תומר בקלש / צילום: איליה מלניקוב
"אני דוקטור בשטיפת מוח. השקעתי עשר שנים בבניית מודלים מוחיים לתמרון המוח, הקרנתי לאנשים פרסומות לתוך ה־MRI ובניתי מודלים מוחיים לאפקטיביות של פרסום", אומר חוקר המוח ד"ר תומר בקלש, מומחה בהתנהגות צרכנים ושיווק, בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. לפני שנה הוא חווה סוג של התעוררות אישית, כשהבין שהוא חלק מהמכונה המזריקה לנו היישר לווריד את 'מגפת האבסת המידע'.
"אחרי שהבנתי שזה יכול לגרום נזק עצום למוח של אנשים, אפשר להגיד שחזרתי בתשובה", הוא מספר בראיון ל'ליידי גלובס'. "היום אני פה בשביל לתקן את הנזק שהייתי שותף לו. אני יודע בדיוק איך זה עובד ואיך אפשר לשטוף לאנשים את המוח בצורה קלינית-מדעית, אבל אני חושב שאני יודע גם מה יכול למנוע את הנזק".
מה חקרת בתקופה שבה היית 'שוטף מוחות'?
"בחנתי איך אנחנו מטמיעים מידע דרך תקשורת שיווקית. המערכת הלימבית היא חלק מהסיפור, אבל העניין האמיתי נמצא במערכת המוחית הקורטלית - אזור שאנחנו קוראים לו 'המוח החברתי' שלנו. מחקרים מלמדים שאנחנו, בעצם, מעבדים תקשורת שיווקית כאילו היא הייתה תקשורת בין-אישית. ברמה הפשטנית ביותר - בשביל אנשים, מותגים הם אנשים. אנחנו מתייחסים למוצרים כאילו הם אנשים שאנחנו מכירים במרחב החברתי שלנו. כולנו מסתובבים עם הטבעות שגויות, שרק הופכות להיות יותר דומיננטיות".
כמו מה, למשל?
"הסלולרי, נניח, שמעביר לנו אינפורמציה 24/7. תסתכלי על הבחור שיושב לידנו ובמקביל הוא במחשב ובסלולרי. הוא מייצר מצב פסיכונוירולוגי, כמעט פתולוגי, חדש לחלוטין. חברות הטכנולוגיה לא חושבות על ההשפעה הההרסנית על המשתמש".
איזו השפעה?
"כולם מרגישים שהם שכחו משהו כל הזמן. שמונה מתוך עשרה אנשים בודקים שלוש פעמים אם הם נעלו את הבית. אנשים בגיל השלישי חושבים שזו דמנציה - בעיה שהיא פועל יוצא של הגיל. אבל זה לא עניין של גיל, זה עניין של עידן. עד לפני חמש שנים ב-DSM, התנ"ך של הפסיכולוגים, הדבר הזה הוגדר כ-OCD (תסמונת אובססיבית קומפולסיבית). כולנו סובלים מתסמינים של או.סי.די, מתסמינים של בעיות במחזור השינה, מעצבנות יתר".
מה הבעיה עם הוויסות הרגשי שלנו?
"ויסות רגשי הוא היכולת שלך להגיב בצורה אדפטיבית לסיטואציות מסוימות. אני עכשיו מרואיין, אחרי זה אני הולך לייעוץ, אז אני על תקן המומחה. כשאגיע הביתה אני אבא ובעל, כשאני הולך לאמא שלי אני ילד. בכל מקום אני אגיב בצורה המתאימה לסיטואציה. כולנו סובלים מבעיות קשות של ויסות רגשי: יותר מדי פעמים אנחנו נכנסים כמו מ"פ הביתה, יותר מדי פעמים אנחנו חושבים שאנחנו ילדים בעבודה. אנחנו מגיבים לאנשים זרים בצורה אינטימית ומגיבים לבן הזוג הכי אינטימי שלנו כאילו היה העובד או הבוס שלנו. התופעות האלה כרוניות אצל אנשים שמרגישים שהם חיים על הקצה".
אתה מתאר בעיות חמורות מאוד, שלטענתך כלל האוכלוסייה סובלת מהן. מה הבסיס לזה?
"זה תוצר של האבסת יתר של מידע. המוח שלנו לא בנוי לעבד במקביל כמויות אינפורמציה כל כך גדולות, אז הוא פשוט קורס לתוך עצמו. הדבר הכי גרוע הוא שנשים חשופות למגפה הזאת הרבה יותר מגברים, בגלל כמה גורמים. אחד מהם הוא קודקס חברתי: נורמות חברתיות שדורשות מנשים לצמצם פערים בהישגיות מול הגברים. הגברים בבסיסם, ברמת הקוגניטיבית, מאוד מכוונים פתרון, ואילו הנשים מכוונות תהליך. במקום שגברים ילמדו מנשים איך לנהל את החיים שלהם, הנשים מצטרפות לגברים למסע נוראי על פי התהום".
במה זה מתבטא?
"יש משתנה שנקרא OSL - לכל אחד יש סף ריגוש שונה. באופן מסורתי, אצל גברים הוא גבוה בצורה משמעותית מאשר אצל נשים. הפערים האלה הולכים ומצטמצמים במהירות. תוך שלוש-ארבע שנים הגברים והנשים יהיו שווים.
"זה לא שאנחנו, הגברים, הפכנו ליותר נשיים. אתן הפכתן ליותר גבריות - אתן צריכות סף ריגוש דומה לסף ריגוש של גברים, אתן התמכרתן ממש כמונו לאדרנלין, התמכרתן לדופמין - הורמון העונג. אתן סובלות ממש מאותם הסימפטומים, אבל הגרוע מכל הוא שאתן חושבות שאתן מסוגלות לזה. אתן צריכות לרסן את המגפה הזו, כי היא תפגע בכן לא פחות".
איך היא פוגעת בנו?
"היא ממש אוכלת לנו את המוח, במושגים של תהליכי חשיבה והיגיון".
לדוגמה?
"ההרס גורם לזמן תגובה ארוך יותר, לשכחה, היעדר פוקוס, לחץ תמידי. יש אנשים שמדווחים, אפילו, שהם רואים פלאשים של צבעים, שצלילים נשמעים להם יותר חזקים מבעבר. זה פוגע במערכת הלימבית, וגורם להיעדר ויסות רגשי תקין, לסף ריגוש שהולך ועולה. אנחנו צריכים יותר ריגושים. אני צריך לקפוץ בנג'י ממסוק בשביל להרגיש משהו.
"זה משפיע גם על המוח הזוחלי, המערכת ההישרדותית שלנו, במובן של תנועות אוטומטיות. יש אנשים ששולחים את היד באופן בלתי רצוני לסלולר שלהם לבדוק הודעות, מחזורי השינה שלנו נפגעים. יש אנשים שמדווחים על כאבי פנטום. כשהם שוכחים את הטלפון בבית, הם ממש מרגישים שחסרה להם יד. כבר קוראים לסלולר 'האיבד הדיגיטלי'. זה פוגע בכל התפקודים המוחיים שאנחנו יודעים למדוד".
איך נפטרים מהמגפה הזאת?
"כשמרפאים מגפה הדבר החשוב ביותר זה להבין מה הם גורמי הסיכון למגפה. במגפה הדיגיטלית הזאת יש שלושה גורמי סיכון. חשוב לי להדגיש, אני לא אומר לזרוק את הסלולר לים, זה לא פרקטי. אנחנו חיים בעולם שבו צריך להשתמש בצורה מושכלת בטכנולוגיה, שהיא מתת אל, לא פחות מזה".
רק מכבים שריפות
גורם הסיכון הראשון הוא העומס הקוגניטיבי. "זה קורה כשאנחנו נותנים לך לעשות מטלה אחת, ואז בבת אחת מחליפים ונותנים לך לפתור מטלה אחרת. נניח, נותנים לנחקר לפתור תרגילי חשבון ואז מבקשים שייתן שם של כלי עבודה וצבע. %85 מאיתנו יגידו את אותו כלי עבודה וצבע - פטיש אדום. להחלפה הפתאומית במטלות יש מחיר נוראי".
למה?
"כי היית עסוקה במטלה אחת ואז שואלים אותך איפה המפתחות של הצוללת, או שאת צריכה להוציא את הילד מהחוג עכשיו. במצב כזה את תבצעי את המטלה דרך המוח הפרימיטיבי, דרך מעבר למוד 'פייט או פלייט' (הילחם או ברח). מכיוון שאת עושה את זה בצורה אוטומטית, את מבטלת את כל המרחב הפנטסטי של המוח, וזה מוריד בצורה דרמטית את יכולת היצירתיות".
