כפר בדואי בנגב / צילום: רויטרס
מערכת החינוך הבדואית בנגב היא המערכת הצעירה ביותר במדינה. היא הוקמה ב-1954 עם מתן אזרחות ישראלית לבני האוכלוסייה הבדואית, והיום היא משרתת כ-94 אלף תלמידים.
בשנים האחרונות, התחילה להתפתח ההבנה בקרב הורים בדואים רבים שהמפתח למוביליות חברתית ותעסוקתית טמון בהשקעה ובקבלת חינוך טוב ואיכותי לילדיהם. כך, בעשור שבין 2007 ל-2017 גדל מספר הסטודנטים הבדואים מ-1,153 ל-2,632. עיקר הגידול היה בקרב הבנות.
עם זאת, בפני מערכת החינוך הבדואית עדיין ניצבים אתגרים וקשיים רבים. שיעור הזכאים לתעודות בגרות עומד כיום על 22% בלבד, ועל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור בני ה-17 שאינם לומדים במסגרת חינוך כלשהי מגיע ל-29.3%. עיקר הנשירה הוא במעבר בין החטיבות הנמוכות לחטיבות העליונות. סביר להניח שעשרות תלמידים לא יחזרו לספסל הלימודים בשנה הבאה, כתוצאה מגורמים רבים דוגמת פערים וקשיים לימודיים, היעדרויות תכופות, חוסר במתן מענה לקשיים חברתיים ורגשיים, ציפיות נמוכות של ההורים, ורצון לחפש הזדמנויות תעסוקתיות שיסייעו בכלכלת המשפחה.
לתופעת הנשירה השלכות משמעותיות על שימור הפערים החברתיים, על התעסוקה ואיכותה, על התנהגויות סיכון כדוגמת עבריינות, שימוש וסחר בסמים, ועוד. אין זה סוד שמציאות החיים בישראל מעוצבת רבות על ידי איכות החינוך וההשכלה. לפיכך, אם האזרחים הבדואים חפצים בהשתלבות ובאינטגרציה, וביציאה מנחשלות חברתית וכלכלית, הם חייבים לשתף פעולה עם רשויות המדינה, להשקיע רבות בחינוך ובהשכלה ולהתמודד עם תופעות שליליות, ובראשן אחוזי הנשירה הגבוהים ממערכת החינוך. רק אז יוכלו להיחלץ מתחתית הסולם החברתי-כלכלי, ממעגלי העוני, ההדרה והשוליות.
הכותב מרצה בתוכנית נתיבים במכללת קיי ומנחה במכון הדמוקרטי