מטוס של וויז אייר / צילום: שאטרסטוק
חברת התעופה וויז אייר, שביססה את מעמדה כחברת התעופה הזרה החזקה בישראל, תשלם פיצוי בגובה 7,400 שקל לנוסע שלא העלתה לטיסה - כך קבע בית משפט לתביעות קטנות בפתח-תקווה. הסיבה לכך שהנוסע נותר על הקרקע לא ממש ברורה, והיא אף תמוהה למדי: התובע רכש מוויז אייר כרטיס טיסה מוורשה לתל-אביב עבורו ועבור עוד 12 בני משפחה. אלא שבפועל, התובע שהתייצב לטיסה יחד עם כל החבורה בחודש אוקטובר האחרון - נשאר בוורשה ולא עלה על הטיסה.
בתביעה שהגיש נגד החברה סיפר התובע כי הוא הגיע לשער העלייה למטוס זמן רב לפני הטיסה. בהגיע תורו, הוא נתקל בעיכוב, לטענתו מכוון מצד נציגי הנתבעת. תחילה הוא נדרש להציג את מזוודת הטרולי שלו למדידה, לאחר שלכאורה נטען כי היא גדולה מהמותר לעלייה למטוס (ולראיה הוא אף טס עמה מתל-אביב לוורשה ללא כל בעיה). בהמשך, לאחר שהמזוודה נמדדה ונמצאה תקינה, נדרש התובע לשלם על שקית שהחזיק בידו. התובע חשד כי החברה בחרה להתנכל לו משום ששקית דומה החזיקו נוסעים אחרים, לרבות בני משפחתו, שהורשו לעלות לטיסה עמה ללא חיוב. בשלב זה התעורר בקרב הנוסע חשד כי מדובר בעיכוב מכוון.
הנוסע נדרש לשלם כ-25 שקל עבור השקית - לא סכום שבעבורו שווה לו לעורר מהומה כפי שטענה וויז אייר. הוא ביקש לשלם בדולרים, ומשסורב, ביקש מאביו כרטיס אשראי לתשלום. כשהציג את כרטיס האשראי שלו לטובת תשלום עבור אותה שקית, הגיע נציג נוסף שהודיע כי שער העלייה למטוס נסגר, וכי אין להשלים החיוב. התובע מצא את עצמו בוורשה, ללא סיוע, מזון ושתייה וללא מקום לינה, תוך שהוא נאלץ לרכוש מכספו כרטיס טיסה חלופי ליום המחרת.
בתביעה דרש הנוסע לקבל החזר כספי על כרטיס הטיסה שרכש (2,447 שקל), פיצוי לפי הקבוע בחוק במקרה של עיכוב או ביטול טיסה - 2,050 שקל; פיצוי בגין הוצאות הלינה שלו - 375 שקל; ועוד סכום של 2,500 שקל שמוגדר כפיצוי לדוגמה לפי חוק.
חברת התעופה טענה מנגד כי סירובה להטיס את התובע היה מוצדק. לטענתה, התובע סירב לשלם על כבודה עודפת - כלומר אותה שקית, ומכאן, לטענתה, הנוסע הוביל למצב שבו "אין לתובע להלין אלא על עצמו ועל הדרך שבה פעל והתנהג בעת האירוע".
וויז אייר הזכירה כי נהליה מאפשרים לעלות למטוס עם תיק יד אחד בלבד (עד 10 ק"ג), ולכן התובע נדרש לשלם על השקית. לטענת החברה, עד שהנוסע התרצה לשלם על אותה שקית - נסגרו שערי העלייה למטוס.
וייז אייר הכחישה כי דובר על רישום יתר או כל טענה אחרת שיוחסה לה, והדגישה כי "אין לה כל אינטרס למנוע מהנוסעים לעלות לטיסה, נהפוך הוא - היא מעוניינת שכל נוסעיה יעלו לטיסה בניחותא, ללא כל וויכוח ו/או עימות מיותר, בעיקר על-מנת לראות נוסעים אלה שוב בין נוסעיה, כנוסעים מרוצים".
לעניין זה מזכיר התובע כי דובר היה על סכום של 25 שקל בלבד, כך שהאירוע המתואר לא רק שלא התרחש, אלא שאין סיבה שיקרה. הוא טען כי ביקש לשלם באמצעות שטר של 100 דולר, ועד שהוציא את כרטיס האשראי בכדי לסגור את התשלום, עניין של דקות - הופסק הליך התשלום באיבו.
הרשמת הבכירה מיכל בר קיבלה את גרסת התובע ומתחה ביקורת על היעדר דוח מסודר מטעם חברת התעופה באשר לאירועי אותה טיסה. בר קבעה כי "אין ממש בגרסת הנתבעת, לפיה התובע ניאות לשלם בעבור השקית רק לאחר סגירת שער העלייה למטוס".
עוד קבעה בר כי החברה "סירבה להטיס את התובע שלא כדין, מסיבותיה", ועל כן "עליה לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו לתובע בעטיו של סירוב זה... רוצה אני להניח כי חוסר היערכות הולם הוא שהביא לתוצאה העגומה שהתרחשה בענייננו, ולא סיבה אחרת", הוסיפה.
את הפיצוי שדרש הנוסע לקבל, הרשמת קבעה שוויז אייר תשלם (כרטיס הטיסה שרכש, פיצוי בגין עיכוב בטיסה על-פי חוק והחזר עלות הלינה). באשר לפיצוי לדוגמה, היא קבעה סכום של 1,500 שקל. סך הפיצוי עמד על 6,402 שקל ועוד 1,000 שקל הוצאות משפט.
(ת"ק 16672-04-19)