העיר החכמה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
העיר החכמה, או העיר של העתיד, תהיה מבוססת על שילוב של תכנון עירוני וטכנולוגיה. פיתוחים טכנולוגיים מהשנים האחרונות, כמו הסמארטפונים, שירותי הענן, שבבים קטנים ומתוחכמים, וחיבור של תעשיות מסורתיות לאינטרנט, יאפשרו לשנות את העיר כמו שאנחנו מכירים אותה. הרמזורים יהיו חכמים ויאפשרו לצמצם את פקקי התנועה, יהיה ניתן לאתר מפגעים בטיחותיים מרחוק ובמהירות, והמידע שיגיע מאמצעי התחבורה השונים ישפיע על האופן שבו מתכננים את התשתיות ואת העיר כולה.
המודל הזה עדיין לא ממש מיושם, אבל יותר ויותר מוצרים ושירותים דיגיטליים כבר ממלאים את הערים. עיריות שונות בארץ ובעולם משיקות עוד ועוד שירותים דיגיטליים לתושבים: מוני חשמל ומים חכמים נמצאים בשימוש רחב והמדרכות בערים מוצפות בקורקינטים חשמליים. בסין ובהודו מוצבות מצלמות מעקב חכמות ברחובות וגם בישראל - חברות שונות, למשל בתחום התחבורה החכמה, אוספות מידע על נוסעים ברכבים, במוניות ובתחבורה ציבורית, ומשתפות מידע עם העיריות והרשויות במדינה.
כיום, לא מתקיים בישראל דיון ציבורי על העיר החכמה, ותושבי הערים אינם שותפים בקבלת החלטות אודות השירותים הטכנולוגיים והמוצרים שנועדו לשרת אותם. ניצני התהליך שמשפיעים כבר היום על המרחבים העירוניים, מאפשרים להבין איך תיראה העיר החכמה, ולהיערך אליה לא רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם מבחינת אופני היישום של טכנולוגיות הללו.
האימוץ של מוצר או שירות חדש נחשב לרוב לתהליך לינארי של קידמה, במסגרתו המשתמשים יבחרו לאמץ מוצר או שירות טכנולוגי חדש ככל שהאוריינות הטכנולוגית שלהם עולה. בהתאם, הימנעות מחדשנות נתפסת כבחירה פאסיבית ובלתי מושכלת, שנובעת מחוסר באוריינות דיגיטלית.
נקודת המבט הזו אינה מספקת תמונה מלאה על תושב העיר, אשר חווה את השינוי של המרחב הציבורי סביבו והפיכתו לדיגיטלי יותר. מחקרים חדשים מפנים את הזרקור דווקא אל מי שנמנעים משימוש במוצרים ובשירותים הדיגיטליים החדשים, ומראים כי גם ההימנעות מחדשנות היא לעיתים בחירה מודעת ומושכלת, ומעלים את השאלה - האם ניתן לבחור להימנע לחלוטין ממוצר שנכנס למרחב הציבורי?
רוצים לדווח? תנו פרטים
מחקר חדש שערכו פרופ' טלי חתוקה והדס צור מהמעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל-אביב, מבקש לספק אלטרנטיבה לנרטיב האימוץ ההדרגתי של שירותים דיגיטליים עירוניים. המחקר פורסם בחודש שעבר בכתב העת Urban Studies, והוא מבוסס על סקר של 490 נשאלים שנעשה בארבע שכונות בעלות מאפיינים סוציו-אוקנומיים, אתניים וגאוגרפים שונים בתל-אביב: בבלי, לב העיר, שכונת שפירא בדרום תל-אביב ושכונת עג'מי ביפו. הוא בוחן את דפוסי השימוש של תושבי תל-אביב בכרטיס דיגיתל, כרטיס תושב חכם שמציע לתושבים מידע, הטבות ושירותים בהתאמה אישית.
