.
זעקות הגוועלד שמשמיעים אנשי ברק בכל מקום, באשר לתיזמון המוזר של פרוץ המידע הזה, נשמעות היטב, אך אף אחד עדיין לא הסביר מדוע האיש שהיה ראש הממשלה ויכול היה לפתוח כל דלת בעולם, העדיף לעשות עסקים עם מפלצת כמו אפשטיין.
בציר פרץ-הורביץ, נדמה היה בליל חמישי שנטרקו הדלתות ואין מוצא. אך משיחות של "גלובס" עם הגורמים הרלוונטים בכל הצדדים, נדמה שהשיח לא הסתיים. לוי-אבקסיס, כך נאמר לנו, לא הציבה תנאי של שלילת ציר מרצ-פרץ. בשתי המפלגות אומרים במקביל כי אופציית החיבור עדיין על השולחן. האווירה המיידית בעקבות צירוף לוי-אבקסיס הייתה של הפניית עורף, אך עוד לא נאמרה שם המילה האחרונה.
הבעיה שנוצרה, וזאת לא מוכחש על ידי כל הצדדים, היא הצפיפות בצמרת הרשימה. איך יספקו ללוי-אבקסיס שלושה מקומות בצמרת, ולאחר מכן גם ימשיכו וישלבו את אנשי מרצ? זה יהיה קשה.
מן הצד של מרצ, הסתובבו בתחושה חמוצה בימים האחרונים. מצד אחד, מספר כלי תקשורת (כולל החתומה מטה) דיווחו שהכול מתכנס לסגירה, שיש הסכמות אידיאולוגיות, שנותר לפרוט את ההחלטה לפרטים, שם רשימה, שיבוץ מקומות.
מן הצד השני, במרצ הבינו שפרץ לא סגור על המהלך, שהוא לא רוצה להתחייב. הם לא מאשימים את פרץ שניהל מו"מ במקביל, אך מסבירים שחשו אותו מסוייג, לא בשל. הם ממש לא הופתעו מן ההודעה על הצירוף.
במפלגת העבודה, מנגד, מדגישים שביום ג', בעת שהתקיימה פגישת האווירה הטובה בין פרץ להורוביץ, אורלי לוי-אבקסיס לא עדכנה את אשר על לבה. רק ביום רביעי, בשעות סוף היום, היא הרימה טלפון ואמרה - קדימה. לא היה כאן מו"מ בחוסר תום, אלא התפתחויות פוליטיות שמתרחשות שבועיים לפני סגירת רשימות.
ונותרה השאלה שמטרידה רבים - האם עמיר פרץ, תוך הישענות על אורלי לוי-אבקסיס, יחתור למגע עם נתניהו ולכניסה לממשלה. הפרשנויות המצביעות על כיוון כזה נפוצו בחמישי כמו אש בשדה קוצים, וזה חייב את פרץ למהר ולפרסם הכחשה מוחלטת: לא, הוא לא מעוניין בישיבה עם נתניהו, וגם אינו חותר בשלב זה לדיל פוליטי עם נתניהו, בו הוא ימונה לנשיא המדינה.
בין מרצ, לישראל דמוקרטית, למפלגת העבודה וגם לכחול לבן - מבינים כולם שהמניע החזק ביותר בגוש הזה, הוא להצביע למי שבאמת באמת באמת, לא יכנס לישיבה עם נתניהו בממשלה. הציבור בשמאל-מרכז מותש, חסר אמונה, ראה בעיניים כלות כיצד אבי גבאי מבטיח דבר אחד רק כדי לקיים עם נתניהו מו"מ בסוף התקופה.
פרץ היה שם (בתוך ממשלת הימין), גם אורלי לוי-אבקסיס, ובטח גם ברק. האלמנט הזה קשה לפיצוח. לכל המפלגות הללו מופיע בסקרים הפנימיים נתון הזעם על נתניהו, הרצון לראות אותו "נתקע" עם מיעוט פעם נוספת. אך אם לוי-אבקסיס לא תהיה נחרצת בנקודה הזו, כמו שותפיה החדשים בעבודה, עמיר פרץ עשוי לראות את המנדטים מתפזרים לכל עבר.
