נשק הריבית / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
מחיר הכסף, הריבית, הוא שוטר תנועה מרכזי המכוון את העולם הכלכלי ואת זרימת הכסף. למעשה, כל שרשרת המזון מתחילה בעלות הכסף, ולכן קל להבין מדוע הנושא נמצא בלבו של כמעט כל ויכוח כלכלי-חברתי, כאשר עוצמת האינטרסים וריבוי המניעים יוצרים עימות תמידי במשחקי הכס של ההון-שלטון הגלובלי. למחיר הכסף השפעה רבת ממדים בהיבטי מאקרו ומיקרו, במישור ה"מאזני" ברמת מחירי הנכסים (הפיננסיים, הנדל"ן, הסחורות) ובמישור ה"תוצאתי" בהשפעה ישירה ועקיפה על רווחיות ויתרון יחסי.
בעולם דיס-אינפלציוני, שקצב הצמיחה שלו אינו מאפשר הנאה מצרפית ושוויונית לשחקני העל המובילים, הכתבת מחיר זול של מטבע תומכת בהחלשתו היחסית ויוצרת סובסידיה ריאלית ליצוא ויצור מקומי וכפועל יוצא עידוד לצמיחה על חשבון האחר. במשחק כלכלי גלובלי שכזה, המלחמה על הקיים הופכת לאגרסיבית, מניפולטיבית ואינטרסנטית, תוך הפעלת כל כלי נשק אפשרי בארסנל. לאחר שנים של מניפולציות ועיוות הסדר ואולי הצדק בסחר העולמי, עכשיו זה באמת ה"מאני טיים".
העולם כאופן-ספייס
תהליכי הגלובליזציה בעשורים האחרונים הרכיבו מחדש את העולם הכלכלי והפכו אותו למעין חלל עבודה פתוח ומשותף, ללא חומות וחסמים על ייצור ושינוע של סחורות. בעולם שכזה, יש עודף כוח ייצור ועודף כוח שינוע, והשווקים פתוחים לכל יצרן ויזם. מכאן, קצרה הדרך למלחמת כל בכל בתוך כל מדינה ומדינה ובין המדינות השונות לבין עצמן: אצל מי תהיה האבטלה גבוהה? מי יחזיק במרכז הכובד העולמי ויבסס את עוצמתו ומי יישאר לצד הדרך?
בקרב הזה כבר לא לוקחים שבויים. העידן הוא עידן של Eco World War, שמשפיע על כל אחד מאזרחי העולם - ממקלטי מס לעשירי עולם עד לפליטים שעוברים בעקבות מלחמות, אסונות טבע או בחיפוש אחר עתיד טוב יותר להם וילדיהם. בעולם הזה, של מלחמת כל בכל, כל מדינה שרוצה להישאר בצמרת חייבת להצטייד בכלי נשק שייתנו לה יתרון יחסי על פני המתחרות - ריביות ושער חליפין, מחירי חומרי גלם ומחירי אנרגיה ועלויות ייצור.
הרבה מרוויחים, ומפסידה אחת גדולה
עד כה בקרב הזה יש הרבה מרוויחים חדשים ומפסידה גדולה אחת - ארה"ב. ממשל טראמפ מנסה עכשיו, כמו שוברת קרח שמנסה לצאת מהמצור, לשנות את הדינמיקה החדשה בשווקים. מאז כניסת הסינים לכלכלה הגלובלית ב-1994, וביתר שאת משנת 2001 עם הצטרפותם לארגון הסחר הבינלאומי, כמעט כל הפרמטרים הכלכליים השתנו לרעת ארה"ב, ורק עכשיו היא נזכרת להגיב.
סין הביאה לשווקים העולמיים יכולת ייצור אין סופית, שעולה למעשה על יכולת הצריכה של שוקי היצוא, בהם ארה"ב. בעולם בעל עודף יכולת ייצור ובלי מחסור באנרגיה (עם מהפכת פצלי השמן), נוצר לחץ של עודפי היצע, ובסביבה כזאת, שבה כולם רוצים לעבוד אבל לא כולם מקבלים את ההזדמנות, נוצרים לחצים דיפלציונים, עם רמות מחירים נמוכות יחסית.
בעולם ללא אינפלציה משמעותית, כל השחקנים רוצים יתרון יחסי, ופועלים להחלשת המטבע שלהם, מה שנותן ליצואנים שלהם אוויר לנשימה ויתרון מבני במלחמה על השוק הגלובלי. מלחמת המטבעות, עליה כתבתי בהרחבה ב"גלובס" כבר ב-2007, נמשכת במלוא העוצמה גם היום. המדינות רוצות להוזיל את עלות הכסף, לעודד השקעות ולסבסד את הצמיחה.
