ד"ר קרן מזוז ודרור פלנבאום / צילום: כדיה לוי
בכל העולם מערכות הבריאות מתמודדות עם הפרדוקס של הזדקנות האוכלוסייה: מצד אחד הרפואה המתקדמת האריכה את תוחלת החיים, ומצד אחר התארכות תוחלת החיים יצרה בעיות חדשות הכרוכות בגיל הזיקנה, כמו חולי כרוני, בדידות, דיור מותאם ורווחה כלכלית. רק בישראל, מספר הקשישים, בני ה-75 ויותר, צפוי להכפיל את עצמו בתוך 15 שנה. נתונים עולמיים מצביעים על הכפלה של אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה עד 2050. איך ייראו החיים של מבוגרים אלה? זאת השאלה שמעסיקה את ד"ר קרן מזוז, אנתרופולוגית זיקנה מאוניברסיטת בן גוריון, המייעצת לממשלות ולעיריות, ולארגונים פרטיים, כיצד להיערך להזדקנות האוכלוסייה.
"דוח שהוציא לאחרונה האיחוד האירופי הראה שגנטיקה היא מנבא חלש יחסית לאיכות הזיקנה שלנו. השכלה, סגנון חיים והאופן שבו ניהל אדם את חייו מגיל צעיר משפיעים מאוד על החיים גם בגיל מבוגר", אומרת מזוז, שממשילה את הבריאות, האושר והמשמעות שאנחנו חווים בגיל מבוגר לפנסיה שלנו.
"כל מה שצברנו לאורך חיינו, מילדות, יהיה שלנו כשנהיה מבוגרים. כל בעיה בריאותית שצברנו תלווה אותנו, וכך גם כל הרגל בריא - התעמלות, אכילה בריאה, יצירת מעגל חברים ותמיכה, שאילת שאלות ושליטה על גורלנו. בכל התחומים האלה אנחנו מסיימים את חיינו כפי שחיינו אותם. לכן ההכנה של אוכלוסייה לזיקנה מתחילה מגיל צעיר ביותר".
תפקיד הטכנולוגיה - להקשיב
עם זאת, מדגישה מזוז, האחריות לרווחת האדם המבוגר אינה מונחת על כתפי הפרט בלבד. גם לסביבה יש אחריות. "צריך להתחיל להיערך לשינויים הגלובליים ולאינטראקציה שלהם עם מהפכת הגיל, שבה יהיו יותר מבוגרים מאנשים שמסוגלים לטפל בהם. מהפכת הגיל פוגשת מגמות כמו שינוי האקלים, זיהום אוויר, ירידה בכוחה של האנטיביוטיקה, הגירה ושינויים במבנה המשפחה.
"סוגיית ההזדקנות היא חלק מתהליך העיור, כי רוב המבוגרים של העתיד הקרוב יגורו בתוך ערים. לרוב, הם יטופלו מחוץ לבית, על ידי אנשי מקצוע, מטפלים סיעודיים שאינם בני משפחה. הסביבה הופכת להיות רכיב משמעותי ביכולת של אדם להזדקן באופן מכובד ומוצלח".
מזוז מזכירה מחקר של פרופ' מייקל קאט, ראש המרכז הבריטי לחדשנות בזיקנה באוניברסיטת ניוקאסל, שרואיין למדור זה בעבר והראה שניתן לנבא את תוחלת החיים ואת איכות החיים בזיקנה באופן די מדויק לפי שכונת המגורים בעיר. הוא הצביע על כך שהמיקום משפיע על הנגישות למשאבים ולשירותים קהילתיים ועל אופי היחסים החברתיים והמשפחתיים. אופי הקהילה משפיע גם על המשמעות שנייחס לחיים ולעצמנו בעת זיקנה.
התפקיד של הטכנולוגיה, אומרת מזוז, יהיה לאפשר מתן תשומת-לב לאדם המבוגר. "במידה רבה הסיפור של זיקנה וסיעוד הוא סיפור של כלכלת קשב, כי תשומת-לב רבה יותר פירושה לרוב דחיית השלב הסיעודי בחיי המטופל וקיצורו. הטכנולוגיה אמורה להזכיר לנו לשים לב לעצמנו, וגם לבני המשפחה ולמטפלים לשים לב אלינו".
טכנולוגיה בעלת משמעות תהיה זו שתמשוך לנו בשרוול ותאמר, "חל אצלך שינוי" או "חל שינוי אצל האדם שבו אתה מטפל", בתנאי שנצליח לגרום למבוגרים לקבל את הטכנולוגיה ולא להתנגד לה.
