מני בגר / כוכב הקופים
"ואנחנו עם כל הזיכרונות נעלמים", שר מני בגר בשירו-הכי-נודע "זה היה ביתי" משנת 81'. ודווקא טעה. השיר עצמו מעולם לא נעלם, ואפילו זכה לתחייה מחודשת ב-2004, כשבגר שר אותו עם הילה הררי ולהקת "כלא שש". בגר עצמו אומנם נעלם כיוצר - "שנת הדובדבן", האלבום האחרון שהוציא עם מוזיקה מקורית יצא ב-92' (אחריו יצאו אלבום אוסף ואלבום קאברים, וגם האחרון שבהם יצא מזמן, ב-2006) - אבל ההיעדרות לא באמת העלימה אותו, אלא הגבירה את הגעגוע אל קולו המחשמל - שקפלי החספוס שבו הם ערוגות של ערגות. אז מה עבר עליו מאז, ועד שחזר סוף-סוף בימים אלה, באלבום "כוכב הקופים"?
"הייתי הגיבור של שנות ה-80, היו לי זמנים נפלאים / לא שיניתי דבר ברבות השנים / מעט לבן בזיפים. / ישבתי לנוח על זרי הדפנה / כשלפתע הופיעו שדים / שרפו ודקרו עמוק בפנים / ונרדמתי לשני עשורים", הוא מבהיר בשירו האוטוביוגרפי "כאן ועכשיו", ומסתער על האלבום בכל ישויותיו - ככותב, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלית, וגם כמי שהקליט, מיקסס וערך דיגיטלית את האלבום באולפן ההקלטות שלו. התוצאה היא אלבום מינימליסטי, אך אפקטיבי.
הגיטרות שלו מחוזקות באלו של ניק מילר (מלהקת סטלה מאריס) ויוצרות מהלומות חשמל יפהפיות, מתוגברות בבס של אמיל הרוש, בתופים של יוסי כהן, בקלידים של יואב אסיף, ובסקסופון, בחליל ובכלי הקשה של אלברט בגר, אחיו (שהסקסופון שלו מרגש במיוחד בשיר "הבלדה על אבנר ועיסא הקטן").
כל אלו יוצרים צליל עז, מצע הולם לשירי מחאה חזקים, עם תיאורים כמו "בעלי הממון הם בעלי השלטון" שבשיר הנושא, המוגשים בזעם מעורר אמפתיה וכנות מרגשת. "האש בתוכי מבקשת לצאת, מבקשת לגעת", הוא שר בשיר "מה שיש בי". והאש שלו נוגעת, אותנטית ומעוררת אמון, בוערת על לחניו היפים, מיטלטלת בין אופטימיות לאימה - תמצית האלבום, כמו בשיר "סכינים שלופים": "ככל שעובר הזמן, כן הכול מתבהר / יש עוד מקום לאהוב בעולם מתפורר. / ובעודנו חיים, ובאותה נשימה / עומדים לפנינו שדים בסכינים שלופים".
ודווקא היה זמן שבו הבהבה תקווה למגר את השדים. בקיץ 2011 בגר כתב על המחאה החברתית מילים שהפכו לשיר "צדק מופלא" באלבום: "אני לוקח את עצמי אל מעבר לרחוב, הנה אני שומע בשורות. זה קרוב לכאן, זה בלב השדרה. שירה, מעגל וקולות". הצלילים האלה גוועו, ובגר, באותו שיר, תוהה: "אני חי לי בארץ באותה מדינה / למעלה משישים שנה / אני שר את ההמנון באותה מנגינה / כל שורה מילה במילה. / מה נותר לנו, עוד אני שואל את עצמי / גם לזה עדיין אין לי תשובה".
אבל דווקא יש לו תשובה, והיא מושרת בשיר הנושא: "להכות על המיתר, כי זה כל מה שיש". ובגר, בכוח יצירתו, מתחדש בהתמדתו: "ואני הולך בתלם כמו נווד בניכר / כועס ובועט ועל זה אני שר / ומולי ההמונים שראו כבר הכול / לא שומעים את הקול, הם לא שומעים את הקול". דווקא שומעים, בגר. ורוצים לשמוע עוד.