ביל פיליפס / צילום: ויקיפדיה
בקומה השלישית של מוזיאון המדע בלונדון מסתתרת מכונה קצת ביזארית. היא בערך בגודל של מקרר, מורכבת ממיכלים, צינורות ושסתומים, ולפני 70 שנה היא הכתה בתדהמה את עולם הכלכלה. קוראים להMONIAC מי שהמציא אותה, ביל פיליפס, היה סטודנט ניו זילנדי תפרן בלונדון, שהשתמש לצורך כך בשארית חסכונותיו, ואפילו בחלקי חילוף של מפציץ ממלחמת העולם השנייה.
הרעיון הגדול של פיליפס היה לבנות סימולציה של זרימת הכסף במשק, ולהמחיש איך הכול מתחבר: איך צעדים כמו הורדת מסים או העלאת ריבית, יכולים להשפיע על השקעה וצריכה. והכול באמצעות מים צבועים שזורמים ממיכל למיכל. פיליפס חשף את המכונה בסמינר נחשב, הכלכלנים הנכבדים בלונדון סקול אוף אקונומיקס התלהבו, והוא זכה בכרטיס כניסה ללימודים מתקדמים בכלכלה.
היום המכונה של פיליפס נראית מיושנת ואפילו משונה. אבל הרעיון שאנחנו יכולים לפענח את המנגנונים שמניעים את הכלכלה, להבין איך החלקים שלה קשורים, עדיין חי וקיים. למעשה, זה מה שמעסיק למשל לא מעט כלכלנים בבנקים המרכזיים - אם כי הם בונים את המודלים שלהם במחשב, בלי משאבות וצינורות. באמצעותם הם מנסים לצפות לאן הולכת האינפלציה, או מה יקרה אם הריבית תעלה.
בשנים האחרונות, הכלכלנים נאלצים להתמודד עם שאלה שקשה יותר ויותר להתעלם ממנה: האם המודלים בכלל עובדים? ואולי ייתכן שמשהו עמוק השתנה בכלכלה העולמית, שינוי שמצריך לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלהם לגבי תופעות כמו אינפלציה, אבטלה וגירעון. זה לא דיון תיאורטי, אלא כזה שיעצב את החלטות קברניטי הכלכלה העולמית בשנים הקרובות.
1. ריבית נמוכה מובילה לאינפלציה? לא תמיד
מי שרוצה המחשה לעומק הטלטלה שעוברים הבנקים המרכזיים יכול למצוא אותה בעדות החצי שנתית על מצב הכלכלה שמסר יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, בפני הקונגרס האמריקאי לפני שבועיים.
בנקאים מרכזיים נוהגים להתבטא בדרך כלל בערפול, כדי לשמור על כל האופציות פתוחות. הסגנון של פאוול הרבה יותר ישיר. הוא הבהיר שלדעתו אין סיבה לקרוא לשוק העבודה בארצות-הברית 'חם', כמו שרבים עושים היום. "כדי לקרוא למשהו 'חם', אתה צריך לראות קצת חום", אמר פאוול. הוא הסביר שבינתיים, למרות האבטלה הנמוכה, השכר בארצות-הברית לא עולה משמעותית.
ופה בעצם מסתתרת התעלומה שמעסיקה את הכלכלנים, ומחזירה אותנו לפיליפס. הגילוי שהקנה לכלכלן הניו זילנדי את פרסומו בסוף שנות החמישים היה הקשר ההיסטורי שגילה בין האבטלה לאינפלציה: כשהאבטלה יורדת, האינפלציה עולה, ולהפך. יש בזה היגיון - אבטלה גבוהה אומרת שיש הרבה קופצים על כל מקום עבודה, השכר לא עולה, כוח הקנייה מדשדש, והמחירים עומדים במקום.
זה בגדול הממצא שמתארת 'עקומת פיליפס' המפורסמת, שמסייעת (בגרסאות ועדכונים שונים), לבנקאים המרכזיים להחליט על כיוון הריבית, ולמצוא דרך לאזן בין אינפלציה סבירה לתעסוקה מלאה. למשל: כאשר האבטלה צונחת עוד ועוד, זה לכאורה הזמן להתחיל לחשוב על העלאת ריבית, כדי להימנע מזינוק באינפלציה.