ואיך אתה רואה את זה בעולם החיצוני?
"סביבנו יש אנשים שעובדים יום עבודה שלם כשהם רק מכבים שריפות. זה פוגע בתפקוד ובאפקטיביות שלהם, ובסופו של דבר במוח שלהם".
אז מה הפתרון?
"ההמלצה הראשונה היא לסנן. אנחנו יכולים להחזיק 5-9 פריטים בזיכרון לטווח קצר. התפקיד שלנו כבעלי תבונה לסנן מה שאנחנו מכניסים בכלל לזיכרון העבודה. מאוד קשה לסנן בעידן השפע. כשאת באה לסופר ואת צריכה לסנן סוגי שמפו, זה דורש המון משאבים קוגניטיביים. ולכן צריך לסנן פרואקטיבית. כלומר, להפסיק להתהדר בכמה חברים יש לך בפייסבוק. אנשים מתהדרים שיש להם 5,000 חברים בפייסבוק, השתגעתם? אנחנו מאכילים את המוח בהמון זבל. הגיע הזמן שנצא מקבוצות וואטסאפ, נצא מהפייסבוק, נתחיל לסנן אנשים, נפסיק לקבל אינפורמציה. צריך להתחיל לעשות דבר אחד כל פעם, לסיים מטלה ולעבור הלאה. לא לעשות מטלות בו זמנית, זה לא יעיל בשום מדד".
העולם שלנו לא ידידותי לכזו גישה.
"השתמשו בכל המוח. כשאתם עושים שני דברים במקביל, תחשבו אילו משאבים מוחיים זה דורש. אם אענה לוואטסאפ ובמקביל אנסה לענות לשאלה של הבן שלי, לרוב הבן שלי יסבול מזה. כי שתי המטלות הללו דורשות משאבים שפתיים באזור ברוקה ורניקה. אני לא יכול להתנהל בצורה מקבילה באזור השפתי שלי. אני כן יכול לרוץ על הליכון ולענות לוואטסאפ, אני כן יכול לנהוג ולדבר עם מישהו בטלפון, כי אני משתמש בערוץ אודיטורי ושפתי מול מוטורי.
"אני גם ממליץ לכתוב ממש בכתב. יש קשר, שאנחנו כחוקרים לא יודעים להסביר, בין גוף לנפש. כשאנחנו כותבים את האות אלף, היא נכנסת לנו למוח. כשאנחנו מקלידים את האות אלף, זה לא נכנס. קחו פנקס ועט וחזרו לתקופה של הכתב".
מופצצים בגירויים
גורם הסיכון השני הוא יותר מדי גירויים שבהם אנחנו מופצצים. כמות הגירויים שאנו נחשפים אליהם ביום היא פי מאות אחוזים ממה שהיה לפני עשור. יישומי הטכנולוגיה מחפשים עוד דרכים להיכנס לנו למוח. "העתידנים אומרים שעד שנת 2025 נדבר יותר עם מחשבים מאשר עם בני אדם. בתוך שלוש שנים למזגן שלך לא יהיה שלט, תוכלי רק לדבר איתו".
מה הבעיה עם עומס גירויים?
"אנחנו מוצפים. הבעיה הכי גדולה שזה מציף לנו את המוח בשני הורמונים - הראשון הוא אדרנלין - אנחנו כל הזמן קופצים בנג'י ממסוק, והשני זה דופמין. שני ההורמונים האלה ממכרים, ולכן התמכרנו לגירויים האלו. באוניברסיטות וירג'יניה והרווארד ערכו מחקר לפני שנתיים. הם הכניסו סטודנטים לחדר לבן בגודל של 2X2 שבו לא היו כל גירויים למעט כיסא ושולחן. האנשים שהוכנסו לחדר התבקשו ליהנות מהמחשבות שלהם. הם ישבו שם כ-6-12 דקות. לאחר מכן הם דיווחו שזה היה הדבר הנורא והקשה ביותר שהם עברו בימי חייהם. החוקרים חשבו שאולי הבעיה היא בחדר, אז ביקשו מהם לעשות את זה בערב על הספה בבית. למחרת האנשים חזרו ואמרו שזה יותר קשה מאשר בחדר הלבן, כי הסחות הדעת מקשות עוד יותר.
