לשלטון בחרתנו: כמה שנות שלטון נחוצות כדי להועיל לעם?
יוזף השני, קיסר אוסטריה, מת כמעט 130 שנה לפני שחרבה הקיסרות של משפחתו. הוא ניסה להציל אותה. היה לו תיאבון יוצא לדופן לתיקונים רדיקליים. אליו התכוונו היסטוריונים כאשר דיברו על "האבסולוטיזם הנאור" - עריצות עם כוונות טובות.
הוא מלך על המדינה ההבסבורגית, בגפו או ביחד עם אמו, במשך רבע מאה. לפני מותו הוא ציווה שעל מצבת קברו תיחרת הכתובת "כאן טמון יוזף השני, אשר נכשל בכל משימותיו".
היש טעם לנחש כמה שליטים רבי-כוח, או אפילו מעוטי-כוח, היו מנסחים כך את הערך שלהם בוויקיפדיה? מנהיגים פוליטיים נגועים רק לעיתים רחוקות בענווה, והם אינם חדלים לחשוב מה יחשבו עליהם לאחר שבשרם יהיה לרימה.
כללים והבטחות
בנימין נתניהו נהג להגיד, סביב 1996, שהוא לא יישאר יום אחד מעבר למכסת שמונה השנים. מליצי יושרו משיבים על כך, שהוא הבטיח מה שהבטיח על יסוד החוק לבחירה ישירה, שמכוחו הגיע לשלטון. הואיל והחוק ההוא בוטל, כלל שמונה השנים פקע איתו.
תירוצים לעקיפת כללים ולהפרת הבטחות מיוצרים בהצלחה ניכרת במוסקבה, באנקרה, בבייג'ין (הרשימה המלאה ארוכה למדי). אם רק תיתנו לדונלד טראמפ נקודת משען ארכימדית, הוא יקרע לגזרים את התיקון ה-22 לחוקה, המגביל נשיא לשתי כהונות, רצופות או לא רצופות.
כללית, דמוקרטיות פרלמנטריות אינן מגבילות את אורך כהונתם של ראשי ממשלה, עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל.
אפשר כנראה להגיד שראש הממשלה המודרני הראשון היה רוברט וולפול (Walpole) בבריטניה, לפני 300 שנה. הוא קבע שיא כהונה שאף אחד מיורשיו לא הצליח לשבור: 20 שנה. בזמננו, זאת אומרת מאז תחילת המאה ה-20, רק מרגרט תאצ'ר וטוני בלייר החזיקו בשלטון טיפה יותר מעשר שנים .
בן-גוריון ותאומיו
עניין יחסית רגיל, ולא בלתי צפוי, הוא שראש הממשלה המייסד מאריך בשלטון, אם תוחלת חייו מרשה לו. בן-גוריון, ששיאו נשבר השבוע, היה שייך לקטגוריה הזו. היו לו שני תאומים היסטוריים, ג'ווהרלל נהרו של הודו, שהחזיק בשלטון 17 שנה, וקונרד אדנאואר של מערב גרמניה, 14 שנה. זה האחרון היה בן 87 בפורשו, כנראה האיש הזקן ביותר שעמד אי-פעם בראש ממשלה דמוקרטית. לי קוואן יו של סינגפור התחיל כדמוקרט, והפך במרוצת השנים לאבסולוט נאור. הוא החזיק בשלטון 31 שנה (בנו הוא ראש הממשלה הנוכחי).
עניין אחר הוא התארכות הכהונה אצל ילדי המייסדים ונכדיהם. הלמוט קוהל כיהן כקנצלר גרמניה 16 שנה. אנגלה מרקל, אם תחזיק מעמד עוד שנתיים, תשווה את שיאו של קוהל. בהודו, אינדירה גאנדהי, בתו של נהרו, כיהנה כראש הממשלה במשך 15 שנה, עד שנרצחה. כיוצא בזה, פייר אליוט טרודו שימש ראש ממשלת קנדה במשך 15 שנה, עד 1984. אפשר להגיד על כל הארבעה, שהתארכות שלטונם הניבה אסונות פוליטיים לקראת הסוף.
ביום שבו נתניהו שבר את שיאו של בן-גוריון, גם שינזו אבה של יפן שבר שיא בן מאה שנה ויותר: הוא מכהן עכשיו יותר משש שנים וחצי. כמעט כל ראשי הממשלה של יפן ב-75 השנה האחרונות התקשו לסיים שתי שנות כהונה. אחדים התקשו לסיים אפילו חודשיים. יפן, צריך להודות, הסתדרה לא רע.
בלי ענווה, בלי רצון טוב
הגבלת תקופות כהונה אינה רעיון בן זמננו. האמא של כל הרפובליקות, רומא העתיקה מאוד, לא סמכה על ענווה ועל רצון טוב. את הכהונה הביצועית העליונה שלה ("קונסול") היא חילקה בין שניים, ועמדה על רוטציה שנתית במשך 500 שנה. בחירה חוזרת בדרך כלל חייבה המתנה של עשר שנים.
חלק מתהליך הדמוקרטיזציה באמריקה הלטינית, ברבע האחרון של המאה ה-20, היה כרוך בהגבלת נשיאים לכהונה אחת ויחידה, בדרך כלל ארבע או חמש שנים, פה ושם שש. מאז, היבשת חזרה אל תרבות פוליטית סמכותנית, שסימן ההיכר הראשון שלה היה ויתור חלקי או מלא על ההגבלה.
ב-150 השנה הראשונות של הרפובליקה האמריקאית לא היו נחוצות הגבלות חוקתיות. הנשיא המייסד, ג'ורג' וושינגטון, קבע תקדים: שתי תקופות כהונה - והביתה. עד 1940 איש לא ניסה לסטות מן התקדים. אחדים הסתפקו בתקופת כהונה יחידה.
שלטון אישי ממושך היה מנוגד לאתוס של ארץ, שנולדה כהתקוממות נגד עריצותו של מלך. אבותיה המייסדים של ארה"ב התעניינו ברפובליקה הרומאית, וקיוו למנוע את מה שקרה לה: תאוות השלטון של יחידים הפכה את הרפובליקה לדיקטטורה צבאית מורשתית, או קיסרות.
הקדושים לשלטון
הפוטנציאל של שימוש לרעה בכוח אינו הסיבה היחידה לטובת הגבלת כהונה. סיבה חשובה לא פחות היא התמעטות הדינמיות של נושאיה. יהיו אשר יהיו מעלותיהן הטבעיות של הנושאים, מתקיים בהם הכלל הביולוגי של שקיעה גופנית ומנטלית. כמובן, יש יוצאים מן הכלל, כמו דאנג שאופינג שהתחיל את הרפורמות בסין בהיותו בן 74, והביאן אל חוף מבטחים בהיותו בן 90.
אף נלסון מנדלה היה בן 74 כאשר נבחר לנשיא, בסוף משטר האפרטהייד. הוא הקדים להודיע שאין לו כל כוונה לשרת יותר מתקופת כהונה אחת. הוא עמד בדיבורו, עניין כמעט חסר תקדים ביבשת אפריקה.
אבל מנדלה לא היה כאחד האדם. 27 שנה בבית הסוהר של האפרטהייד זיככו אותו, שחררו אותו מן השעבוד לאגו, פטרו אותו מרדיפת כבוד ומתאוות בצע. קדוּשה ריחפה עליו. לרוע המזל, מספר הקדושים המתמודדים על כהונות פוליטיות פחת במקצת בשנים האחרונות. הקונסולים שאנחנו בוחרים רוצים מאוד להיות קיסרים.