הבעיה היא שעקומת פיליפס הפסיקה לעבוד. האבטלה באמריקה בשפל היסטורי של 3.7%, ואין שום סימנים לזינוק באינפלציה, שעומדת כרגע על 1.6%. בכנסים, בפרשנויות ובמאמרים, מתקיים בשנים האחרונות דיון אינסופי בשאלה האם עקומת פיליפס חיה או מתה.
לפני שבועיים השאלה הזאת הגיעה לקונגרס. חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו קורטז, הכוכבת העולה של השמאל האמריקאי, הצביעה בפני היו"ר פאוול על דפוס מעורר תמיהה: בשנים האחרונות האבטלה ירדה הרבה מתחת להערכות של הפד לגבי שיעור האבטלה 'ארוך הטווח', ואינפלציה - אין.
פאוול, באופן מפתיע, הסכים "לחלוטין" עם אוקסיו קורטז. הוא הסביר שהקשר בין שיעור האבטלה לגובה האינפלציה "היה מאוד חזק לפני חמישים שנה ומאז נחלש ונחלש ונחלש, עד לרמה של דופק קלוש", והתוודה שזו שאלה שמעסיקה רבות את הפד. "למדנו שהמשק יכולה לשמור על רמות אבטלה נמוכות בהרבה משחשבנו, בלי רמות אינפלציה מדאיגות".
הווידוי של פאוול מרעיש - הוא אומר בעצם שהפד העלה את הריבית בשנים האחרונות על סמך הנחות שהתבדו. המשמעות, כפי שפאוול עצמו הסביר לפני שבועיים, היא שהמדיניות של הפד הייתה פחות 'מרחיבה' משהוא וחבריו חשבו. הם האמינו שהם מספקים יותר תמיכה למשק האמריקאי.
במבט קדימה, זה וידוי שיש לו משמעויות מעשיות מרחיקות לכת. אם למרות האבטלה הנמוכה הפד לא חושש מזינוק באינפלציה, זה אומר שהוא יכול לשמור בינתיים על רמות ריבית נמוכות. זו הסיבה לכך שאוקסיו קורטז זכתה בשבוע שעבר לשבחים מפתיעים מלארי קדלו, היועץ הכלכלי של הנשיא טראמפ, שנתן לה "ציונים גבוהים" בראיון לרשת פוקס, מכל המקומות בעולם. השיקול הוא כנראה פוליטי: הבחירות כבר באופק, ובבית הלבן היו רוצים לראות ריביות נמוכות, שידרבנו את המשק ואת השווקים.
למען האמת, נראה שהריביות ממילא בדרך למטה, אבל לא בגלל הלחץ של הבית הלבן אלא בגלל מצב הכלכלה העולמית. מלחמות הסחר של טראמפ, והאי ודאות שהן מביאות איתן, מעיבות על המשך הצמיחה בעולם וגם בארה"ב, ופאוול מאותת בכל הזדמנות שהפד עתיד להוריד ריבית, כנראה כבר בשבוע הבא.
2. חייבים להקטין את החוב? תלוי בסיטואציה
שאלות על אינפלציה וריבית מעסיקות מטבע הדברים את הבנקאים המרכזיים: זה מרכז העיסוק שלהם. אבל אלה לא השאלות היחידות שעומדות בלב הבחינה העצמית של הכלכלנים בימינו. גם הגירעון והחוב הם לא מה שהיה פעם. עד לא מזמן, זה היה קונצנזוס שאותו חלקו הכלכלנים וגם קובעי המדיניות: את החוב צריך להקטין. נכון, הם ידעו להסביר גם שאפשר להשתמש בגירעון כשצריך.
כשהמשק נקלע להאטה, זה הזמן שבו על הממשלה להגדיל את ההוצאה ולהמריץ את הכלכלה, גם אם זה כרוך בגירעונות גדולים ובהגדלת החוב הלאומי. ועדיין, הקטנת החוב ואחריות תקציבית נמצאו בעדיפות גבוהה. עד כדי כך ששנים ספורות אחרי המשבר הפיננסי, כשכלכלת העולם עדיין נמצאה בשלבי התאוששות, גם באירופה וגם באמריקה התחילו להדק את החגורה, בשם הקטנת החוב.
חשוב להבהיר: יש סיבות לרצון להימנע מהגדלת החוב הציבורי. חשש אחד הוא שגירעונות גדולים וחוב לאומי תופח ידחפו למעלה את הריבית בשווקים, וככה יגרמו להאטת הפעילות במשק. בנוסף, השילוב בין חוב גבוה יותר וריבית גבוהה יותר משמעותם יותר כסף שהממשלה צריכה להוציא על תשלומי ריבית, במקום על דברים אחרים: במלים אחרות, כסף לפח. ובשלב מסוים, כמובן, יכול להתחיל להיות קשה לעמוד בתשלומים כאלה, וזאת הדרך למשבר חובות.