"בניסוי המשך הכניסו סטודנטים לחדר לבן והוסיפו כפתור אדום. נאמר להם שלחיצה עליו מחוללת שוק חשמלי, ונתנו להם להתנסות בכך. ואז שאלו אותם - כמה אתם מוכנים לשלם כדי לא לקבל שוב את השוק החשמלי. התשובה הממוצעת הייתה חמישה דולר. אבל כשהם התחילו את ניסוי המחשבות (בין 6-12 דקות), שני שליש מהגברים ושליש מהנשים לחצו על הכפתור האדום ונתנו לעצמם שוק חשמלי באופן וולונטרי, ובלבד שלא להשתעמם".
כשאני אומרת לאנשים שהתחביב שלי הוא לבהות, הם די מזועזעים.
"זה מצוין לבהות, ואת יודעת למה? ההרגשה המנטלית היא של רגיעה. מה שקורה לך במוח זה מה שהתגלה לפני כחמש שנים, והוא מילת המפתח היום בתחום: ברירת המחדל של המוח".
מה זה אומר?
"כשאדם שוכב במכונת אמ.אר.איי ולא שומע או רואה כלום, סתם בוהה בחושך, רשת שלמה נדלקת במוח. זה מה שקורה למוח כשהוא בהיעדר גרייה. הדבר הכי מדהים הוא שזה השכל שבמוח".
מה התפקיד של ברירת המחדל של המוח?
"לקחת את הנרטיב של האתמול, לחבר אותו לנרטיב של היום ולייצר ניבויים לגבי מחר. זה לייצר סיפור קוהרנטי מהדבר הזה שנקרא חיים. זו הסיבה שכשאת נכנסת הביתה את יודעת לפתוח את הדלת שלך ולא של השכנים. זו הייתה הדלת שלך אתמול, היום, וסביר להניח שהיא תהיה מחר. אם הרשת הזו של ברירת המחדל לא תפעל, את תיכנסי לסלון של השכנים, כי אין לך יכולת לייצר נרטיב אחיד".
אז הרשת אחראית למיתוסים שגדלנו עליהם.
"ניוטון ישב מתחת לעץ, נפל עליו תפוח, ואז הוא הבין את כוח המשיכה. איינשטיין הלך לטיול על הנהר, ואז הבין את האור, ואת ממד הזמן והמרחב. ארכימדס שכב באמבטיה, ופתאום קפץ 'אאוריקה'. גם אצלנו בחיים הרגעים של 'אאוריקה' הגיעו מרגעים של שקט, כי נתנו לברירת המחדל במוח להיכנס לעבודה".
אז בעידן הנוכחי אנחנו לא נותנים לה מקום?
"אנשים עומדים ברמזור, יש להם רגע אחד של שעמום, אז הם פותחים את הסלולר. אנשים עומדים בקופה בסופר וכבר לא קונים מסטיקים - הם בסלולרי. בפועל אנחנו נותנים לעצמנו שוקים חשמליים כל הזמן, רק לא להשתעמם".
זה בגלל שאנחנו מפחדים להיות עם עצמנו?
"זו התמכרות של המוח לגירויים, לרמת דופמין מסוימת. אנחנו יכולים להרגיש רטט וירטואלי בכיס, לייק בפייסבוק גורם לנו הנאה. אנחנו כל הזמן מנסים ליצור לעצמנו סף ריגוש עם מנות האנדרנלין האלו. הסלולר עוזר לנו לא להשתעמם, אבל הוא מזיק למוח".
אז איך מתמודדים עם הגירויים האלו?
"אנחנו צריכים להשקיט את המערכת, לזהות את החוש הדומיננטי שלנו. לכל אחד יש ערוץ שדרכו הוא מקבל אינפורמציה בצורה אופטימלית. אני, נניח, שומע מאוד טוב. יש אנשים שיש להם זיכרון צילומי, יש אנשים שצריכים לגעת. תנסו לזהות מה החוש הדומיננטי שלכם ונסו דרכו להטמיע דברים. אל תנסו להפעיל את כל החושים, תתמקדו באחד.
"דבר נוסף: נסו להתרגל להיות לבד - בלי גירויים, אנשים, סלולר, מחשב, טלוויזיה או מוזיקה. אם אפשר - רצוי לתרגל את הלבד בטבע. אנחנו לא יודעים למה, אבל לחבק עץ עושה ממש טוב למערכת החיסונית. לראות שדות ירוקים, לשמוע פכפוך של מים - זה מרגיע את המערכת הסימפתטית. כנראה שהטבע זה הממשק הכי טוב לבני האדם".
ומה עם דיאטה דיגיטלית?
"יש טרנד היום למחוק את האפליקציה האהובה עליך, אבל זה כמו דיאטה של צום. אני לא דוגל בזה. המסך של הסלולרי מבוסס על לד שאורך הגל שלו שווה לאורך הגל של השמש. בכל פעם שהעין רואה אותו סגור, המוח שלנו מקבל מסר שהשמש שקעה, ולכן באופן בלתי רצוני כמעט אנחנו מדליקים אותו. ככה אנחנו מרגישים יותר טוב: השמש זורחת שוב. אבל כשזה הדבר האחרון שהמוח שלנו רואה לפני שהוא הולך לישון, הוא מקבל מסר: בוקר טוב, השמש זרחה, ומיד מתרגם את זה להפסקת הפרשת המלטונין, שזה הורמון השינה. זה יכול להתבטא בזה שיהיה לנו קשה להירדם או שנקום הרבה פעמים בלילה. ההמלצה שלי היא לא להראות למוח את הסלולר שעה לפני השינה. זה נכון גם למסכי טלוויזיה שבנויים על הטכנולוגיה הזאת. תחזרו למנורות צהובות ואל תכניסו טלוויזיה לחדר השינה".
מה ההנחיות ביחס לשנת צהריים?
"לישון צהריים זה הדבר הכי בריא. עשר דקות שנת צהריים שוות ערך לשעה וחצי של שנת לילה. 10-15 דקות מספיקות. היום גם חברות גדולות מעמידות חדרי שנת צהריים, כי הן הבינו שטוב לארגון שאנשים יישנו. מחקרים מראים ששנת צהריים קצרה מעלה את האיי.קיו ב-10%".
יותר מדי אפשרויות בחירה
הגורם השלישי שמתייחס אליו בקלש בהקשר של העומס הקוגניטיבי הוא ריבוי האופציות. "הקונספציה בעולם המערבי היא שהמטרה היא להיות מאושרים, זה הגביע הקדוש. ואם זו המטרה, צריך לתת לאדם חופש בחירה. הבעיה היא שכשיש עודף ברירות אתה לא יכול לבחור, ואם בחרת תהיה בדיסוננס".
איך זה בא לידי ביטוי?
"במחקר שנערך בארה"ב הציגו לאנשים בסופר אחד שישה סוגי ריבות ובסופר השני 34 סוגי ריבות ונתנו להם לטעום. כשהיו רק שישה סוגים, 30% מהם קנו ריבה, אבל כשהיו 34 סוגים, רק %3 קנו ריבה. והכי גרוע זה שאלה שקנו במצב של ריבוי אפשרויות הצטערו שלא קנו אחרת".
איך אנחנו יכולים לצמצם את הבחירות?
"המכנה המשותף של סטיב ג'ובס, מארק צוקברג וברק אובמה הוא שהם לובשים את אותם בגדים. אובמה אמר שבכל יום בממוצע הוא צריך לקבל 158 החלטות הרות גורל לאומה האמריקאית, 'אז לפחות איזו חליפה ללבוש אני לא צריך להחליט'. המטרה שלנו זה לצמצם בחירות".
וחוץ מבגדים?
"במשרדים סביבנו יש אנשים שמאז 9 בבוקר דיברו על אותו דבר - איפה נאכל צהריים. הם יצאו ויחזרו מבואסים ויגידו את אותו המשפט: מחר לא נאכל שם. כמה כסף שילמו לכם על בזבוז המשאבים הקוגניטיביים שלכם עד ארוחת הצהריים. בשביל מה? כל החלטה שאתה יכול לצמצם ולהוציא מחייך - תצמצם. תאכל אותו דבר, תלבש אותם בגדים, תעשה כביסה, תבנה פרוטוקול של חיי רוטינה".
אני מתבלבלת בחנויות שיש בהן יותר מדי היצע, אבל מצד שני הכול נהיה יותר גדול, יותר אופציות. מה הרעיון?