נותרו כעשרה ימים עד לסגירת הרשימות, אפילו פחות, אם מביאים בחשבון שבשתי המפלגות, מרצ והעבודה, יש צורך באישור המוסדות הרשמיים. עד אז, פרץ מחלק את ההתרוצצויות שלו באופן הבא: בימי שישי ושבת הוא עובד במגזר הלא-יהודי: בשבתות האחרונות היה בטמרה, בית ג'אן, חורה, לקיה, ערערה, רהט. בשאר השבוע הוא בכל הארץ - צפון ודרום.
הצוות של פרץ מיפה את את הקלפיות ביישובים בדואים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים ומצא מקומות רבים שבהם אביגדור ליברמן, נתניהו כחלון ואפילו בנט - קיבלו יותר קולות מאשר מפלגת העבודה. בכל מקום ניתן באמצעות מערכות הנתונים הפומבית לרדת לרזולוציה של הקלפי השכונתית, לפלח את המשפחות הרחבות החיות באזור ולייצר קשר ישיר.
אנשיו יושבים על הנתונים, מאתרים את הנקודות שבהן שיעור ההצבעה לעבודה היה נמוך מ-40% ומטה, מחפשים את איש הקשר, ראש המשפחות או איש העסקים, ומציבים איש צוות מטעם מפלגת העבודה שירים מטה בחירות מקומי.
בסוף השבוע הקרוב יתמקד פרץ באזור כפרי צפון המשולש, בציר כללי הנע בין עפולה לפוריידיס. אום-אל-פאחם, בסמה, ערערה. לאחר מכן, ביום ראשון, יחזור פרץ לאוכלוסיה הכללית.
אם פרץ רוצה באמת להצליח להביא קולות בחברה הערבית, יהיה לו קשה לעשות זאת ללא אנשי מרצ. חבר הכנסת עיסוואי פריג', שזכה במקום ה 4 במפלגה, ועלי סלאלחה, שירד למקום ה-8, יכלו להיות מרכזיים ברשימה המשותפת למרצ ולעבודה. הדבר עשוי היה לסייע למפלגת העבודה, שאין בה כיום נציגים בני מיעוטים.
מיקום המוסלמי והדרוזי בתוך הרשימה המאוחדת אמור היה להיות על הפרק בשיח בין המפלגות. כעת, כשפרץ סגר עם לוי-אבקסיס, ומרצ הוסטה לאחור, לא ברור כיצד פרץ ישיג את התוצאות להן הוא מייחל.
בסביבתו של פרץ מדברים על תוכניות גדולות יותר למפלגה, על מעבר למערכת הבחירות הנוכחית. הם רואים את ההצלחה של המכינות הקדם צבאיות במגזר הדתי-ציוני, את הגרעינים התורניים בערים וסבורים שהעבודה צריכה למלא מקום מרכזי יותר בהקמת תשתיות דומות בקרב הציבור החילוני. תעשיית המכינות הקדם צבאיות - שנת לימודי ציוני, מורשת, אזרחות, אהבת הארץ, הנערכת בעשרות מקומות בישראל כמעין שנת י"ג - כבר משגשגת כיום.
עכשיו העבודה שואפת להיכנס לעובי הקורה וליזום הקמת עשר מכינות חדשות, ביניהן גם קיבוצים עירוניים, שייתנו מענה לפעילות המשמעותית של הציונית הדתית בקרב בני ה-20-17. זו הדרך של מפלגת העבודה להצעיר את המפלגה ולחזור להקמת תשתית חברתית שתבסס את יסודותיה.
