קלפי / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
אם ישראל הייתה חברה שנסחרת בבורסה, המניה שלה הייתה צונחת אחרי ההכרזה על בחירות מועד ב' 2019. החוב שלה היה הופך לאג"ח זבל. המשקיעים - הציבור הרחב - ספגו מכה קשה בעקבות משחק הכיסאות הפוליטי, בשעה שמלאכת הרכבת הממשלה הביאה לפירוקה ולפיזור הכנסת.
"חברת ישראל" הצהירה למעשה על "הקפאת הליכים" ועל כוונתה להשחית ערך לבעלי המניות ולזרוק לפח מיליארדי שקלים, עלות הבחירות החוזרות, לצד גירעון בלתי נתפס ש"התגלה" פתאום, אחרי שהוסתר במאמץ רב לפי הבחירות הקודמות.
אי אפשר להמעיט בגודל האירוע הכלכלי הזה והמשמעויות שלו. הקיצוץ הרוחבי בשירותים הממשלתיים, שאינו משקף סדר עדיפויות לאומי ויפגע עוד בשכבות המוחלשות, עצירת תקציבים עקב הקיפאון כתוצאה משתי מערכות בחירות עוקבות וכניסה ל-2020 ללא תקציב מתוכנן, יום השבתון, חוק מימון מפלגות, מחיר יום הבחירות, חמישה חודשי שכר לח"כים, עיכוב תהליכים כמו בניית דירות או תוספת מיטות בבתי החולים. וכל זה עוד לפני הקצאת מיליארדים להסכמים קואליציוניים עתידיים ולמטרות סקטוריאליות.
אין חברה מסחרית שהייתה שורדת כזו רשלנות ואין משקיעים שהיו מקבלים חוסר משילות והתנהלות כאוטית מהסוג שמציג לנו "דירקטוריון" כנסת ישראל. אבל במשחק הפוליטי, קבלת אחריות היא מנת חלקם של המיעוט הלא-אופורטוניסטי.
הבעיה, שהמשחק הזה הוא על החיים ועל העתיד של הילדים ושל הקשישים ושל כולנו. הקולות של רוב חברי הכנסת שבויים בידי המפלגות שלהם. במקום לעשות את הדבר הבסיסי והאלמנטרי ולייצג את האינטרס הציבורי הרחב, אג'נדה אידיאולוגית או אפילו את מי שבחר בהם, בוחרים מרבית הפוליטיקאים בחבריהם למשחקי הכס כדי להגדיל את הסיכוי לקבל תפקיד.
הבחירות הקודמות סבו סביב אינטרסים פוליטיים אישיים, גושים, תיקים, מי יישב עם מי ואיזה איחוד או בלוק טכני אפשר לסדר כדי לקבל עוד כמה קולות. מישהו יודע מה הנושא במועד ב'?
מילא היה מדובר במשאל עם על התנתקות או החלטה על הקמת מדינה פלסטינית או אפילו על חוק הגיוס, או יחסי דת ומדינה. אז הייתה הצדקה. הלוואי והיה ויכוח אידיאולוגי כלשהו על ערכים.
נניח ויכוח על יישום תוכנית ממשלתית לצמצום העוני. "עוני", אפשר לחשוב. סך הכול תופעה אזוטרית שממנה סובלים רבע מהציבור הישראלי. רק 800 אלף ילדים לפי הביטוח הלאומי ומיליון לפי המדד הרב-ממדי של "לתת".
ולחשוב שעלות הבחירות הייתה יכולה לחלץ מעוני עשרות אלפי משפחות. עלות הבחירות יכולה הייתה לתת מענה מלא לכל המשפחות שסובלות מאי-ביטחון תזונתי, למשך שנתיים. או לדאוג לכך שלא יהיה אפילו קשיש אחד עני בישראל. הקלות הזו של החלטה שאינה מחויבת המציאות וההשפעה הדרמטית שלה על המציאות שלנו, לא נתפסת.
בינתיים, בחברה האזרחית ובארגוני הסיוע חורקים שיניים. אנחנו שוב לבד. ממשיכים לגייס תרומות ומתנדבים להפעלת תוכניות התערבות. אנחנו ממשיכים, כי אין ברירה.
עצם קיום מערכת בחירות כפולה היא כישלון, אבל למצוקה אין מועד ב', ולכן עלינו לוודא שאנחנו מנצלים את ההזדמנות ללכת לבחירות על הנושאים שחשובים לנו באמת. שלפחות נדע שיש סיכוי שמשהו עשוי להשתנות. עבור כל מי שמרגיש שאין לו ארץ אחרת ושחשובים לו הערכים והאופי של החברה ישראלית וגם סדר העדיפויות הלאומי, מועד ג' עלול להיות מאוחר מדי.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת