על החיים ועל המוות/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב
קדושת החיים היא אחד הערכים המשותפים לכל בני האדם בעולם - כמעט. יש מי שחושב שהחיים הם לא כזה וואו, וההחלטה אם לחיות אותם צריכה להיות בחירה חופשית. הפילוסופיה נוטה לקבל את הרעיון הזה, בעוד הרפואה והפסיכולוגיה דוחות אותו ורואות ברצון של אדם להפסיק את חייו חלק ממחלתו.
יעל לביא, חוקרת מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וד"ר אנה זלינסקיה, מרצה לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת לורן שבצרפת, הובילו לאחרונה כנס ראשון מסוגו באוניברסיטת תל אביב: "מוות כבחירה, גישות בין-תחומיות". בכנס השתתפו פילוסופים, פסיכולוגים, רופאים, חוקרי ספרות וביו-אתיקאים, שדנו בשאלה: האם הבחירה למות יכולה בתנאים מסוימים להיחשב בחירה חופשית אמיתית של אדם?
מבחן הלכידות החברתית
מה ההבדל באופן שבו הדיסציפלינות השונות רואות את שאלת הבחירה בהתאבדות?
לביא: "מעבר להבדלי השפה המקצועית המאפיינת כל דיסציפלינה, ההבדלים מצויים כבר באופן שבו מגדירים את שאלות המחקר העיקריות. סוציולוגים, למשל, שואלים מה הם המאפיינים של היחס בין החברה לפרטים בה המובילים להתאבדות, איך ההתאבדות נתפסת בה ואיך היא משפיעה עליה. הסוציולוג שנחשב אבי התחום הוא אמיל דורקהיים, שאפיין ארבעה סוגי התאבדות כנגזרת ישירה של מידת הלכידות החברתית ומאפייניה. הוא טען שבחברות ללא לכידות, ההתאבדות נפוצה יותר. יש מקרי התאבדות גם בחברות שבטיות, אך בערים יש יותר.
"בחברה שבטית או מלוכדת, ההתאבדות עשויה להתבטא בהקרבה עצמית למען הכלל או כגולה אישית. זו פרקטיקה יחסית מקובלת לאורך ההיסטוריה - בנצרות הקדומה, למשל, או בריכוזים יהודיים בתקופת מסעות הצלב, שבהם שיעורי ההתאבדות היו גבוהים מאוד. מצד אחד התנאים הפיזיים היו מאוד קשים, האי-ודאות הייתה גדולה, ובמונחים של היום היינו מדברים על פוסט טראומה. מצד אחר, התאבדות על 'קידוש השם' הייתה עבורם מאוד זמינה, כי קל למות באצטלה של הקרבה וקדושה".
לפי נתונים שהציג בכנס פרופ' שי לביא, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, אחוזי ההתאבדות גבוהים במיוחד בקרב גברים לבנים בשנות ה-40 לחייהם, בדרך כלל אינטלקטואלים. "מנקודת מבט חברתית, אני יכולה לשאול, מדוע דווקא בקרב הקבוצה החזקה בחברה יש יותר מתאבדים. אולי זו פריווילגיה להתאבד. לעזוב הכול", אומרת לביא. גם זו שאלה חברתית, מי מרגיש "זכאי" להתאבד.
פרופ' חיים חזן, סוציולוג, פרסם לאחרונה ספר בשם "המוסר החברתי של ההתאבדות: על מפגנים ציבוריים של בושה וביוש", ובו הוא טוען שאם אדם נדחק למקום שבו הוא מרגיש שחייו אינם ראויים, יכול להיות שהחברה אשמה בכך. היא לא מצאה פתרון טוב יותר עבורו.