2. פרץ ב': השיעור שלמד שר החינוך
שר החינוך רפי פרץ עבר שבוע פוליטי קשה. הוא למד, אולי בפעם הראשונה, את מהות החשיפה הציבורית, איך וכיצד להתכונן לראיון ומהי משמעותן של אמירות פסולות. הלקח החשוב ביותר שלמד שר החינוך הוא שכאשר אתה שר בכיר בממשלה, כל מילה שלך קובעת, כל ניואנס חשוב, לדבריך יש משמעות חוצת מגזרים ואפילו חובקת עולם.
דנה וייס מערוץ 12 ייצרה הרבה כותרות מעניינות בשיחה עמו, אשר לדבריה נמשכה כשלוש שעות וצומצמה לכמה דקות על המסך.
דבר אחד בדבריו של פרץ לא הרעיד את אמות הסיפים. "אני רוצה להחיל את הריבונות הישראלית על כל יהודה ושומרון", אמר פרץ לוייס. "אם זה יהיה בשלבים, לא אכפת לי - אני רוצה שזה יקרה. זו הארץ שלנו". וכאשר נשאל על זכויות הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון הוא השיב: "אנחנו נדאג לכל מחסורם - נדאג שיהיה להם טוב, אבל לא תהיה להם יכולת הכרעה פוליטית. בלי זכות הצבעה על הרמה הפוליטית".
פרץ משרטט את החזון הבא למדינתנו: שטחה של מדינת ישראל, 22 אלף קמ"ר; שטח יהודה ושומרון: 5,790 קמ"ר, ויחד: 27,790 קמ"ר, עם כ-11 מיליון איש החיים באזור. מהם, כ-8.3 מיליון אנשים בעלי אזרחות מלאה כולל זכויות הצבעה לכנסת, 400 אלף תושבי מזרח ירושלים בעלי זכות הצבעה לעיריית ירושלים בלבד, אך נטולי זכות הצבעה לכנסת; ועוד כ-2.3 מיליון אנשים נטולי זכות הצבעה, למעט לרשויות המקומיות שלהם.
פרץ מציע, אם כך, עתיד בלתי דמוקרטי למדינתנו. מנהיגים גלובליים שנשאלו על אפשרות כגון זו - מזכיר המדינה ג'ון קרי בעבר - כינו זאת הידרדרות לאפרטהייד.
מאחר שהשר פרץ לא ציין בראיון שיהיו הגבלות כלשהן על תנועת אותם תת-אזרחים חדשים, אפשר להניח שיוכלו לצאת משכם או חברון ולחפש בית מגורים בחיפה, אילת או נצרת. בכל מקום שיגורו בו, יהיו שונים משכניהם היהודים והערבים הוותיקים. לאותם 8.3 מיליון יש זכות הצבעה, אך לתושבי יו"ש המסופחים לא יהיו זכויות זהות.
מישהו בישראל חושב שזה יכול לעבוד? המציאות הפוליטית העכשווית, כולל נשיא בבית הלבן המוכן ללכת עם כל בקשה ישראלית, מלמדת שיש רבים החושבים שזה יכול לעבוד. כן, באמת. הנה למשל, המציאות הזו, של 400 אלף איש החיים במזרח ירושלים ונטולי זכות הצבעה לבית המחוקקים הישראלי מתקיימת ומתרחשת כבר יותר מ-50 שנה. מה ההבדל? ההבדל הוא רק במספר האנשים. קפיצה מ-400 אלף איש ל-2.3 מיליון איש, זה הכול.
אם כך, מה התחדש בדבריו של שר פרץ? ההבדל הוא בראיון. מנהיגים קודמים בימין הישראלי נזהרו מלומר את הדברים באופן כה מפורש. הם הסתירו את דעתם, את התוכניות שלהם. הנה בא פרץ, פוליטיקאי חסר ניסיון, והניח על השולחן את החזון ואת התוכנית האמיתית לתיוג מלא של שתי קבוצות אוכלוסייה עם זכויות אזרחיות נבדלות.