מאגר נתונים ממטפלים סיעודיים
מזוז מייעצת בין השאר לחברת דנאל סיעוד, ספקית שירותי הסיעוד הגדולה בישראל, המעסיקה כ-15 אלף מטפלות ומטפלים במבגורים. החברה יצרה את אחד ממאגרי המידע המעניינים בעולם הרפואה, הכלכלה והחברה, הנשען על מידע שמזינים המטפלים אחרי כל ביקור בביתו של אדם מבוגר. ממאגר המידע הזה אפשר ללמוד על דפוסי הידרדרות של מבוגרים והסימנים המקדימים לה, על מצבם הרגשי והכלכלי, על רווחתם (לדוגמה, התארגנות לקניות, הגיינה ובדידות) ועל השפעת השינויים בסביבתם על מצבם הבריאותי והנפשי.
היתרון של מאגר נתונים הנאסף באמצעות הגורם המטפל הוא האפשרות לראות במקביל פנים רבות חיי האדם המבוגר - הקשר עם העירייה, עם בתי החולים וקופות החולים, והקשר עם המשפחה, לדוגמה. כאשר השירותים מבוזרים, לא רק המידע הולך לאיבוד, אלא הגורמים השונים מנסים להנדס את המערכת כך שהתשלום עבור המטופל יגיע אליהם אך הטיפול בפועל ייפול על גוף אחר. התוצאה היא לעתים קרובות מערכת שלא נותנת את הטיפול המיטבי, אומרת מזוז. "אם נחבר את המידע של דנאל למידע של קופת חולים וביטוח לאומי, יהיה לי נהר של ידע לבצע בו מחקר אקדמי".
היום, אף ארגון חיצוני המתכנן מדיניות בריאות אינו קורא ואינו כורה את המידע הזה. דנאל עצמה פיתחה אלגוריתמים על שתפקידם להתריע על ירידה בתפקוד.
דרור פלנבאום, מנכ"ל דנאל סיעוד, מספר שהחברה עובדת כעת על פלטפורמה לשיתוף ידע בין המטפלות, מאחר שרוב הזמן הן עובדות לבד בשטח. "הן יכולות לחלוק את המקצועיות שצברו לאורך זמן וכך ייווצרו פרוטוקולי טיפול מקובלים", הוא אומר.
למעשה, פלנבאום ומזוז מגבשים כעת מהלך משותף להחלפת שם המקצוע, כך שישקף את התפקוד המקצועי של אותן מטפלות.
החברה משקיעה היום עשרות מיליוני שקלים בטכנולוגיה.
תוחלת חיים בריאה מתחת לממוצע
באופן פרדוקסלי אולי, לאור ההשקעה המעטה יחסית במערכת הבריאות ובחינוך לבריאות, וריבוי המלחמות, תוחלת החיים בישראל ארוכה יחסית. אלא שכשבוחנים את מדד "תוחלת החיים הבריאה", התמונה פחות אופטימית.
בישראל תוחלת החיים הבריאה הממוצעת היא 72. מדובר בפער משמעותי ממדינות אחרות, אומרת מזוז. על פי ארגון הבריאות העולמי, ממוצע שנות התחלואה הוא 7-8, לעומת 10 בישראל. סינגפור, יפן ואיסלנד, לדוגמה, נהנות מתוחלת חיים בריאה ארוכה, נוסף על תוחלת חיים ארוכה באופן כללי.
הפער נובע מכך שבישראל יש שיעור גבוה של חולים כרונים. "אם אדם מגיע עם סוכרת לגיל מבוגר, נוצר נטל שיתגלגל לגיל מבוגר", אומרת מזוז. "מערכת החינוך בישראל גם לא עוסקת במניעה ובשיקום בגילאים מוקדמים, בשונה ממדינות אחרות עם תוחלת חיים כוללת דומה. כך אנחנו מגיעים לחלק האחרון של החיים עם פחות רזרבות. קיצור התקופה הסיעודית והארכת תוחלת החיים באמצעות טיפול מונע לא רק שתשפר את איכות חיינו, היא גם תחסוך כסף רב למערכת הבריאות.
פלנבאום ומזוז מציינים את הבדידות כאחת הבעיות הקשות של מבוגרים, הנובעת מדיור בלתי נגיש, הידרדרות תפקודית ומוות של בן זוג או חברים.
"בני המשפחה לא תמיד מודעים לבדידות ולירידה בתפקוד", אומר פלנבאום. "לפעמים הם רואים את בן משפחתם בכל יום אבל לא יכולים לאבחן. אנחנו מקבלים התראה מהמטפלות, ואם מדובר בירידה משמעותית, אני פונה לרווחה או לקופת החולים ואומר להם, אל תחכו שהאדם יבוא אליכם.