"ברמה הקונספטואלית אושר עדיין מתקשר לשפע. אנשים חושבים שיש להם בעיה של חוסר יכולת לקבל החלטה, אבל הבעיה היא חברתית. כל החלטה - לאיזו חנות להיכנס ומה לקנות - מצריכה את הדלק של המוח, גלוקומט, שזה הבסיס לאנרגיה למוח, סוכרים. המוח שלנו חי על סוכר. אנחנו יודעים היום שהחלטה קטנה כמו גדולה צורכת את אותה כמות של סוכרים. כלומר, לקנות רכב או איזה קפה להזמין - צורך את אותה כמות אנרגיה; עם מי להתחתן או איזה בקבוק מים לקנות - אותו דבר. נכון, זה מצריך יותר זמן, אבל אותם משאבים. ולכן כשאת יוצאת לשופינג ואת צריכה לחשוב לאיזו חנות להיכנס ואיזה בגד לבחור זה מעייף. זה באמת צורך את הדלק שלך".
אז מה המסקנה שלך?
"אנחנו צריכים לנקות מערכות. ישנה עייפות של קבלת החלטות, כי אנחנו אמורים לקבל הרבה החלטות קטנות וגדולות במקביל.
"במחקרים שנערכו על שופטים, גילו שהם נתנו הרבה חנינות לאסירים בעיקר בבוקר, כשהם היו עירניים. לפני ארוחת הצהריים הם לא נתנו חנינות, ואחרי ארוחת הצהריים הם היו שבעים ונתנו יותר חנינות. אופי קבלת ההחלטות השתנה על פני היום ביחס לארוחות שלהם ועד כמה הם שמרו על קשב. יש השפעה לזמן של היום על תהליכי קבלת ההחלטות שלנו. כל לילה כדאי להכין רשימה של ההחלטות שאנחנו אמורים לקבל למחרת, ולתעדף אותן. את ההחלטות החשובות כדאי לקבל בבוקר ואת הפחות חשובות בערב. לקראת הצהריים רצוי למקם את ההחלטות הכי פחות חשובות".
וכשאנחנו תקועים בחוסר יכולת להחליט?
"כדאי לקרוא הרבה. אחת הבעיות שלנו בקבלת החלטות היא שאנחנו שקועים בדילמות שלנו. אני עסוק באיזה רכב לקנות, איזו שמלה, או איזה מטבח. במצב כזה כדאי לפתוח ספר טוב. ספר מעורר את נוירוני המראה שמעודדים אמפתיה. כשאת קוראת ספר מהמאה ה-16 על שפחה באנגליה, את עוזבת את עצמך לרגע, ואת נהיית היא, את נכנסת לתוך עולם הדילמות שלה ויוצאת מעצמך, מהפרספקטיבה של עצמך. ואז פתאום ההחלטות נעשות ברורות".
ומה עם לפגוש חברים אמיתיים?
"זה מעולה. חברים זה השותף המשלים. לכל אחד מאיתנו יש המיספרה דומיננטית. המיספרה ימין היא היותר הוליסטית בתהליכי קבלת ההחלטות, היא רואה את התמונה המלאה. המיספרה שמאל היא היותר אנליטית, היא כמו טבלת אקסל - היא רואה פרטים. היא חשובה לפיתוח מיומנות אנליטיות. כשאנחנו צריכים לקבל החלטה חשובה כדאי להתייעץ עם מישהו שההמיספרה השולטת שלו היא זאת שמשלימה את שלנו. ככה אפשר לקבל החלטות מושכלות שגם יורדות לפרטים וגם רואות את התמונה הרחבה".
הצפה
מדוע נשים סובלות יותר מהצפה?
"כי גבר יודע שהוא לא יכול ללכת וללעוס מסטיק באותו הזמן, פשוט אין לנו את הקואורדינציה לזה, אז אנחנו סלחניים כלפי עצמנו, מבינים את המגבלות. אם מישהו מתקשר אליי, אין לי בעיה להגיד לו: 'תמתין, אני שולח מייל'. אבל אם מדובר באישה היא תשלח מייל, תדבר בטלפון וגם תענה לוואטסאפ ותטפל בחוג של הילד. כלומר, היא תעשה הרבה מטלות במקביל. נשים חושבות שהן מסוגלות לעשות הכול. המוח הגברי והנשי הם אותם מוחות, הם לא יודעים לעשות דברים במקביל. תנסי לחשוב על שני דברים - תל אביב וירושלים, אדום וכחול. אי אפשר, זה או זה או זה".