אבל הסביבה הגלובלית אינה שוויונית - לא בין המדינות ולא בין האזרחים בתוך כל מדינה, והאי שוויון רק הולך גובר. המדינות הופכות משניות לחברות ענק גלובליות כמו פייסבוק, אמזון, אפל, גוגל ומיקרוסופט, שהגדילו את חלקן בעוגה הכלכלית באופן לא פרופורציונאלי. חוסר השוויון הגובר יוצר מתחים חברתיים לא פשוטים, כאשר במקביל המדינה הולכת ונחלשת ולא יכולה להפעיל את כוחה מול החברות הגלובליות.
הזמן כבר לא שווה כסף
האמרה האמריקאית הידועה Time Is Money כבר מזמן לא רלוונטית בעולם בו שערי הריבית שליליים או אפסיים. למעשה, בכל גושי הסחר העיקריים היום מחיר הכסף זול כפי שלא היה מעולם, למעט ארה"ב. כולם עושים שימוש בכלי הנשק המושחז של שער הריבית. עבור משקיעי הפיקדונות הבנקאיים ביפן או באירופה, כבר מזמן Time is not money anymore. ביפן, מאז סוף המאה הקודמת אין ריבית על הין וכך גם באיחוד האירופי כבר שנים שהריבית על האירו שלילית ותוכניות הרחבה מוניטריות למיניהן מתמשכות. עבור שני שחקני על אלה במשחק הכלכלי הגלובלי, מדיניות של אפס ריבית (שלילית) והרחבות מוניטריות, היא בחזקת להיות או להתפרק.
לעומתם, הסינים מבצעים שנים רבות סבסוד מלאכותי של היואן. במדינת העל - שעודף היצוא הקבוע שלה בעשור האחרון ועד כה, עומד על מאות מיליארדי דולרים לשנה, רובו ככולו מעודף סחר עצום מול ארה"ב - שער המטבע כמעט ולא זז והוא מקובע באופן מלאכותי לדולר האמריקאי עם רצועה צרה של וויסות שבוודאי אינה תואמת את המציאות.
מול כל אלה, עומדת ארה"ב במשך שנים ונכנעת למלכודת היבוא הזול על חשבון חוב עתידי אימתני של הדורות הבאים, מפסידה מיליוני מקומות עבודה לאלו שמוכרים לה מכל הבא ליד, ובעיקר הלכה לכיוון איבוד ההגמוניה הגלובלית. עד שהגיע הנשיא דונלד טראמפ שהכריז מלחמה כלכלית על הנלחמים בארה"ב מזה שנים.
כשנשק הריבית חסר, מעלים מכסים
בהיעדר נשק הריבית, טראמפ שינה את הדינמיקה הגלובלית - החזיר מדיניות של מכסי מגן והקים חומות סביב כלכלת ארה"ב, במגמה להכריח את יריבי הסחר לשנות את דפוסי ההתנהגות שלהם.
טראמפ לא מוכן לתת לאמריקה להמשיך להפסיד, ומתנגד לתנאי הסחר הלא הוגנים מול שותפות הסחר שלה (חלקן "בעלות ברית"). מכאן שינויי הסכמי הסחר שראינו בשנה האחרונה. אך מול הסינים הבעיה הרבה יותר משמעותית, שכן סין יצרה מציאות של סבסוד מטבעי קבוע, של פרוטקציוניזם מיסויי וחוקתי ושל רמיסה מוחלטת של כללי זכויות הקניין הרוחני. עכשיו הגיעה התגובה של טראמפ, שפותח את כל ההסכמים, הכתובים והלא כתובים, ומאיים עם מכסים בשווי של מאות מיליארדי דולרים.
גם כאן, המלחמה היא החוצה, אך גם מבית. דווקא קברניטי הבנק המרכזי, הזרוע המוניטרית של המדיניות הכלכלית, סירבו לתת כתף עד כה במלחמת הסחר והשאירו את הנשיא לבד במערכה הגלובלית. הפעם להערכתי, הפד קרוב יותר מתמיד להבנה שהמדיניות שלו שגויה והתיקון המשמעותי קרוב מאוד ולאורך זמן.
הבנקים המרכזיים לא רלוונטיים
בעוד שתפקיד הממשלה הוא לכוון את הכלכלה באמצעות מדיניות פיסקלית, קרי שליטה על התקציב, הרי שתפקיד הבנק המרכזי הוא להשפיע בהיבט המוניטרי, באמצעות שליטה בכמות הכסף ומחירו. בעולם הנוכחי, בו עודף גורמי ייצור ושינוע, עודף ייצור אנרגטי, מידע זמין ויכולת אספקת מזון בלתי מוגבלת בעולם החופשי, קיימים לחצים דיפלציוניים גלובליים קבועים. כפועל יוצא, רמות הריבית שליליות ואפסיות אצל גושי הסחר המרכזיים. בעולם כזה, תפקיד הבנקים המרכזיים הופך ללא רלוונטי.