"מצב סיעודי יכול להיווצר לאו דווקא בגלל מחלה, אלא בגלל מחסור בשירותים מסוימים שניתן לספק באופן מיידי. מטרת החיים שלי היא לשלב בעניין הזה את קופות החולים, אף שאנחנו לא מרוויחים מזה. אנחנו מדווחים על הזנחה, על בתים לא ראויים, על מישהו שהפסיק לצאת מהבית".
"מבוגרים סובלים מהדרה ומגילנות. הם שקופים", מוסיפה מזוז, "אבל יש מידה רבה של הכחשה של התהליך הזה מצדם, כך שקשה אפילו לעזור להם להיערך אליו".
איך בכל זאת אפשר לשפר את תדמית המבוגרים בעיני הצעירים ולהפחית את הגילנות?
"במצב אידיאלי, הקשיש מעביר לצעיר ידע שפחות קיים בגילאים צעירים. לדוגמה, היה פרויקט שבו מבוגרים לימדו סריגה צעירים שהיו מעוניינים ללמוד את המיומנות הזאת. נוצרו קשרים מצוינים ושני הצדדים הרגישו שנתרמו מכך".
פלנבאום מוסיף כי ההתייחסות להזדקנות היא גם תלוית תרבות. "למשל, אנחנו שומעים לא מעט על רובוטים כמענה לאתגרי ההתבגרות ביפן, אבל הרובוט שם לא נועד לטפל במבוגר, אלא בכל בני המשפחה - למשל, לקפל כביסה כדי לפנות את האם, כך שאולי היא תרצה להביא עוד ילדים לעולם ולהפוך את פירמידת הגיל. כך מטפלים באתגרי ההתבגרות בצורה הוליסטית".
"דיור בגיל הזיקנה - אחת הבעיות הדחופות"
ד"ר קרן מזוז מעידה שבתוך זמן קצר חלחלה ההבנה שהטיפול במבוגרים צריך להיות הוליסטי, וכך היא צברה ידע בין השאר במבנה מערכת הבריאות וגם בתכנון עירוני. כמה מהפרויקטים שלה היו ייעוץ בתכנון עירוני להזדקנות עבור הערים תל-אביב, ירושלים, כפר-סבא ואופקים - כל עיר והאתגרים הייחודיים לה. לדוגמה, בפריפריה הנגישות למערכת הבריאות היא נושא משמעותי, ואילו במרכז אחת השאלות המרכזיות היא אם הדיור עצמו הוא ידידותי לאנשים מבוגרים. ב-2006 יצא ארגון הבריאות העולמי במיזם "עיר ידידותית לגיל", ובזכות בקשות שהגישה מזוז, התקבלו אליו כפר-סבא, ירושלים ותל-אביב.
"אחד התחומים הדחופים ביותר להתייחסות הוא דיור בגיל הזיקנה", אומרת מזוז. "ממעטים לדבר על הנושא הזה, אבל הוא 'בעיה של בעיות', בעיה שיוצרת בעיות אחרות, ולא תסמין של בעיות. למשל, בדידות יכולה להיות תסמין של תנאי מגורים לא טובים.
"נקודת מפתח בהסתכלות על הזדקנות בריאה היא לראות שהאדם יוצא מהבית בבוקר ליעד כלשהו, לא משנה לאן, ולשם כך הוא צריך להיות מסוגל לצאת מהבית ( כלומר, לגור בדירה שהיא לא בקומה 4 בבניין ללא מעלית), להתנייד ברחוב בביטחון, להשתמש בתחבורה ציבורית, וכמובן שיהיה לו לאן ללכת. אלה שינויים קטנים, ולא השינויים היקרים והגדולים שדרושים במערכת הבריאות".
הדרמה המרכזית היא של מבוגרים שוכרי דירות, מדגישה מזוז. חישבו על הבעיות של צעירים שוכרי דירות, כמו חיפוש הדירה, מפגש לא תמיד סימפטי עם בעלי הבית, ניהול המעבר, התמודדות עם שינויים תכופים - כל הבעיות הללו חמורות פי כמה אצל אדם מבוגר.
"מי שלא רכש דירה בעיר מגוריו בצעירותו לא סביר שיצליח בכך דווקא בפנסיה", אומרת מזוז, "ולאנשים הללו אין אפשרות להזדקן במקום שאליו התרגלו. בעלי הדירות לא יבצעו התאמות בדירה למענם. הנושא של השכירות יכול לגמור אותם כלכלית אפילו אם ייצאו לשוק עם פנסיה סבירה. איך אדם כזה אורז ועובר דירה? בדיוק כמונו, אבל עם כוחות פחותים".