עובדה שאנחנו עושות דברים במקביל. "את עושה את זה על אוטומט. והמוח שלנו מתעתע בנו. זה הדבר היחיד שהוא עושה ממש טוב, לשקר אותנו. בטעויות אופטיות מאוד קל לראות את זה, אבל, בעצם, המציאות היא סוג של טעות אופטית. נלך ונשאל אנשים: 'אתה נהג טוב יחסית לממוצע?' הרוב יגידו שכן. נשאל, האם אתה חברותי יותר מהממוצע? הרוב יגידו שכן. כנ"ל לגבי אינטליגנציה".
אבל יש ממוצע, אז איך זה יכול להיות?
"כי המוח שלנו מתעתע בנו כדי שנרגיש טוב עם עצמנו. מחקר שנערך לפני כמה שנים הוכיח שאנשים שחושבים שהם טובים במולטי-טסקינג, במציאות מבצעים גרוע את המטלות, לוקח להם הכי הרבה זמן והם סובלים מבעיות קוגניטיביות, הם פשוט פוגעים בעצמם".
למה הנשים בסיכון יותר מגברים
לדברי ד"ר בקלש ישנם 4 הבדלים בתהליכי חשיבה בין נשים לגברים, בהקשר של המהפכה הדיגיטלית.
"הבדל ראשון הוא באוריינטציה. האוריינטציה של הגבר היא פנימית, כל מה שמעניין אותו זה הוא - עכשיו חם לו, קר לו, הוא רעב. פרופ' סיימון ברון-כהן טען שאוטיזם משקף מצב קיצון של מוח גברי. אצל נשים זה בדיוק ההפך. האוריינטציה היא חיצונית. כשילכו לקניות הן תמיד יקנו לעוד מישהו. הן מסתכלות על העולם ברמה המוטיבציונית, מחפשות שיהיה טוב לכולם. בעידן הזה המוצף בדרישות, אתן כל הזמן בחוץ, לא חושבות על עצמכן. אתן מתפזרות לגמרי, מאבדות את עצמכן, שוכחות לישון כמו שצריך, שוכחות לדאוג לפנות זמן עם עצמכן, שוכחות לדאוג לעצמכן. אתן שוכחות את עצמכן בספסל האחורי באוטו".
"ההבדל השני הוא הבדל של מוטיבציה. מחקרי פסיכולוגיה מצאו שיש, בגדול, שני סוגי מוטיבציה בעולם - קידום ומניעה. מוטיבציה של קידום היא יותר גברית - יותר מהר, יותר חזק, כל הזמן יותר. לעומת זאת, מוטיבציה נשית מבוססת מניעה - רק שלא יקרה אסון, שהכול יהיה בסדר. זו חשיבה שקשורה לצורך בהרמוניה. בעידן הסלולרי מתקיים שיח גברי, כי מה שמאפיין אותו זה לשדרג, וכל הזמן מציעים לך לשדרג, לא רק את המחשב, אלא את החיים. להחזיר את עצמנו לעצמנו, זאת מוטיבציה נשית שנעלמת מהעולם.
"ההבדל השלישי הוא קשב. אצל נשים הקשב מופנה יותר לאינפורמציה שלילית מאשר לחיובית. כשהמוטיבציה שלך היא קידום, אז הקשב שלך הוא לאייפון החדש, לאוטו החדש, בוא תראה איך אתה יכול יותר. בעידן כזה, שבו אנחנו מוצפים באינפורמציה, מאוד חשוב לאן אתה מפנה את הקשב, ונשים מפנות אותו יותר לצד השלילי, ולכן חשופות יותר להפרעות פסיכולוגיות. הן קולטות את הצד הרע והשלילי של המציאות, כי זאת האינפורמציה שבה הן מאביסות את המוח שלהן.
"ההבדל האחרון הוא עיבוד מידע. אצל גברים הוא סלקטיבי, לעומת זאת נשים מעבדות מידע במקביל, ולכן חשופות יותר להשפעות ההרסניות. כי אני, כגבר, אשים אותך בצד ואענה למייל, ואת תדברי במקביל, תעבדי מידע בצורה שתגרום להרס תאי מוח יותר מהיר".
מה הפתרון שאתה מציע לנשים?
"להבין מה מגבלות הכוח, להבין עד כמה אתן חשופות למגפה הזאת, אתן חייבות לא לוותר ולא לתת לנו להרוס את העולם".