אלא שגם כאן, לא בטוח שהאמיתות הישנות עדיין תופסות במציאות הנוכחית. בשנה האחרונה מסבירים כלכלנים בולטים מלב המיינסטרים שאולי כדאי להירגע קצת עם הפחד מגירעונות. "וושינגטון צריכה להפסיק את אובססיית החובות שלה", קובעים פרופ' לארי סאמרס, שהיה יועצו הכלכלי הבכיר של אובמה ופרופ' ג'ייסון פורמן, שעמד בראש מועצת היועצים הכלכליים בבית הלבן.
"הפוליטיקאים וקובעי המדיניות צריכים להתמקד בבעיות חברתיות דחופות, לא בגירעונות", הם כתבו בינואר ב"פוריין פוליסי". ובמאמר שפרסמו בהמשך השנה הם מצביעים על כך שהחששות פשוט לא התממשו: "אנשים חוזים משברים פיננסיים מזה עשורים, ובמקום זאת ההפך קרה - שערי הריבית נפלו, לא עלו", וזה בשעה שהחוב הלאומי של ארצות-הברית "התפוצץ". כמו במקרה של האבטלה והאינפלציה, גם כאן המציאות בפועל לא תואמת את התחזיות. כפי שהמחיש פרשן הניו יורק טיימס, ניל אירווין, גם התחזיות המקצועיות שצפו זינוק בריבית בשווקים, בעקבות הגירעונות שיצרה רפורמת המסים של טראמפ, התבדו לחלוטין עד כה.
מסר דומה לזה של סאמרס ופורמן, מלווה בטיעונים אקדמיים כבדי-משקל, נשמע בתחילת השנה גם מכיוונו של אוליביה בלנשאר, אחד המקרו כלכלנים הנודעים בעולם. בלנשאר, שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע בין 2008 ל-2015, והוביל שם תהליך חשיבה מחדש, מכהן היום כנשיא האגודה האמריקאית לכלכלה. בכנס השנתי של האגודה, בתחילת השנה, הוא נשא נאום מכה גלים שבו קרא לגישה "רגועה" יותר לגבי החוב הציבורי.
הגישה הזאת מתבקשת במיוחד במציאות הנוכחית, שבה הריביות שהממשלות משלמות על החוב נמוכות להפליא, ובעיקר נמוכות בהרבה מקצב הצמיחה. בלנשאר מסביר שלאור הנסיבות האלה, הנטל הכלכלי והתקציבי של החוב לא גדול כמו שנהוג היה לחשוב, וצריך לשנות את היחס אליו בהתאם.
"חוב ציבורי הוא רע - הוא לא קטסטרופלי", כותב בלנשאר, "אפשר להשתמש בו, אבל צריך להשתמש בו נכון". הרפורמה של טראמפ, שהגדילה את הגירעון כדי לממן הקלות מס לתאגידים היא דוגמה לשימוש לא מוצדק בגירעון לפי בלנשאר. אבל אם מדובר בנטילת חוב לצורכי השקעה בתשתיות, או להתמודדות עם ההתחממות הגלובלית - הוא בעד. בכל מקרה, הוא כותב: "חשוב לשנות את הנרטיב ולהסביר למה חוב ציבורי הוא לא מסוכן כמו שרבים מאמינים".
3. הריבית נמוכה מדי? היא כאן כדי להישאר
בשלב זה עולה ביקורת מתבקשת: להסביר לפוליטיקאים שחוב הוא לא כזה דבר נורא, זה צעד מסוכן. מכאן קצרה הדרך לפריצת כל משמעת תקציבית ואובדן שליטה. בשבוע שעבר, בלנשאר פרסם יחד עם הכלכלן אנחל אובידה, מאמר קצר שבו הם עונים למבקרים, כולל אלה שמזהירים מהסכנה שבמתן לגיטימציה לפוליטיקאים לשחרר את הרסן התקציבי. בגדול, הם לא מתרשמים יותר מדי מהטיעון הזה. זה אולי נכון שיש כאן סכנה, הם עונים, אבל באותה מידה, אפשר לטעון שבסביבה הכלכלית הנוכחית גם בגישה המסורתית לגירעונות יש סכנות.