"אחרי חצי מאה שבה הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה השתלטו כמעט לגמרי על חקר ההתאבדות, ההיסטוריה והאנתרופולוגיה החלו שוב לעסוק בנושא מנקודת מבט ביקורתית ואפיסטמולוגית (כלומר מנקודת המבט של תורת ההכרה, התורה הבוחנת האם היחיד יכול באמץ לדעת את האמת על עצמו ועל העולם - ג"ו)", הוא כותב. "התאבדות היא סוגיה מרכזית בכל חברה (שכן היא מהווה את הפניית העורף האולטימטיבית לאותה חברה - ג"ו), והיא מהווה אבן בוחן למוסר הנהוג באותה חברה". הספר עוסק במקרי התאבדות שסוקרו בהרחבה בישראל. תחילה הוא מתאר מקרים שהתרחשו בסמיכות לקום המדינה על ידי אנשים שראו בעצמם חסרי יכולת למלא את התפקיד הצבאי או האזרחי שייעד להם הקולקטיב. פרקים נוספים עוסקים במקרים בשנות ה-70 וה-80 של מי שעמדו במרכז שערוריות כלכליות ויצרו חוב לחברים ולאחרים בקהילה, ובמקרים של אנשי שוליים שנפלו בין הכיסאות, של התאבדות כמחאה חברתית ושל קורבנות שיימינג באינטרנט.
במקרים מסוימים, טוען חזן, אפשר לבחון את ההתאבדות כ"רצח חברתי" או "מוות מבחירה", ולא כרצח עצמי". כלומר, במקרים האלה המבנה החברתי אחראי למוות ומה שצריך לתקן זה את העיוות החברתי ולא את האינדיבידואל.
הפסיכולוגיה מדברת על דחף ולא על בחירה
מנקודת המבט של פסיכולוגים ורופאים, מחשבה אובדנית היא סימפטום של מחלה - הן מחלה שיש בה תפיסה בעייתית של המציאות, כמו סכיזופרניה, והן מחלה שיש בה פרשנות שלילית מוגזמת של המציאות, כמו דיכאון. "על אדם הבוחן את האפשרות של התאבדות בגלל דיכאון, נאמר לעתים שהוא נמצא במצב של 'חשיבת מנהרה', כלומר הוא אינו רואה את כל האפשרויות הזמינות לו כדי להיטיב את מצבו", אומרת לביא ומוסיפה כי מחקרים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה מצביעים על כך שלעתים קרובות מעשה האובדנות הוא דחף יותר מאשר בחירה של ממש בין אפשרויות שונות. בעיקר כשמדובר בבני נוער.
"מקרי ההתאבדות בצבא פוחתים באופן משמעותי כאשר מפחיתים את החשיפה לנשק. זאת עדות די משמעותית לאופי מונע-הדחף של ההתאבדות בשנים הללו. כמו כן, מחקרים מראים שמעורבות של אלכוהול, שמפחית את היכולת לשלוט בדחפים, מגבירה את הסיכון להתאבדות. לכן אנחנו אומרים שאם נשים חסמים בפני הדחפים, כלומר נהפוך את ההתאבדות לזמינה פחות, כך נפחית את המקרים שבהם אדם בוחר בכך".
עם זאת, יש פלח אחר של אוכלוסיית המתאבדים שחווים כאב ממושך ורצון ממושך למות, במשך שנים רבות, ואין זה עבורם דחף רגעי. מבחינתם, לא מדובר בדחף רגעי, אלא "תוצאה של המצב שבו הכאב עולה על הכוח להתמודד", כדברי לביא. במקרים האלה עולה השאלה הפילוסופית של הבחירה.
"מבחינת הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, במצב כזה צריך לנסות עוד טיפול ועוד טיפול, ולהחזיק מעמד עד שיחלוף המשבר, עד שיגיע הטיפול המוצלח, או עד שיגיע המוות הטבעי", אומרת לביא. הפסיכולוגיה מהססת אפילו לאפשר למטפלים לומר, 'אני מזדהה איתך ומכיר בכך שעבורך, במצב שבו אתה נמצא, התאבדות היא אופציה".
לביא מבקרת את הגישה הזאת. לדבריה, עצם ההכרה בכך שהמטופל עומד במקום שבו הבחירה במוות היא רעיון תבוני ולא רק תסמין של חולי עשוי לגרום לו להרגיש פחות לבד. "היה זה הפסיכיאטר ישראל אורבך שאמר שכל פסיכולוג שרוצה לטפל באדם אובדני, חייב קודם כול להיות מסוגל לאמץ את נקודת המבט שלו במלואה, ולהיות איתו לפחות לרגע בתוך נקודת המבט שלו על העולם, ורק מהמקום הזה הוא יכול לטפל באמפתיה אמיתית", היא אומרת. "ספיר, פסיכולוג צעיר שכותב דוקטורט בנושא, הצביע על כך שאם מטפל לא חושב שהמחשבות האובדניות של האדם שמולו נובעות ממקור פתולוגי, הרי שלא נותרה לו שום מערכת תיאורטית לדבר עם הפציינט. לפסיכואנליזה יש רק ההמשגה הפתולוגית על סוגיה השונים".