שתי החוקרות מתנגדות לחלוקה הנהוגה כיום - של "תושב חכם", המאמץ את השירותים הדיגיטליים שיש לעיר החכמה להציע, ושל יתר התושבים אשר במשתמע הם משתמשים "טיפשים". במקום החלוקה הזו, הן מציעות ארבעה פרופילים של משתמשים בעיר: משתמש אקטיבי, המשתמש בשירותים הדיגיטליים באופן תדיר ולמגוון צרכים; משתמש זהיר, שמשתמש בשירותים דיגיטליים באופן מבוקר, מתוך דאגה לפרטיות; לא-משתמש, אשר נמנע מצריכת שירותים עירונים דיגיטליים מתוך אדישות; והלא-משתמש באופן מודע, אשר נמנע משימוש בשירותים אלו באופן גורף, מתוך חשש הנוגע לסוגיות פרטיות ואבטחה.
"השאלה המרכזית היא לא מי משתמש ומי לא, אלא מה המוטיבציה של מי שמשתמש ומי לא. אם ההנחה הייתה בעבר שאלו שלא משתמשים בשירותים דיגיטליים, עושים זאת בגלל השתייכות לחתך סוציו-אקונומי נמוך וחוסר אוריינות דיגיטלית, אפשר לראות שיש הרבה שמשתמשים בצורה זהירה באופן שמודע לסכנות של העניין או שבוחרים במודע לא להשתמש", אומרת חתוקה בשיחה עם "גלובס".
המחקר הראה כי בשכונות בהן האימוץ של שירות דיגיתל הוא נמוך במיוחד - עג'מי ושפירא - התושבים מודעים לסוגיות של אבטחת מידע, ונמנעים משימוש בכרטיס התושב משום שהם מודאגים מאיסוף מידע אישי ומהעברתו לגורמי צד שלישי. ממצא נוסף שעולה מן המחקר הוא שאנשים צעירים, בני 18-34, משתמשים בשירותים עירוניים דיגיטליים במידה פחותה לעומת קבוצת הגיל של בני 35-54. זאת, למרות שניתן להניח שהקבוצה הצעירה היא בעלת אוריינות דיגיטלית גבוה, כמי שנולדו לתוך העולם הטכנולוגי.
כדי להירשם לשירות הדיגיתל יש לתת את ההסכמה למסירת המידע שנמסר לטובת השירות לצדדים שלישיים ולהצלבתו עם מידע שנמצא אצל העירייה ועם מידע ממרשם האוכלוסין. ללא הסכמה לתנאים הללו, לא ניתן לזכות בהטבות מסחריות שונות כמו מבצעים בבתי עסק ובמתקני עירייה.
המבצעים למחזיקי הכרטיס כוללים כניסה מוזלת לבריכות עירוניות, הנחה ברכישת כרטיסים להצגות, חוגים והקרנות של סרטים ופעילויות עירוניות לילדים. בעת ההרשמה לשירות, זכאים הנרשמים למתנת הצטרפות לבחירתם, לרבות כרטיסים להופעות, מוזיאונים, סיורים והצגות. בהיעדר כרטיס תושב חלופי, מי שבוחר להימנע משימוש בשירות הדיגיטלי, אינו זכאי להנחות ולמתנות.
שירות דיגיטלי נוסף של עיריית תל-אביב הוא אפליקציית 106+,המאפשרת לדווח על מפגעים למוקד העירוני בלחיצת כפתור, ללא צורך בהמתנה מתישה לנציג טלפוני במענה העירוני. עיריית תל-אביב מבקשת לחזק את האפליקציה על ידי הפנייה של אנשים המתקשרים מוקד הטלפוני אל השירות הדיגיטלי המקביל.
אך גם השימוש באפליקציה זו מותנה במתן הרשאה לשיתוף כלל המידע המוזן למערכת עם גורמי צד ג', וגם דפוסי השימוש שלה מצביעים על פערים בין אוכלוסיות שונות בעיר: האפליקציה מאפשרת לראות את כלל הדיווחים שבוצעות בעיר, על מפגעים כגון פחי אשפה שלא פונו, קורקינטים חשמליים שחוסמים את המדרכה, ספסלים שבורים, פנסי תאורה שלא עובדים וכדומה. במפת האפליקציה ניתן לראות כי כ-90% מהדיווחים התבצעו בצפון ובמרכז העיר, כאשר כמעט אף דיווח לא התבצע בדרום ובמזרח העיר וביפו - דפסים דומים לאלו של משתמשי דיגיתל.