לעשירון השמיני ומעלה יש דיור מוגן ולעשירות השלישי ומטה יש דיור ציבורי מוגן, בתנאים קשים ועם רשימת המתנה של שנתיים. בקרב מבוגרים ממעמד הביניים שאינם בעלי דירה, הסוגיה הזאת עלולה לדרדר את איכות הזיקנה שלו".
אז מה עושים?
"יש כעת דיון במטה הדיור הלאומי לגבי השכרה מוסדרת למבוגרים. ישנה תוכנית לייעוץ לדיור בגיל המבוגר, כחלק מהייעוץ הפנסיוני. בחו"ל יש אפליקציות שמאפשרות לאנשים למצוא שותפים לגור איתם בגיל 60 פלוס, כמענה לבדידות ולסוגיה הכלכלית גם יחד, אבל זה לא קיים בארץ.
"הפתרון החדש והמעניין הוא קהילות שיתופיות של בני 60 ויותר. כך לכולם יש חיי חברה והם לא שקופים זה בפני זה ולא מדירים זה את זה. לא כולם מתבגרים באותו קצב, ולכן הם יכולים לעזור ולהיעזר".
לאנשים בני 60 לעיתים קרובות יש הורים או אחים מבוגרים לטפל בהם. האם הם ירצו לחיות בקהילה עם אנשים מבוגרים מהם, דווקא כשהם מנסים לשכנע את עצמם שהם עדיין צעירים?
"הכוונה היא לא לשלב את בני ה-60 עם אנשים שזקוקים לעזרה סיעודית קבועה בסוף חייהם, אלא שכל הקהילה תורכב מאנשים מתפקדים שיש להם מה לתרום זה לזה".
מה לגבי מגורים משותפים של צעירים וקשישים?
"בעבר היו בארץ כמה פרויקטים של מגורי סטודנטים וקשישים, אבל זה לא היה מוצלח כי אלה אוכלוסיות שלא צריכות להתחבר. הקשישים גילו חשדנות, אורחות החיים היו שונים מדי, ובגלל התמיכה הכלכלית היחסים היו אינטרסנטיים מדי".
"אחת הבעיות הקשות שלנו כחברה היא המדיקליזציה של הזיקנה"
פלנבאום מתנגד נחרצות לאפשרות שמציע ביטוח לאומי להחליף את שירותי הסיעוד בכסף. כמובן, זה האינטרס שלו, אך הוא מגבה את הטיעון הנתונים. "70% מהמבוגרים שנשאלו מה יעשו אם יקבלו גמלה בכסף, אמרו שהם יקנו עם זה שירותי מטפלות. אז מה עשינו בזה? רק הטלנו עליהם את העומס למצוא את המטפלת. אני חושב שלא הוגן לשאול את המבוגרים אם הם רוצים כסף או עזרה. הם חושבים לטווח קצר, כמו כולנו, ולא באמת מבינים מתי ואיך מצבם יכול להתדרדר או כמה מנותקים הם עלולים להרגיש. כמו לגבי פנסיה, גם לגבי ביקורי בית בגיל מבוגר, אני לא חושב שאנחנו באמת יכולים להחליט".
ביטוח לאומי מאפשר להחליף חלק משירותי הסיעוד גם בכלים טכנולוגיים, אך פלנבאום, כמו רוב העוסקים בתחום, מאמין שהדברים חייבים להיות משולבים.
"אנחנו צריכים שהרובוט ישים לב לדברים ויפנה את תשומת-הלב של המטפלת, שתתייחס אליהם", הוא אומר. "אחת הבעיות הקשות שלנו כחברה היא המדיקליזציה של הזיקנה. כשאנחנו רוצים להפוך אדם מבוגר למחובר יותר לקהילה, שואלים אותנו איך מכמתים את זה במדדים רפואיים ובחיסכון למערכת הבריאות. זה חוסם חלק מהפיצוחים ומהיוזמות".
בדנאל, אגב, מיישמים הלכה למעשה את השילוב של מבוגרים בחברה. במרכז השירות של החברה הגיל הממוצע של העובדים מבוגר יחסית, וכשני שלישים הם בגיל הפנסיה. אחד מהם היה תקליטן כל חייו, אחר עבד בהייטק, מספר פלנבאום. "בני הגיל השלישי יציבים יותר בעבודה, יש להם תקשורת טובה עם קהל הלקוחות שלנו. אני לא הייתי מסוגל לנהל שיחות מכילות כאלה. אני לא מעסיק אותם ממקום של תרומה לקהילה".