החשש הוא כנראה שכל אמירה בסגנון "אני מוכנה לקבל את זה שהתאבדות היא אופציה עבורך" עלולה להתפרש כ"כן, אני מסכימה שאתה תעשה את זה, זה בסדר מבחינתי שלא תהיה קיים", ואת זה אנחנו לא מוכנים להגיד לאנשים סביבנו.
"יש הבדל בין לומר 'אני מסכימה שלא תהיה קיים' לבין 'אני מסכימה שעבור מי שנמצא בדיוק בנעליים שלך בדיוק ברגע הזה, זו אפשרות הגיונית'. זהו עניין עקרוני מבחינת ההכרה ומתן התוקף לשיפוט של הסובייקט כתקף גם בקטגוריות או קריטריונים שהם שונים משלי. ייתכן שאחר כך אותו אדם יגיד 'מה קרה לי? איך חשבתי דבר כזה?', אבל מבחינה פילוסופית עולה השאלה אם האדם בסיטואציה והאדם שנזכר בדיעבד באותה סיטואציה הוא באמת אותו אדם".
השאלה הפילוסופית האמיתית היחידה
במחקר הפילוסופי (והמשפטי) על אובדנות ניתן מקום למחשבה על זכות הבחירה. אלבר קאמי, בספרו "המיתוס של סיזיפוס", טען כי שאלת ההתאבדות היא השאלה הפילוסופית האמיתית היחידה. אולי קל יותר להבין את עמדתו אם ננסח את השאלה הפוך - מהו טעם החיים המונע מרובנו להתאבד, ובאילו נסיבות הוא מאויים.
כמה מהפילוסופים הגדולים התנגדו לרעיון הבחירה במוות. הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל טען בספרו "על החירות", שבו חגג את הבחירה החופשית, כי אל לאדם לבחור בחירות המצמצמות בעצמן את החופש שלו. למשל, במצב שבו אדם מוכר את עצמו לעבדות, "איננו יכולים להעניק לאדם חופש לא להיות חופשי", אומר מיל. ניתן להרחיב גישה זו גם למעשה ההתאבדות כך ליישב את הסתירה בין חופש הבחירה למניעת החופש להתאבד.
עמנואל קאנט טען שהתאבדות היא סתירה לוגית כיוון שמדובר במעשה שרואה באדם כלי להשגת מטרה, ואילו המטרה צריכה להיות תמיד האדם עצמו. הפילוסוף המדיני תומס הובס טען כי פעולה נגד חייך שלך היא לא טבעית ולכן אינה צריכה להתקיים.
לעומתם טען דיויד יום כי אדם הוא הבעלים של חייו ושל עצמו ולכן זכאי להחליט על סיומם. התאבדות אינה מבטאת הרס של הדחף "הטבעי" לחיות. אדם יכול עדיין לרצות מאוד לחיות חיים טובים, אבל כאשר הנסיבות השליליות מוגזמות מבחינתו וחיים ראויים לשיטתו אינם זמינים לו, הוא יכול לבחור גם אחרת.
הפילוסוף ארתור שופנהאואר הפגין אף הוא מידה רבה של הזדהות ואף הערכה לעמדה האובדנית, גם אם במהלך פתלתל הסתייג ממנה לבסוף. גם הפילוסוף מישל פוקו ראה בהתאבדות פעולה חתרנית של חריגה ממבנה הכוח, והפסיכיאטר תומאס סזאס, שנלחם נגד התפיסה הפתולוגית של מחלות הנפש כפייה בפסיכיאטריה, טען שהזכות להתאבד היא חלק מהזכות של אדם על חייו.