שירות עירוני אחר אשר אינו פעיל באיזורים הללו של תל-אביב כלל הוא באבל - שירות הנסיעות השיתופיות של עיריית תל-אביב וחברת ויה, המיועד לספק מענה למחסור בתחבורה ציבורית בעיר. למרות שתחבורה ציבורית אמורה להיות זמינה לכלל התושבים, כיום השירות נמצא בהרצה וזמין לשימוש רק באזורים מסוימים בעיר, אשר לא כוללים שכונות בדרום ומזרח העיר ואת יפו. בנוסף, שימוש בשירות מחייב הרשמה לאפליקציה, תשלום בכרטיס אשראי, ואישור תנאי השימוש שכוללים שימוש במידע אישי לצרכים שיווקיים.
"אני לא חושבת שאפשר ללכת אחורה, הדיגיטציה כבר כאן", אומרת חתוקה. אך לדבריה, "השאלה היא איך אנחנו עושים את זה - מי שומר על מאגרי המידע? איך מובטח לאזרחים שלא יעשה שימוש במאגרים הללו? מה יקרה כשראש העיר מתחלף או כשהחברה שמפעילה את השירות מתחלפת? כיום אין מספיק דיון ציבורי בשיח הישראלי מה המחיר שמשלמים על כל דבר".
מלבד מחיר הפרטיות, חתוקה סבורה כי הפערים בדפוסי האימוץ הדיגיטלי כוללים גם מחיר חברתי גדול. "מעניינת אותי ההשפעה של דפוסי השימוש על הדינמיקה בתוך העיר. אם מסתכלים על תל-אביב, מי שלוקח חלק בעיר הדיגיטלית הם בעיקר צעירים במרכז העיר ואנשים מחתך סוציואקונומי גבוה, והקבוצות החברתיות שנמצאות בשוליים הן לא שם. הסכנה היא העמקה של ההפרדה שבתוך העיר. אנחנו צריכים להיזהר שאנחנו לא מייצרים עיר בתוך עיר ומדינה בתוך מדינה", היא אומרת. "ברמה המקומית אנחנו רואים עדיין בלבול מאוד גדול, והשוק הפרטי הוא מאוד אגרסיבי, הוא מגיע ישירות למקבלי ההחלטות ומפעיל עליהן לחץ נורא חזק לשלב יותר ויותר דיגיטציה. אנחנו לא בטוחים שהמנגנונים ברשויות העירוניות ערוכים להתמודד עם הלחץ הזה, ולדעתי המחשבה על הנושא צריכה להיות יותר מערכתית".
משתמשים בעל כורחם
בין אם מדובר בשירות דיגיטלי שיש להירשם אליו באופן אקטיבי, או במוצר טכנולוגי שנמצא במרחב הציבורי ומשנה את החוויה העירונית של כולם - ספקי השירותים והמוצרים הללו מסתכלים על תושבי הערים מנקודת מבט חדשה: התושבים הופכים למשתמשים וחייהם בעיר הופכים ל"חוויית משתמש".
חתוקה וצור התייחסו במחקרן לשירותים דיגיטליים עירוניים, אשר על התושב להירשם אליהם באופן אקטיבי. מוצרים ושירותים אחרים שמאפיינים את התנועה לכיוון העיר הדיגיטלית, כמו מצלמות חכמות, מדי חשמל חכמים ותאורה חכמה - כולם משפיעים על כלל הסביבה העירוניים, ואינם דורשים הצטרפות אקטיבית של התושבים לשירות. מחקר נוסף עוסק בדיוק בטכנולוגיות הללו שמשנות את החווית החיים בעיר החכמה עבור כלל התושבים.
"היום, כשאני מכניס מוצר למרחב הציבורי - יש לו השפעה על כלל המרחב. כמובן שזה לא חדש, וזה נכון גם לגבי מכוניות, כבישים ועמודי חשמל, אבל היום אנחנו נכנסים לעידן מאוד מחובר. ככל שניכנס יותר ויותר לעיר החכמה, שזה אקוסיסטם אופטימלי שאוסף עלינו מידע כדי לתת לנו פתרונות, אנחנו נהיים יותר מחוברים וכך גם המוצרים שנכנסים למרחב הציבורי", אומר גיא צ'רני, מייסד משותף בחברת הרחפנים הישראלית אטלס דיינמיקס, ובוגר תואר שני לעיצוב תעשייתי בבצלאל.