קל להמחיש את הסוגיה באמצעות דוגמה מעולם התחבורה, כשספינה או רכב נוטים ימינה, הנהג צריך לסובב את ההגה לכוון השני. אבל מה קורה אם "נגמר" ההגה? אם אין יותר לאן לשבור? זה פחות או יותר מצבם של הבנקים המרכזיים ומכאן היעדר הרלוונטיות שלהם. כל מה שנותר להם לעשות זה לחפש תוכניות הרחבה יצירתיות, ולשמר עולם שמחיר הכסף בו אפסי. כל ניסיון ל"עצמאות" מוניטרית הוא לא פחות מהיאחזות פילוסופית בסוברניות או באגו. לכן, על הבנק המרכזי לשתף פעולה עם המאמץ המלחמתי של ארה"ב על חשבון התנתקות אקדמית מהמציאות. השווקים הפיננסיים קונסים קשות "התבלבלות" שכזו, כפי שראינו בדצמבר אשתקד.
מלחמת הסחר תמשיך
בסופו של יום, גם אם תושג רגיעה זמנית ויהיה סיכום על הבנות חדשות בין סין לארה"ב, ההתנגשות בין חזון ה"ממלכה התיכונה" של סין ונשיאה שי וחזון "אמריקה פירסט" של הנשיא טראמפ וארה"ב, הוא בלתי נמנע. כל הפוגה, אם תהיה, היא זמנית בהחלט. הבעיה של ממשל טראמפ בעימות המתמשך מול סין היא שהוא יצא לקרב עם יד קשורה, ובזמן שכולם עושים שימוש בכלי הריבית או בקיבוע שערי חליפין כאמצעי לבניית יתרון יחסי, דווקא בארה"ב הריבית לא יורדת.
הבנק המרכזי, שסופג אש צולבת מטראמפ, סירב עד כה בכל תוקף להורדת ריבית. למרות שהוא רואה את טראמפ נלחם מול סין ושומע את התחנונים והאיומים של הממשל, עד כדי האיום התקדימי בהדחת יו"ר הבנק המרכזי ג'רום פאוול, הפד רואה לנגד עיניו בעיקר את החששות מאינפלציה, ובוחר להשאיר את מחיר הכסף האמריקאי על רמה גבוהה ביחס למתחרים ברחבי העולם.
הפד רואה את נתוני הצמיחה בארה"ב, את נתוני התעסוקה החיוביים, העלייה בשכר הריאלי ואת הורדות המס ולא ממהר לפעול להורת הריבית. לשיטתו, יש חשש אמיתי מלחצים אינפלציוניים עתידיים, ולכן הוא בוחר להפוך לאופוזיציה הראשית למהלכים של טראמפ בזירה הגלובלית.
הקיבעון המחשבתי של בכירי הבנק המרכזי, שלא רואים את התמונה המלאה, עלול להוביל לכך שהם ייצרו נזק בלתי הפיך לרלוונטיות שלו, בכל הנוגע להשפעה והשתתפות בתהליכי קבלת ההחלטות מאקרו-כלכליות.
הר החוב ממשיך לצמוח
עוד סיבה טובה להורדת הריבית בארה"ב היא בעיית החוב הלאומי, שגדל באופן מבהיל. אם לפני המשבר בשנת 2007 החוב הלאומי עמד על 9 טריליון ויחס חוב-תוצר של 62%, היום, עם חוב של מעל 22 טריליון דולר שממשיך לטפס ויחס חוב-תוצר של 105%, כל הורדה של הריבית תחסוך לארה"ב סכומי עתק בתשלומי ריבית.
בנוסף, משך החיים הממוצע של החוב האמריקאי הקצר יחסית (כחמש שנים), מעמיד את ארה"ב בפני עומס פירעונות אדיר. אז מה עושים בתגובה? צעד אחד, שבו ארה"ב כבר נוקטת הוא הארכת מח"מ החוב בגיוסים חדשים, אבל דווקא את הצעד המתבקש של הורדת הריבית קצרת הטווח הם מתקשים ליישם.
בשורה התחתונה, נראה שכל שחקני העל בכלכלה העולמית מבצעים מניפולציות, בין היתר על המטבעות שלהם, מלבד ארה"ב שממשיכה להיפגע ממלחמת הסחר ומצויה בגירעון מסחרי מבני, מול סין ומול שותפות סחר אחרות, הצומחות על גב הצריכה שלה.
אם ארה"ב חפצת חיים, היא חייבת להוריד את מחירו של הדולר ככל האפשר, כך שתוכל להתמודד כשווה בין שווים בזירה הגלובלית. בחלופה בין הטווח הקצר וחשש מאינפלציה, לבין שמירת ההגמוניה העולמית - זו האפשרות היחידה. להערכתי, הפד לא יוכל להמשיך לעצום עיניים ויהיה חייב להתגייס למאמץ המדיני והכלכלי של ממשל טראמפ והכלכלה האמריקאית. אחרת, כולם ישלמו מחיר כבד. כבד מדי.
הכותב הוא יו"ר קבוצת ההשקעות אינפיניטי. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן