פטנטים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
חוק הפטנטים בישראל קובע כי ככל שאין הסכם אחר הקובע אחרת, זכויות הקניין הרוחני בהמצאה, שעובד הגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו, שייכות למעסיקו. סעיף 134 בחוק קובע כי אם אין הסכם שקובע אם העובד זכאי לתמורה בעד המצאת שירות, ובאיזו מידה ובאילו תנאים - העובד רשאי לפנות לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים ברשות הפטנטים, שתחליט בנוגע לתמורה נוספת המבוקשת על-ידו, מעבר לשכרו.
עד כה לא נקבעה הלכה ברורה בעניין פרשנותו של סעיף 134, והקביעה מתי ייחשב שעובד ויתר על זכותו לתמורה בגין המצאת שירות, נותרה פתוחה להחלטות שיפוטיות - זאת בלי שהמחוקק הסדיר עניין זה בצורה ברורה.
בשנים האחרונות פורסמו החלטות שונות ביחס לפרשנותו של סעיף 134, ונקבע כי זכותו של העובד לתמורה בגין המצאות שירות היא זכות אישית של העובד כלפי מעבידו, שהיא נפרדת מזכויות הבעלות בהמצאת השירות. עוד נקבע כי זכות זו ניתנת לוויתור על-ידי העובד, כאשר בעזרת עקרונות מנחים בפרשנות חוזה, ייבחן האם העובד אכן ויתר על זכות זו.
בפרקטיקה, הנוהג בארץ הוא שעובדי מחקר ופיתוח שמפתחים המצאות בחברות, נדרשים לחתום על הסכמי עבודה שכוללים סעיפים ברורים, לפיהם השכר והתנאים הנלווים המשולמים להם משקפים את מלוא התמורה לה הם זכאים עבור פיתוח המצאות עבור החברה. בנוסף, הם מוותרים על זכותם לדרוש תמורה נוספת מהחברה עבור פיתוחים אלה.
לאחרונה, בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דן בשאלה האם סעיף כאמור הוא חוקי, או שמא מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. בית הדין קבע כי הסכמת הצדדים, כפי ששוקפה בסעיף בהסכם ההעסקה של התובעת וכפי שעולה מהתנהגות הצדדים, הייתה כי התובעת לא תהיה זכאית לכל תמורה או תמלוגים בגין המצאות שתפתח במהלך ועקב עבודתה בחברה.
סוגיית זכותם של עובדים לתמורה בגין המצאות שירות היא רלוונטית לחברות רבות, שבהן מפותח קניין רוחני על-ידי עובדי החברה. סוגיה זו מעסיקה מעסיקים ואף משקיעים ורוכשים של חברות, שכן קיים חשש שעובדי החברה, אשר פיתחו המצאות עבור החברה, יתבעו מהחברה תמורה בגין המצאתם. לפיכך, המצב המשפטי בסוגיה זו צריך להיות ברור וודאי.
מחד, קביעת בית הדין כי תניה בחוזה העסקה, הקובעת כי העובד מוותר על זכותו לתמלוגים בגין המצאות שימציא במהלך ועקב העסקתו היא חוקית, מסייעת לשמור על ודאות מסחרית בהקשר זה ותגן על חברות מפני טענות של עובדים בהקשר זה.
אולם לגישתנו, אין להסיק מפסק דין זה כי בכל קונטקסט של העסקה יש להניח כנקודת מוצא את חוקיותה של תניה דומה. למשל, ייתכן כי ויתור של עובד שלא נשכר על-ידי המעסיק לצורך פיתוח המצאות, אולם באופן אגבי המציא המצאה עבור המעסיק - עשוי להיבחן באופן שונה, וייתכן שיהיה צורך לתגמלו בנפרד מהשכר שקיבל עבור עבודתו. בנוסף, בית הדין קבע כי לא מדובר בחוזה אחיד, מכיוון שהתנהל משא-ומתן מסוים ביחס להסכם ההעסקה, אולם הקביעה יכולה להשתנות אם לא היה מנוהל משא-ומתן.
לפיכך, למרות שניתן לראות בקביעת בית הדין בשורה מסוימת למעסיקים, נראה כי יש מקום להסדרה חקיקתית מפורטת יותר של נושא זה, זאת על-מנת ליצור ודאות מסחרית שתחסוך זמן שיפוטי יקר. הסדרה זו היא הכרחית על-מנת להעניק למעסיקים את הביטחון כי המפתחים בחברה לא יוכלו לקום יום אחד ולדרוש במפתיע סכומי-עתק בגין ההמצאות שפיתחו עבור מעסיקיהם.
הכותבת היא ראש מחלקת קניין רוחני ופרטיות במשרד GKH