צ'רני מציע כי במקום להסתכל על משתמשים ועל לא-משתמשים, בעיר החכמה כולם משתמשים במוצרים שנמצאים במרחב הציבורי, משום שהם משפיעים על כלל התושבים ומושפעים מהם. את הגישה הזו לעיצוב בערים חכמות, הוא פיתח בעקבות מחקר שערך על אימוץ של קורקינטים חשמליים בתל-אביב, אותו הציג לראשונה בכנס Tech meets Design של ארגון סטארט-אפ ניישן סנטרל.
המחקר מתבסס על סקר של שמונים תושבים וראיונות של עשרות תושבים ומומחים. ממצאי המחקר מראים שרבים בוחרים להשתמש בקורקינטים, ורבים אחרים מתנגדים אליהם נחרצות. כמעט לכולם יש כלפיהם עמדה, ומכאן נגזר שהקורקינטים בעלי השפעה על כלל התושבים, ולא רק על אלו שבוחרים להשתמש בהם באופן פעיל.
בהתבסס על ממצאי המחקר, צ'רני מחלק את המשתמשים לשני סוגים: משתמש אקטיבי ומשתמש בעל-כורחו. "במצב הקיים, אותו תושב שהטכנולוגיה במרחב הציבורי מפריעה לו, גם תורם לה בעל כורחו וגם נתרם ממנה. למשל, אדם שהקורקינט החשמלי מפריע לו, לא מבין שהוא בעצמו תורם לקיום של הקורקינט, והקורקינט תורם לו, כי המידע על דפוסי הנסיעה של הקורקינטים הולך למאגר מידע עירוני, שמאפשר לעירייה להתאים את המרחב לשימוש של כולם. כך אותו בן אדם שהיה בעבר לא-משתמש הפך למשתמש בעל כורחו", אומר צ'רני.
המשתמשים בעל-כורחם הם אלו שנמנעים משימוש בקורקינטים אך עדיין חווים את השפעתם על המרחב העירוני. מן המחקר עולה כי הם מסכימים עם החזון של תחבורה לנקודות הקצה, שמבטיחה להיות נוחה לשימוש, זולה וברת קיימא. עם זאת, הם סבורים שהיישום של החזון הזה בקורקינטים חשמליים אינו אידיאלי, ורואים בהם כעצם זר שפולש למרחב הציבורי, ואף מדיר אוכלוסיות שנמצאות מחוץ לתחומי פעילותם.
ההשלכות של המחקר על עבודתו של המעצב, אומר צ'רני, היא ש"אנחנו המעצבים צריכים ללכת ולדבר דווקא עם אלה ששונאים קורקינטים חשמליים בתל-אביב, למשל. כחלק מתהליך העבודה שלי בתור מעצב, אני הולך לשטח ומסתכל על הצרכים של אנשים, מדבר איתם ושואל מה כואב להם ואיך לפתור את זה. בדרך כלל אני מסתכל רק על המשתמשים שלי, אבל לדעתי, אנחנו בתור מעצבים צריכים להתחיל להסתכל גם על המשתמש בעל כורחו".
המחקר של צ'רני והמחקר של חתוקה וצור אמנם עוסקים באספקטים שונים של העיר החכמה, אך משניהם עולות מסקנות דומות: רק דיון ציבורי, ותהליכי שיתוף ציבור מצד הרשויות, יאפשרו אימוץ נכון ומכליל של טכנולוגיות בעיר העתידית. אם גישה זו תאומץ על ידי הציבור ומקבלי ההחלטות, גם ספקיות השירותים והמוצרים יצטרכו לאמץ גישה עיצובית פתוחה ומכלילה, שלוקחת בחשבון לא רק את המשתמש הישיר, אלא גם את אלא שבוחרים לא להשתמש, ואת אלא שנכפה עליהם השימוש.