יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק / צילום: גדעון לוין
בית המשפט העליון חתם את הגולל על המחלוקת המורכבת בין שותפויות הגז לרשות המסים בנוגע לחובתן של שותפויות הגז לנכות מס מרווחי מחזיקי יחידות ההשתתפות שלהן בהתאם לשיעור המס שבו הם חייבים: אתמול (א') דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגישו דלק קידוחים וישראמקו על הכרעות שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה, שקבע כי מחובתו של השותף הכללי בשותפויות הגז לנכות את המס עבור כל מחזיק יחידות בהתאם למס שבו הוא חייב - מס הכנסה שולי ממחזיקי יחידות פרטיים ומס חברות ממחזיקי יחידות שהם חברות.
בכך קבע בית המשפט העליון באופן סופי כי השותפויות לא ינכו מס בשיעור ממוצע אלא מס בשיעור מקסימלי מבעלי היחידות.
בפסק הדין המחוזי הראשון שעליו הוגש הערעור - שעסק בסוגיה עקרונית הנובעת מעמימות חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע - אימץ השופט את עמדת נציגי בעלי היחידות ודחה את עמדותיהן המנוגדות של רשות המסים מצד אחד ובעלי השליטה בשותפות דלק קידוחים מהצד השני.
מדובר בתביעה לסעד הצהרתי שהגישו משרד עורכי הדין גיסין-קידר ומשרד רואי החשבון פהאן-קנה, שמונו לפקח על זכויות המחזיקים ביחידות השתתפות בשותפות דלק קידוחים. המפקחים ביקשו מבית המשפט להכריע על אופן החיוב במס של משקיעים המחזיקים ביחידות השתתפות ושיעור המס שאמור לשלם השותף הכללי בשותפות בשמם של בעלי היחידות. השותף הכללי, או המנהל של השותפות, הוא זה שמדווח על רווחיה לרשות המסים, והוא גם מנכה במקור את שיעור המס מהרווחים המחולקים עבור כלל ציבור המחזיקים ביחידות ההשתתפות.
מגישי התביעה טענו כי מחובתו של השותף הכללי לנכות את המס עבור כל מחזיק יחידות בהתאם למס שבו הוא חייב - מס הכנסה שולי לפרטיים ומס חברות לחברות. עמדת השותף הכללי בדלק קידוחים (בשליטתה של קבוצת דלק) הייתה כי אין זה הוגן לגבות מס בשיעור המס השולי שמשלמים יחידים על כלל מחזיקי היחידות, כאשר חלק ניכר מהיחידות מוחזקות על-ידי חברות המשלמות שיעור מס נמוך בהרבה (24%).
עמדת רשות המסים הייתה הפוכה לעמדת השותף הכללי וגרסה כי יש לנכות מס בגובה המס השולי של יחידים מכלל בעלי היחידות, כאשר בשלב השני החברות שמבין מחזיקי היחידות יפנו לרשות המסים ויבקשו לקבל החזר עבור המס ששילמו.
בית המשפט המחוזי התבקש לקבוע מהו מִתווה תשלום המס שיש ליישם כהסדר קבע בין השותפוּת לבין פקיד השומה למפעלים גדולים, ומהו האופן בו יש ליישם את סעיף 19(א)(6) לחוק ביחס לחיובי המס בגין שנת 2015.
הסעיף שעמד בלב המחלוקת קובע כי "השותף הכללי ישלם בעת הגשת הדוח... את המס הנובע ממנו, על חשבון המס שחייבים בו השותפים בשותפות הנפט בשנת המס שלגביה הוגש הדוח, לפי שיעור חלקם של השותפים שהם חבר בני אדם, בשותפות הנפט, ושיעור חלקם של השותפים שהם יחידים, באותה שותפות, בתום שנת המס שלגביה הוגש הדוח - ובלבד שלעניין זה יראו את הכנסתם החייבת של היחידים מהשותפות כאילו חל עליה שיעור המס המרבי לפי הוראות סעיף 121 לפקודה, למעט אם הוכח לפקיד השומה כי שיעור המס החל על אותו יחיד נמוך מהשיעור האמור; לעניין פסקה זו יחולו הוראות סעיף 187(א) לפקודה, בשינויים המחויבים".
השופט המחוזי אלטוביה דחה, כאמור, את עמדת השותף הכללי ואת עמדת פקיד השומה, ואימץ את עמדתו של המפקח הכללי, תוך שהוא מציין כי על השותפוּת או השותף הכללי למצוא את הדרך הראויה לאזן בין ההוצאה הנוספת הכרוכה בשיעור המס החל על יחידים המחזיקים ביחידות השתתפות לבין ההוצאה בכרוכה בשיעור המס החל על חברות המחזיקות יחידות השתתפות; וכי אחת הדרכים היא קביעת חלוקה מאזנת.
בהמשך נתן השופט אלטוביה פסק דין נוסף שסבב סביב מחלוקת דומה, הפעם בעניין ישראמקו, לאחר שישראמקו ניהול וישראמקו אויל הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה להורות לפקיד שומה למפעלים גדולים להוציא תעודת "מחזיק זכאי" לשנת המס 2013 ולקבוע כי בתעודה האמורה לא תהיה הבחנה בין יחיד לבין חבר בני אדם, ביחס למס ששולם בגין הכנסתה החייבת של שותפות ישראמקו נגב 2 לשנת המס האמורה.
השופט אלטוביה דחה גם בקשה זאת וקבע כי אין בטענות המבקשות כדי לשנות ממסקנותיו בעניין גיסין-דלק קידוחים, בין היתר לאור העובדה שישראמקו ניהול ואויל אינן חולקות על כך שהמנגנון הגלום בסעיף 19(א)(6) לחוק מהווה מנגנון גבייה שנועד לייעל את הליכי גביית המס מהשותפים בשותפוּת באמצעות השותף הכללי.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע כי הגם שבמקום שלא נקבע אחרת יגבר השיקול של תשלום מס אמת על השיקול של יעילות הליך הגבייה - הרי שבמקרה שבפניו אין כלל מתח בין שני שיקולים אלה, והם צועדים יד ביד: חיוב השותף הכללי לייחס לשותפים שיעור מס דיפרנציאלי תוך גבייה מרוכזת מקיים הן את העיקרון של מס אמת תוך תשלום מלוא המס החָל על יחידים ועל החברות; והן את יעילות הגבייה.
על שני פסקי הדין הללו - בעניין דלק קידוחים ובעניין ישראמקו - הושגו ערעורים לבית המשפט העליון, ואלה נדחו, כאמור.
שופטי העליון יצחק עמית, ענת ברון ואלכס שטיין איחדו את הדיון בשני הערעורים, שכן שניהם סבבו סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 19(א)(6) לחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע.
בפסק דין קצרצר ציינו שופטי העליון כי לאחר שעיינו בחומר שבפניהם ושמעו את טיעוני הצדדים, נחה דעתם כי בית משפט המחוזי צדק בפסקי דינו, ויש לאמץ את מסקנותיו.
למעלה מן הצורך, לגישתם, הוסיפו השופטים מספר הערות לגופה של המחלקות וציינו, בין היתר, כי "שלא כטענת המערערות, אין מדובר בחלוקה כמשמעותה בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (אשר חלה על השותפות הציבורית מכוח סעיף 65נד לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975), אלא באופן גביית המס ממחזיקי יחידות השתתפות בשותפות, כפי שנקבעה על-ידי המחוקק בסעיף. איננו סבורים אפוא כי יש לראות בכך 'סבסוד' של יחידים על-ידי תאגידים, כנטען על-ידי המערערות, אלא דרך של תשלום מס, מעין 'ניכוי מס במקור' באופן דיפרנציאלי על-פי שיעור המס המרבי שחל על יחיד או על חברה, לפי המחזיק".
עוד צוין בפסק הדין כי "בית המשפט סבור כי הסדר שבמסגרתו תישא השותפות במלוא שיעור המס של השותפים, יחידים כחברות, כמתחייב מהסעיף, ולצד זאת או בהמשך לכך תבצע תשלומי איזון לשותפים שהם תאגידים - אינו בבחינת 'חלוקה' כהגדרתה בדין, אלא תוצאה המתחייבת מכך ששולמו מהרווחים תשלומים על חשבון המס. אף איננו רואים קושי בביצוע התשלום בשתי פעימות".
עם זאת, הובהר כי בית המשפט לא מתיימר להמליץ או לקבוע מסמרות לגבי הטכניקה של תשלומי האיזון, וככל שתתגלע מחלוקת בין הצדדים בנושא זה, פתוחה להם הדרך לבית המשפט.
עוד נקבע כי דלק קידוחים תישא בשכר-טרחת המפקח בתיק בסך 100,000 שקל ובסך של 30,000 שקל לשאר המשיבים בערעור, בגין ההתדיינות בבית המשפט המחוזי ובעליון.