מצעד הגאווה בתל-אביב ב-2018 / צילום: Corinna Kern, רויטרס
בשבועות האחרונים ציין העולם את יום השנה ה-50 לאירוע שהתרחש בלילה לוהט בגריניץ' וילג' במנהטן, שבה הפך בר מרופט למרכזה של תנועת זכויות אזרח מסוג שונה. בעקבות פשיטה משטרתית על "סטונוול אין", נקודת מפגש מרכזית של קהילת הלהט"ב בניו יורק, פרצה קטטה שהתפתחה להתפרעות, ושבסופו של דבר הציתה התקוממות בקרב האנשים שהשתייכו לפלח חברתי שנדחק לשוליים וסבל מרדיפות. באותה העת לא יכלו חברי קהילת הלהט"ב לחיות את חייהם בגלוי. הטרדות משטרתיות נמנו עם אינספור המכשולים שחסמו את דרכם לחיים נורמליים.
מאז הדברים השתנו ללא היכר בחלקים מסויימים בארה"ב. לאחרונה טסתי מלונדון לניוארק, וצעדתי דרך מחלקת ההגירה על שטיח בצבעי הקשת. כל מקום בניו יורק - בדומה ללונדון, סידני וערים גדולות אחרות ברחבי העולם - היה מעוטר בדגלי צבעי הקשת ובכרזות שחוגגות את חודש הגאווה.
יש לי סיבות משלי להודות לאנשים שקמו להיאבק במשטרת ניו יורק באותו הלילה ב-1969. לפני 30 שנה, כשאזרתי את האומץ לחשוף את נטיותיי בפני משפחתי, העולם היה הרבה יותר צר מאשר היום. עכשיו אני יכול לצפות לחתונתי בשנה הבאה, ואני יכול ליהנות מזכויות רבות שאותן מקבלים ידידיי ועמיתיי הסטרייטים כמובנות מאליהן.
על פניו, מדובר בהתקדמות יוצאת דופן, אך המאבק לשוויון עדיין רחוק מסיומו. לדוגמה, אנשים עדיין נדהמים כשאני מספר להם שבארה"ב אין עדיין חוק פדרלי שמגן על אנשים מפיטורים בגלל היותם להט"בים.
לאחרונה ראיינתי את שרה קייט אליס, מנכ"לית GLAAD, קבוצת השדולה הלהט"בית הגדולה בעולם. דנו בסקר חדש שערכה GLAAD בארה"ב ובכמה ממצאים מטרידים. מהסקר עלה, כי בקרב אמריקאים צעירים נרשמה ירידה ברמת ההתייחסות המקבלת כלפי להט"בים. מחקרים שנערכו לאחר מכן הראו שהמצב הפוליטי בארה"ב משחק כאן תפקיד.
בהקשר זה, גברה חשיבותו של התפקיד שמשחקים התאגידים. ראיינתי מנהיגים עסקיים כמעט בכל לילה מחיי, וזיהיתי שינוי ברור בעמדותיהם כלפי האקטיביזם. בשנתיים-שלוש האחרונות יצאו חברות אל הקרב מהבחינה הפוליטית.
אקטיביזם פוליטי הוא דבר אחר, וניכוס של סוגיה לצורך עשיית רווחים הוא דבר אחר. אי אפשר שלא לתהות על מידת הרצינות שבה מאמצות החודש חברות את דגל צבעי הקשת. אליס אמרה שבסך הכול היא מרוצה מהצגת דגל הגאווה באופן כה נרחב, מכיוון שזה מוכיח שלפחות כלפי חוץ מאמצות החברות את הקהילה הגאה, ולתחושתה של אליס בסופו של דבר זה מוביל לקבלה.
אחת הסיבות המרכזיות לשינוי המשמעותי באווירה בארה"ב ובאירופה מאז אותו לילה לוהט במנהטן ב-1969 היא מעורבותן של חברות עסקיות, וצמיחתם של האידיאלים הליברלים שאפשרה לאותן החברות לשגשג. בתקופה שוולדימיר פוטין אומר ל"פייננשל טיימס" שהליברליזם כבר סיים את הקריירה שלו, ראוי לבחון מחדש ולהגן על העקרונות שבבסיס הליברליזם.
החירות האישית היא מה שאפשר לערים כמו לונדון, ניו יורק, פריס וסידני, למשוך את האנשים הטובים והמבריקים ביותר. הגיון, הסובלנות והחירויות באותן ערים הוא מה שהופך אותן למקומות נפלאים למגורים, וגם למנועי צמיחה כלכליים ויצירתיים.
בוטסואנה החליטה לאחרונה להפוך את ההומוסקסואליות לחוקית. קניה החליטה שלא לנקוט צעד כזה. בעולם יש עדיין 70 מדינות שבהן אוסר החוק להיות להט"ב. לחברות עולמיות יש מעמד דומיננטי באותן מדינות, ותפקידן חיוני. לחברות האלה יכולה להיות השפעה אמיתית במקומות שבהם השליטים אינם חולקים את הערכים של אותן חברות. עסקים כאלה עשויים להיות המקלט הבטוח היחידי של להט"בים במקומות כאלה.
אנחנו צריכים לחגוג את החיבוק שמעניק העולם התאגידי לקהילת הלהט"ב, אבל החברות חייבות ליישם את הערכים שאותם הן מאמצות. חברות שדוגלות בחירויות מצטרפות לחגיגה של הישגים שהושגו במאמץ רב ובמחיר יקר, ולעולם העסקים יש תפקיד מרכזי בקרבות שעדיין נערכים ברחבי העולם, כולל בארה"ב עצמה.
הכותב הוא מגיש התוכנית "Quest Means Buisness" בערוץ CNN International