מבקשים שליטה בתפאורה של המוות
הפילוסוף מייקל צ'ולבי, ראש המכון לאתיקה באוניברסיטה הפוליטכנית של קליפורניה בפומונה, טען בהרצאה שנשא בכנס שכיום הציבור מוכן לקבל לא בחירה במוות אלא שליטה בתפאורה הספציפית שלו, רק לאחר שתהליך הגסיסה החל.
הוא דיבר על השינוי במינוח שבו משתמשים ארגונים התומכים בהמתות חסד - מ"הזכות למות" ל"הזכות למוות בכבוד" כחלק מהניסיון לבדל את עצמם מאנשים אובדניים. ה"לקוחות" של ארגונים אלה לא רוצים למות, אבל מאחר שאופציית החיים נלקחה מהם, הם מעדיפים את המוות הקרוב והנשלט על פני זה שיגיע באופן לא נשלט.
צ'ולבי מטיל ספק בהבחנה הזאת. הוא טוען שגם אדם צעיר שהתאבד לא עשה זאת משום שהוא חובב מוות כפשוטו. לאדם צעיר בעל מחשבות אובדניות, כמו לגוסס שבוחר לסיים את חייו, המוות נראה בלתי נמנע וכל הדרך אליו רצופה בנסיבות בלתי נסבלות. ההבדל הוא רק באורך תקופת הסבל. אין הבדל מהותי בין השניים, אומר צ'ולבי.
"אף אחד מאיתנו לא יכול לבחור שלא למות, ולכן טועים אלה שמפרידים בין מי שחולה סופני ש'כבר נמצא בתהליך של מוות', ולכן מותר לו לבחור כיצד למות, לבין אדם שאינו חולה סופני. כולנו נמצאים בתהליך של מוות. כולנו חולים במחלה סופנית שקוראים לה החיים. אז מדוע תומכי ה'מוות בכבוד' מתרגזים כשקוראים להם מתאבדים וטוענים, 'זה יוצר נגדנו סטיגמה שלא מגיעה לנו?'.
צ'ולבי מבהיר שהוא אינו בעד התאבדות אלא נגד יצירת סטריאוטיפים שליליים לאנשים אובדניים.
הנה הבעיה שלי עם המחשבה על התאבדות כרצון חופשי. זה קצת כמו בחירה חופשית בזנות. אם אנחנו אומרים לאנשים שבחרו במוות על פני חיים בסבל נורא, 'לא נורא, זו הייתה בחירתם החופשית', האם אין זה אומר שאנחנו רוחצים את ידינו מטיפול בבעיות שלהם?
לביא: "להיפך, אם אנחנו חושבים שאנחנו נטפל בהם בתרופות והכול יהיה בסדר או שהמחשבות האובדניות שלהם הן תסמין של מחלה ולא תוצאה של נסיבות חברתיות או מסקנות קיומיות, אז אנחנו נמנעים מלעזור להם באמת".
ומה לגבי הגישה שמתירה אי־הארכת חיים ואף התאבדות כדי "לא להיות לעול"? האם היא לא קונבנציה חברתית שדוחפת אנשים מבוגרים או חולים להתאבד גם אם הם מרגישים שיש עדיין טעם לחייהם?
"התאבדות כדי לא להיות לעול היא בעצם התאבדות אלטרואיסטית, ואלטרואיזם בכל סיטואציה אחרת הוא הרי רעיון שרוב החברות תופסות כמעלה מוסרית".
האם מעשה כזה של הקרבת חברים בקבוצה הכי חלשה בחברה לטובת הקבוצות החזקות ממנה יכול להיחשב אלטרואיסטי?
"אכן, זהו מדרון חלקלק מאוד, וזה כנראה הפחד של רוב מי שנוגעים בנושא הזה, שהדיון הזה ישמש אנשים ללחוץ על הגורמים הפחות רצויים בחברה מסוימת להסתלק בניגוד לרצונם האותנטי. זו לא המטרה, כמובן, אבל זה בהחלט קו שצריך להיזהר לא לעבור. כחברה, אנחנו חייבים לספק לאנשים את מלוא התמיכה כך שתמיד תהיה להם בחירה אמיתית בין החלופות הכי טובות שיכולות להיות".
ואז את גם שואלת את עצמך, או.קיי, כל כך נלחמתי לשכנע אנשים לבחור בחיים האלה במקום במוות, וממילא הסוף שלהם הוא מוות, פלוס מינוס כמה שנים.
"אני חושבת שעצם ההתמודדות עם השאלה הזאת מביאה לחיים יותר טובים. שאלת הבחירה גורמת לנו לקבל אחריות על החיים שלנו, דווקא בגלל שאפשר להפסיק אותם בכל רגע. יותר מ-60% מהאנשים שמקבלים אישור לדיגניטאס (מכון המתת חסד לחולים סופניים בשווייץ - ג"ו) לא מממשים את הזכות הזאת שנלחמו עליה. נראה שהם מעוניינים בשליטה על גורלם. לפעמים ההכרה של גורם אחר בקושי שלך ובזכות שלך להחליט מסייעת בשיקום תחושת המסוגלות והערך העצמי".
לביא מעידה על עצמה כי השאלה אם חייב אדם לחיות מעסיקה אותה. הגענו לעולם בלי שבחרנו או נשאלנו, אבל מכאן והלאה הבחירה בידינו. וזה משמעותי שכן באפשרותנו לבחור באילו תנאים חיינו הם חיים שראוי לחיותם. ואם החיים אינם מובנים מאליהם, הרי שההחלטה לקום בכל בוקר מחדש היא בחירה שמחייבת אותנו לפעולה אחראית יותר בעולם".
הדילמה של כלי התקשורת: מדוע למרות הקושי אנחנו כותבים על התאבדות
יש קושי גדול בעצם הכתיבה על כנס שעוסק בהתאבדות. פסיכולוגים שעוסקים במניעת אובדנות מזהירים בדרך כלל עיתונאים מפני עיסוק בנושא, בטענה שהוא כשלעצמו עלול לעורר את הדחף או להסיט מישהו אל מעבר לקצה. אבל לדברי ד"ר יעל לביא, "אחת ההסכמות הרחבות בין כל באי הכנס הייתה שהמחקרים מצביעים על כך שיש יותר תועלת מנזק בהנחת הנושא על השולחן, אפילו על שולחן האוכל, ביומיום. גם עמותות למניעת התאבדות כמו 'בשביל החיים' מבינות היום שהשארת אדם לבד עם המחשבה הזאת רק מוסיפה כאב וסבל".
מחקרים חדשים אכן מצביעים על כך שלא כל סיקור של התאבדות מוביל לעלייה במספר המתאבדים, אבל כן יש סוג מסוים של דיווח שהוא בעייתי - דיווח שבו מקבל האדם ששם קץ לחייו מעמד של "סלב" בעקבות המעשה. סיקור אחראי עשוי להוביל דווקא לפנייה לעזרה. כך קרה, ככל הנראה, בעקבות הדיווח על התאבדותו של הזמר קורט קוביין ב-1994. מחקרים שנעשו בדיעבד הראו שכלי התקשורת הדגישו את העובדה שההתאבדות נבעה מדיכאון ומהתמכרות, בעיות שאולי ניתן היה לטפל בהן, ואת הכאב שחוותה המשפחה. כמו כן, לצד הדיווחים הציעו כלי התקשורת עזרה ותמיכה קהילתית לאנשים עם מחשבות אובדניות.
פרופ' איל שפר, פסיכיאטר מאוניברסיטת טורונטו שערך מחקר בנושא ב-2018, טען בכנס כי הסיקור של מקרי התאבדות צריך להיות לא כ"סיפור רכילות" אלא כ"סיפור בריאות".
ארגון הבריאות העולמי התייחס גם הוא לסוגיה הזאת וההמלצה שלו היא לא לחזור על הסיפורים "לא לצורך", לא להבליט אותם ולהיזהר משימוש בשפה ש"מנרמלת" את ההתאבדות. אפשר, הם אומרים, להביא סיפורים על אנשים שהתמודדו עם הרצון להתאבד והיום הם מרוצים מכך שהם בחיים. זה אכן המצב הנפוץ יותר בקרב אנשים שמגיעים לטיפול בעקבות מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים, ולפיכך יש חשיבות לדבר על זה.