"להיות יותר מדי שמרנים מבחינה תקציבית, ולא לתמוך בביקושים במשק, זו בעצם אסטרטגיה מסוכנת", הם כותבים, ומזהירים מגלישה למצב שבו הכלכלה נמצאת בשפל תמידי, מה שיכול להוביל ל"תוצאות פוליטיות שליליות" - אזהרה כלכלנית מנומסת מפני דשדוש אינסופי שיוביל לתסכול ולעליית עוד פופוליסטים אנטי-ממסדיים לשלטון.
באופן כללי, המסר של בלנשאר ואובידה, כמו של אחרים בממסד הכלכלי, הוא שהאופציות העומדות לרשות הבנקאים המרכזיים הולכות ומתמעטות: כאשר הריבית נמוכה אין להם מרחב תמרון, ולכן הממשלה צריכה להיכנס לתמונה. גם כאן יש להם מבקרים, שטוענים שהמצב הנוכחי, של ריביות נמוכות להפליא, לא עתיד להימשך, ולכן גם אין צורך בבחינה מחודשת של מה שהם מכנים "עיקרי האמונה של המדיניות התקציבית", כלומר הקטנת הגירעון והחוב.
בלנשאר ואובידה לא מסכימים. להערכתם, הריביות הנמוכות לא הולכות לשום מקום. הם מזכירים שבמבט לאחור, מגמת ירידת הריביות החלה הרבה לפני המשבר של 2008. ואילו במבט קדימה, לפחות כך מלמדים אינדיקטורים שונים בשווקים, הריביות הנמוכות צפויות להימשך עוד שנים. המסקנה שלהם היא שהממשלות יצטרכו לתרום יותר להמרצת הכלכלה, אם יעלה הצורך, וכדאי להן לשנות גישה.
במידה מסוימת, השינוי הזה כבר קורה ממילא - לפחות בארצות-הברית. השבוע, המחוקקים משתי המפלגות הסכימו על עסקה להעלאת תקרת החוב, ולתוספת של מאות מיליארדי דולרים לתקציב, וזאת בשעה שהגירעון באמריקה כבר נוגע בטריליון דולר. הימים בהם הדאגה מהגירעון והחוב משלה בוושינגטון, והנשיא אובמה מינה ועדה לאומית לאחריות ורפורמה תקציבית, אי שם ב-2010, נראים רחוקים ביותר.
4. בנק ישראל? יתקשה להעלות ריבית
המציאות שמובילה את הכלכלנים ומקבלי ההחלטות בעולם לבחינה מחודשת של הנחות היסוד שלהם מוכרת גם מישראל: אינפלציה נמוכה שהולכת יד ביד עם שיעורי אבטלה נמוכים, שערי ריבית אפסיים וגם צמיחה נמוכה מבעבר. גם כוחות העומק שדוחפים למטה את הריביות והאינפלציה - אוכלוסייה מזדקנת במערב, עודף הון ופחות מדי השקעה, כוח מיקוח קטן מבעבר לעובדים - כל אלה תקפים במידה כזו או אחרת גם כאן.
אבל איזה מסקנות מעשיות אפשר להסיק לגבי ישראל ועתיד הגירעון החוב והאינפלציה אצלנו? זו שאלה פתוחה. כפי שבלנשאר ואובידה מדגישים, כל מדינה לגופה. לפי הניתוח שלהם, למשל, שימוש בגירעון מתאים במיוחד לאירופה כרגע, ודווקא פחות מתאים לארצות-הברית - כלומר הפוך מה שקורה בפועל. לא רק זאת, אלא שכאן זה לא אירופה. אפשר לטעון למשל שהמציאות הגיאופוליטית של ישראל מסוכנת יותר. ובניגוד לדולר, השקל הוא בוודאי לא מטבע הרזרבה הבינלאומי שביקושים זורמים אליו מכל העולם - עובדות שמסבכות את השיקולים של מקבלי ההחלטות.
אבל במישור המיידי, ובלי פרשנויות מרחיקות לכת, ברור שישראל מושפעת מהחלטות הריבית של הפד. מחשבון הנפש הפומבי של פאוול אפשר להסיק שהכיוון הברור הוא של הורדת ריבית בארצות-הברית, וגם באירופה נשמעים קולות דומים. במציאות כזו, אפשר להעריך שלבנק ישראל, שמוביל אמיר ירון, יהיה קשה מאוד להעלות ריבית בעתיד הנראה לעין.